האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

קוראות וקוראים יקרים,

במסגרת מדור 'עיוורים בעבודה' אשר נועד להראות כי עיוורים נמצאים בכל רובדי עולם התעסוקה והיצירה, אני מביא כאן פרק מספרו האוטוביוגרפי של דוד אולמר. הפרק נקרא: 'חוויה מדרום אמריקה - צלם עיוור' ובו מתואר באופן פנטסטי כיצד דוד אולמר שהיה צלם עיתונות בכיר והתעוור כתוצאה מתאונת דרכים בגיל 40, הסתגל עד מהרה לחייו כעיוור, השתלב במהירות בעולם התעסוקה מכיוון שונה לגמרי ועשה חיל בתחום חדש זה.

את הקטע הבא, כמו את כל סיפור חייו, ראיינה, רשמה וערכה מרגלית טובי קיסוס בכישרון רב כהרגלה.

נו, מחכה כבר לספר שלם. את החומרים קיבלתי מיעל אולמר, אישתו של דוד.

קריאה מהנה!

 ****

  דוד ויעל לא מיהרו לחזור אל הארץ המובטחת. מדרום אמריקה, הם היגיעו לביקור קצר בלונדון, אל הדוד של יעל. הם שהו אצלו כששה שבועות וטילו בלונדון, הפעם, ללא מצלמה. דוד מכר בדרום אמריקה את כל ציוד הצילום שלו כדי שיוכל לממן עוד טיול קצר באירופה, לפני החזרה ארצה. המכס בדרום אמריקה על ציוד כזה היה יקר ביותר. מלונדון הימשיך הזוג להולנד, גרמניה, אוסטריה ואיטליה, ואחר-כך הם עלו על אניה והפליגו ארצה. בגרמניה קנה דוד ציוד צילום.  דוד ויעל לא מיהרו לשוב ארצה מעוד סיבה: היה אז חוק בארץ שאם חזר אדם משהות בחו"ל אחרי שנתים ועוד יום, היה פטור מתשלום מכס.

אחרי שובם, התגוררו השניים זמן קצר אצל הוריו של דוד, אך עד מהרה עברו לדירה ברחוב נחמני בתל-אביב. יעל מספרת: זאת היתה דירה בבית ישן בן שלוש קומות לא על עמודים ואנחנו גרנו בקומה העליונה. בית מראשית תל אביב, יפהפה, בנחמני 12 , עם תבליטים וקישוטיים ארכיטקטוניים. הזוג התגורר בו בדמי מפתח.

חמושים בסיפורים, מאות שקופיות ותערוכה ניידת של חפצי פולקלור, הופיעו דוד ויעל כמרצים בכל רחבי הארץ והירצו תוך כדי הקרנת שקופיות. ההרצאות נעשו בחסות שגרירות פרו בישראל. הם היגיעו למחנות צבא, קיבוצים, אולמות תרבות ומתנסי"ם, אנשים היקשיבו לסיפורים והתרשמו מהתמונות, בפה פעור ובעינים נוצצות. התרמילאות הישראלית בדרום אמריקה טרם החלה, ואפשר לומר שדוד ויעל היו הראשונים שנטעו בצעירים ישראלים את העניין בחבל ארץ זה.

הם היספיקו להופיע במאה וחמש הרצאות כאלה.

דוד החל ללמד צילום בבתי ספר ציבוריים ופרטיים וכן באוניברסיטה, העתיד נראה מבטיח.

דוד קיים חוג לצילום בקיבוץ געש. באפריל 1971, ביום השואה, דוד היגיע לקיבוץ, ללמד צילום. הוא ירד ממונית שירות, על הכביש הראשי, ועמד לעלות לטנדר של הקיבוץ. מכונית פולקסואגן נסעה במהירות ופגעה בדוד. הוא הובהל חסר הכרה לבית החולים מאיר בכפר-סבא.

