האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

דבורה קושיק, שהינה בחורה עיוורת (תיזהרו ממנה, היא גם הייתה אלופת הארץ בג'ודו לעיוורים לפני מספר שנים), אוהבת אף היא לטייל בעולם, אך בניגוד אלי היא גם מיישמת זאת בפועל.

סיקרן אותי לדעת כיצד, כבחורה עיוורת, היא חווה את הטיולים, עם מי היא יוצאת למסע ואיפה היא כבר טיילה. בואו נשמע אותה: 

דבורה: "את הטיול לדרום אמריקה עשיתי במסגרת של טיול מאורגן, היינו ארבע-עשרה אנשים שרק אדם אחד- חברה טובה שלי - הכרתי לפני כן. היינו בארגנטינה, בצ'ילה ובברזיל. בצ'ילה יש הר געש פעיל ומושלג שנקרא ווילריקה והטיפוס עליו מאוד קשה, עם חליפות מיוחדות, נעליים מיוחדות ודוקרנים. טיפסנו בערך שבע-שמונה שעות. כמובן שאני נפלתי הכי הרבה, כי בעיקרון הטיפוס על הר מושלג מתבצע כשאתה דורך על עקבותיו של זה שלפניך ואז אתה פחות מחליק. אני לא יכולה לראות את העקבות של זה שלפני, כמובן, אז אני נפלתי יותר מכולם, אבל זה היה חלק מהחוויה בשבילי (וגם בשביל כולם, אני חושבת). כשהגענו לפסגה אני שמעתי את כולם עושים "וואו", הם ראו את כל הנוף מלמעלה, וכמובן שהם תיארו לי את מה שהם רואים, ואני כמובן בדמיון שלי יכולה לדמיין תמיד הרבה יותר יפה ממה שזה במציאות, מה אכפת לי. בכל מקרה, ה"וואו" שלהם ארך דקה-שתיים, ואז הם חזרו לדבר על פוליטיקה כי ההתרשמות הוויזואלית היא מאוד קצרה - אולי חזקה, אבל היא קצרה. אני מרחוק כבר הרחתי את הגופרית, שמעתי את הלבה מתפרצת, הרגשתי את החום, הרגשתי את הזעזועים שבהר, ואף אחד לא שם לב לכל התחושות האלו עד שלא הסבתי את צומת ליבם- "חבר'ה, תגידו, אתם לא מריחים?" פתאום הם "באנה, מריחים, וואלה שומעים, וואלה מרגישים". הרבה פעמים אני חושבת שעיוור חווה מקומות (אני לא מדברת על נופים), בצורה הרבה יותר חזקה והרבה יותר עמוקה. אחרי שאמרתי להם "תריחו, תרגישו, תקשיבו" אמרתי להם "תעצמו את העיניים ותנסו עכשיו לדמיין את המקום ולהרגיש אותו, עם כל התחושות האחרות". זאת היתה חוויה מאוד חזקה ומיוחדת.

הרבה פעמים יצא לי לשאול חברים שלי, כשאנחנו מתכננים טיול והצטרפותי מתקבלת בשמחה, "מה אתם צריכים אותי? צריכים לגרור אותי". התשובה שלהם היא "את לא מבינה שאנחנו חווים את הטיול בצורה שונה, בזכותך- גם בצורה וויזואלית וגם בצורה מוחשית כמו שאת לימדת אותנו." אז נורא כיף לי שאני מתקבלת ככה ומעניקה ערך מוסף."

 שגיא: "האם יש לך קבוצה קבועה לטיולים?"

דבורה: "אין לי קבוצה קבועה לטיולים, אך כשחברים מזמינים אותי אני מצטרפת בשמחה

השנה הייתי בהודו ובפורטוגל, ועוד לא הסתיימה השנה." 

שגיא: "בארצות הברית היית?"

דבורה: "פעמיים. הייתי בטיול מחוף לחוף, בניו יורק, סן-פרנסיסקו, לוס אנג'לס, וושינגטון ולאס-וגאס. לכל מקום יש את הייחודיות שלו- ניו יורק עם הביניינים הענקיים והתחושה שאני כמו נמלה בתוך הרחוב. אפשר לשמוע ולהרגיש כיצד הבניינים סוגרים עליך. בבניין האמפייר סטייט חשבתי שהבניין זז מרוב שהוא גבוה, והרוח שם למעלה היא תחושה חזקה.

גם לאס-וגאס היא מקום מדהים, כל מלון שם מייצג מדינה אחרת. יש שם מלון שנקרא פריז. כשאתה נכנס למלון אתה כאילו מטייל בשאנז-אליזה, בשדרות עם שער הניצחון והכל. יש מלון שנקרא וונציה ויש לך תחושה שאתה ממש מטייל בוונציה- אותן חנויות, אותן סימטאות צרות, האגמים עם הגונדולות והזמרים שמשיטים אותן. ובכל מלון יש קזינו. אם היית בלאס וגאס אתה יכול להגיד שהיית בהרבה מקומות בעולם.

סן-פרנסיסקו מקסימה, יכולתי לראות את הצללית של גשר שער הזהב, וכמובן שתיארו לי אותו, אבל מדברים וויזואליים אני לא יכולה להתרשם חוץ ממה שמתארים לי. העיר עצמה מדהימה מבחינה ארכיטקטונית. הרחובות שם מאוד תלולים. אתה יורד עם רכב וזה מרגיש כמו לונה פארק. האנשים שם מקסימים, מאוד מיוחדים. יש שם המון הומואים ולסביות. עיר מאוד מיוחדת, באמת.

 שגיא: "אז כמו שאומרים, החיידק מקנן בך"

דבורה: "כן, אני מאוד אוהבת לטייל, גם בארץ, לא רק בחו"ל. אני מאוד אוהבת אנשים וחברה. כשמטיילים יש סוג של יחסים אינטנסיביים-אתה נמצא עם אנשים 24/7, ביחד כל הזמן, ורואה את האנשים בסיטואציות שונות".

 שגיא: "מתי טסת לחו"ל בפעם הראשונה?"

דבורה: "נסעתי בגיל 28, להולנד. הייתי אלופת הארץ בג'ודו לעיוורים, וקיבלתי פרס-נסיעה להולנד, שם פגשתי עיוורים גרמנים, הולנדים ושוודים".