דוד אומר: "הנאצים היו במרחק נגיעה ממני, ניצלתי. הייתי בצבא מש"ק חבלה, טיפלתי בחומרי נפץ, לא נפצעתי. כצלם, הסתובבתי לא פעם בלילה באזורי פשע, יצאתי בשלום. רכבתי על קטנוע כמו משוגע, דווקא כהולך רגל, נפגעתי."

דוד אינו זוכר את התאונה עצמה. הזיכרון הראשון שלו אחרי התאונה הוא חדר בבית החולים מאיר, ושוטר שמנסה לגבות ממנו עדות. בסופו של דבר, הנהג הפוגע הורשע ושילם לדוד פיצויים.

עוד לפני התאונה דוד סבל מגלאוקומה-לחץ תוך עיני. מעוצמת המכה, הוא איבד לחלוטין את מאור עיניו.

האיש שהיה צלם עיתונות ברמה בינלאומית, שהמצלמה היתה בבת עינו, האיש הזה לא ראה עוד דבר.

"במצב כזה, או שאתה מתאבד, או שאתה מחליט לחיות, ואם לחיות, לחיות טוב. אני בוגר שואה, יש לי פרופורציות אחרות על החיים" אומר דוד. מי מקוראי מסמך אנושי זה שמצפה לקרוא על תגובות של שוק, אבל, התמוטטות, יתאכזב. דוד לא תאר תחושות כאלה כלל. יעל היתה בשוֹק. ההורים מעולם לא התגברו על האסון, הם נשברו. אבל דוד, שעות אחדות אחרי הטראומה כבר חשב על עבודה שתתאים לו כאדם עיוור. איך יביא לחם הביתה, זה מה שהיטריד את דוד שעות ספורות אחרי התאונה.

לבכות? התנהגות כזאת אינה מצויה כלל ברפרטואר של דוד.

אמו היגיעה לבית החולים עם שניצלים חמים מעשה ידיה, שניצלים שכה אהב. אם בכתה, עשתה זאת רחוק ממטתו ומידיעתו.

דוד שכב בבית החולים במשך שנה. "הרופאים לא ידעו איך לאכול טיפוס כמוני, צלם שהתעוור ברגע אחד ואין בו שום רחמים עצמיים... זה לא נורמאלי. עברתי ניתוחים בעינים כי ניסו להציל משהו. לא רק העינים נפגעו, דוד הצליח לרסק את רגל ימין לשבעה חלקים... "בזמן התאונה הייתי לבוש בסוודר, עבודת יד, שהיו צריכים לגזור אותו כדי להפריד מהבשר... הרגל המרוסקת גובסה ללא כל צורך ורק כעבור יומים הורידו את הגבס וחיברו אותה באמצעות ברגים למשך שנה. הייתי שנה עם רגל מגובסת, כך שהעינים היו רק פרט קטן, שולי, בסיפור...,"

"אם הייתי מתאבד זה היה צפוי, נורמאלי, צלם כמוני מתעוור, אף אחד לא היה בא אלי בטענות על מעשה שכזה."

אחרי שהתעוור, התלווה דוד אל יעל והם הירצו יחד פעמים או שלוש על הטיול בדרום אמריקה.  דוד לא רצה להוסיף להרצות על הטיול, כעיוור והם חדלו מכך.

כצלם, דוד פיתח אלפי תמונות, לשם כך שהה שעות רבות בחדר חושך. עכשיו, היה עליו ללמוד לתפקד בעולם שהפך כולו לחדר חושך.

דוד אומר:

"אדם שמתעוור בגיל מבוגר דומה לרובינזון כרוזו. כמו כרוזו, גם האדם שהתעוור היכיר את העולם והיה צריך ללמוד לתפקד בו באמצעים פרימיטביים יחסית לאלה ששימשו אותו קודם."

אדם המתעוור בגיל מאוחר מתקשה מאד להשתמש בכתב בראייל, דוד לא נעזר בכתב העיוורים. המקל הלבן נראה לו דוחה ולכן נעזר שנים מספר במתנדבים, אנשים טובים שליוו אותו ברחוב. דוד זוכר גברת קשישה, הונגריה, שנהגה לבוא אליו כדי לקרוא באזניו חומר בהונגרית ולפעמים אף ללוותו ברחוב.

במה יעבוד? איך יראה העתיד? ממה יתפרנס? דוד החליט להקים אולפן הקלטות.

יעל הייתה בהלם. היא החליטה לעשות הסבה מקצועית ממורה לספרות והיסטוריה למורה של החינוך המיוחד. היא למדה בקורס למורות שיקומיות לעיוורים כי רצתה לדעת איך לעזור לדוד לתפקד כעיוור.

ההיפוך הפתאומי הזה, מצלם ברמה בינלאומית לעיוור, היה קשה מאד לעיכול בסביבתו של דוד. אנשים שהיכירוהו והתרועעו עמו עברו מרוב מבוכה וצער למדרכה שממול, התעלמו ממנו. דוד זוכר בתודה את האנשים שלמרות הצער המטלטל לא התנכרו לו. כזה היה נתן דונביץ' עורך מוסף"הארץ" שכיבד מאד את דוד.

דוד היגיע באחד הימים להרצאה של פיטר פריי, הבמאי ש"חטף" אותו ל"אשת הגיבור", והאיש ניגש אליו ודיבר איתו בידידות רבה. בשנים האחרונות לחייו התגורר פראי בלונדון. כשדוד נסע ללמוד שם טכנאות קול הוא הלך לבקר את פראי, שהיה כבר חולה מאד. גם החברים מהקיבוץ שמרו על קשר.

שנים אחרי שהתעוור, הימשיך דוד לקבל מ"הארץ" שי לחג, והוא זוכר זאת בתודה.

דוד היה עצמאי לחלוטין בתוך הבית. הוא למד לעשות כל מה שעשה קודם

עם ארבעה חושים בלבד. "לפני שהתעוורתי הייתי חותך סלט פי שמונה יותר מהר מעקרת בית ממוצעת. אחרי שהתעוורתי המהירות ירדה – רק פי ארבע יותר מהר..." התפריט במטבחו של השף אולמר השתנה קצת, ומאכלים שהיצריכו טיגון רציני, הוכנו לעיתים רחוקות יותר.

"יעל רצתה לעזור לי במטבח אבל איך תעזור אם חוץ מלהכין קפה היא לא יודעת לעשות כלום?"

לפני שהתעוור, המגע היחיד של דוד עם עוורים היה כתבה שעשה כצלם על קיטנה של ילדים עוורים.

במלחמת יום הכיפורים דוד מצא את עצמו מחוץ לענינים. האיש שהיה מש"ק חבלה,, שסייע לא אחת לשירותי הבטחון, שחי שנים בישוב ספר, היה פתאום מנותק מכל האקשן.

האיש ישב בבית מדוכא מאד. באינסטינקט של עיתונאי, מתוך תאוות התיעוד שבו, החל מקליט לעצמו מאות שעות שבהן נשמעו חיילים בשטח מוסרים ד"שים למשפחותיהם. הוא היקליט מהרדיו ביום ובלילה. "הקלטתי כמו משוגע, לא ישנתי בלילות" הוא אומר. השמועה על סרטי ההקלטה המלאים בקולות החילים עשתה על כנפיים. אחרי הפסקת האש, החלו להופיע בביתו הורים ובני משפחה מודאגים שלא קיבלו אות חיים מיקירם מתחילת המלחמה. דוד היה יושב עם בני המשפחה ונובר בסרטי ההקלטה, שמא יעלה בהם לפתע קולו של יקירם ואולי יהיה רמז למקום הימצאו. כשרבו הפניות אליו, העביר דוד את החומר למשרד הבטחון.

אחרי המלחמה, שלח מדור שיקום במשרד הבטחון חיילים שהתעוורו במלחמה אל דוד, כדי שיפגשו את הצלם שהתעוור,אך שלוש שנים קודם לכן,  יתעודדו ויראו בו מודל לחיקוי. דוד אכן עזר ועודד כמיטב יכולתו.

דוד אומר "להיות עיוור, הבנתי שתענוג זה לא יהיה, אבל אני חיפשתי את הטוב, אמרתי לא אחת שכך אדם יכול לדעת אם אנשים הם באמת טובים ומוכנים לעזור. אני חושב שלתפקד בלי לראות זאת חוויה מעניינת שכדאי לכל אדם להתנסות בה לזמן קצר ומוגבל ואחר-כך לשוב ולראות. הבעיה היתה, שאחרי שחוויתי את החוויה המעניינת הזאת, לא יכולתי לחזור למצב הקודם... למזלי, היה לי מה שיש בדרך כלל לעוורים מלידה ואין לעוורים מאוחרים: היתה לי "ראיית פנים" כלומר, יכולתי לחוש ממרחק במציאותם של חפצים גבוהים כמו קיר, עמוד, גדר, מכונית וכך לא נתקלתי בהם. אני חושב שיותר קל להיות עיוור בעיר גדולה מאשר בישוב כפרי, כשאתה מפספס אוטובוס בתל-אביב תקבל עזרה מאנשים ברחוב הרבה יותר בקלות מאשר אם נתקעת באיזה ישוב נידח."

דוד מספר: "כשהתעוורתי, האנגלית שלי נעלמה". דוד דובר גרמנית, ספרדית, הונגרית, הוא יודע לאטינית שלמד בגימנסיה בהונגריה, אך אינו דובר אנגלית. כשהיה צריך לקרוא כצלם חומר מקצועי באנגלית, מה"british journal photographi" סייעו לו בכך הגרמנית הלטינית והספרדית. הוא היה משווה, לומד דבר מתוך דבר, מקיש ממילה על חברתה, והבין את הכתוב. האנגלית היתה שפה שלא נחשף אליה בשמיעה, הוא התוודע אליה והבין אותה רק באופן כתוב. כעיוור, נאלץ לקלוט את האנגלית דרך האוזן ולא דרך העיין. היכולת שלו להבין אנגלית נעלמה כשלא ראה את האופן בו המילים כתובות.

אמה של אחת הקריניות שעבדה באולפן שהיקים, היתה אנגליה וסייעה לו "להתידד" מחדש עם השפה.

       אולפן הקלטות

דוד חוזר ואומר: "אצלנו במשפחה תמיד אמרו: אם אתה עושה משהו, עשה אותו הכי טוב שאפשר, שיהיה שווה. חבר שנסע לגרמניה הביא לדוד את ציוד ההקלטה הראשון, ציוד שהיה מהמשובחים בתחום זה באותם ימים. הציוד המעולה נתן לדוד הרגשה שהנה הוא מתחיל ברגל ימין.

דוד נשלח לאבחון והתאמה מקצועית למיכללת הדסה בירושלים. שם טענו שהקלטה מקצועית אינה מקצוע לעיוור כי איך יתמודד עם דיוק של שניות בהקלטה, הרי לא יוכל לפקח על השעונים בעת ההקלטה. אכן בעיה, אין שעון עצר לעוורים, וטכנאי קול צריך לדייק "על השניה" בהקלטות. מה עושים?

דוד מצא פתרון יצירתי ומדויק להפליא: באותם ימים, היה "השעון הדובר" בטלפון, 15, בקולה של ראומה אלדר, אומר את השעה כל שניה. "השעה חמש ודקה אחת, השעה חמש ודקה אחת, השעה...." החזרה האוטומטית שהפכה למערכון של רבקה מיכאלי ויוסי בנאי, החזרה הזאת "היצילה" את דוד. הוא היקליט מטרונום על רקע השעון הדובר וכך הירכיב פסקול של שעון מדויק להפליא. הוא סימן בהקלטה כל חמש שניות, כל עשר, וכל דקה. ההקלטה נעשתה ברשמקול מיוחד, טייפ ארבעה ערוצים. השעון הדובר עם המטרונום הוקלט בערוץ אחד, ובערוץ המקביל הוקלט החומר שרצה הלקוח.

כך יכול היה לדיק במדידת הזמן עד לדיוק של שניות. מכיוון שמיכללת הדסה סרבה לאפשר לדוד לימודי טכנאות קול, חיפש דוד מוצא אחר. חיפש ומצא,  כמובן.

"היה לי תלמיד לצילום שלמד בלונדון בבית-ספר להקלטות. הוא דיבר עם המדריך וסיפר לו שבארץ נאמר לי שלא אוכל ללמוד הקלטה מקצועית. המדריך הסכים לקבל אותי כתלמיד. הבחור שהיסכים ללמד אותי היה בלגי ונתן לי שעורים פרטיים. נסעתי ללונדון ולמדתי את כל הקשור בהקלטות פי ארבע יותר מהר מהאנגלים שישבו שם בכתה ולמדו. זה היה שנתים שלוש אחרי התאונה.

חבר שלי שכר עבורי דירה בדרום לונדון, קרוב להמפסטד,

הוא גר שם עם חברה שלו. אני בישלתי בישבילו. אני בישלתי לו והוא עזר לי בליווי ובשאר צרכים.

 דוד נזכר באפיזודה נחמדה מהשהות בלונדון: פתחתי חשבון בבנק ברקליס, והבנק טעה לטובתי ב-80 לירות סטרלינג. זה היה הרבה כסף. הכסף הפתאומי הזה שימש אותי ואת חברי וחברתו למסיבות נחמדות מאד לחבר'ה.

בשובו לארץ, אחרי שהתמחה בהקלטה מקצועית, פנה דוד  אל הספריה המרכזית לעוורים בנתניה והציע להקליט עבור המדור לספרים מוקלטים שהיה אז בחיתוליו. הוא היקליט עבור הספריה כמה שנים אך הקשר עם הספריה לא צלח לאורך זמן. באותן שנים היו הקרינים מקליטים עבור הספריה בהתנדבות. מתנדבים החלו לבוא אל הבית ברחוב נחמני, יושבים בחדר שהפך לאולפן, מבודד מרעשים מבחוץ, וקוראים ספרים כשדוד מפקח על הצד הטכני. בין הקרינים היתה שדרנית הרדיו המפורסמת עוגניה שמחוני שקראה את "ציפרים מתות בסתר" ואת "ארבעים הימים של מוסה דאג". "כשהקלטנו את "ארבעים הימים של מוסה דאג" הקרינית "נתקלה" במלים בשפה הארמנית.

נסעתי עם יעל ליפו, לקהלה הארמנית שם, בררתי איך הוגים נכון את המילים שבספר וחזרתי אל עוגניה עם המידע. תחילה, התיחסה בביטול לתיקונים שלי אך עד מהרה הבינה שאצלי, אם עושים משהו, עושים אותו על הצד הטוב ביותר. כש"נתקלה" במושגים ובשמות הקשורים בהסטוריה ובגיאוגרפיה של אירופה, הצעתי לה את עזרתי, שהרי היתה לי השכלה אירופאית רחבה, בין היתר, בלטינית".

ב-1975, התקיימה בברלין תערוכה בינלאומית של ציוד הקלטה מקצועי.

דוד נסע לתערוכה, בלי יעל, בלי להעזר במקל לבן או בכלב נחיה. לפני הנסיעה יצר קשר עם מתנדבים שוויצרים ששהו בברלין ונאותו ללוות אותו בעיר. הוא שלח להם תצלום שלו כדי שבהגיעו לשדה התעופה בגרמניה יוכלו לזהות אותו ולגשת אליו. דוד מודה: "הייתי משוגע, באמת, הסתכלו עלי כעל בלתי שפוי. הייתי נועז מאד". זה לא היה שפוי מה שעשיתי.

דוד מספר: באותם ימים, ברלין היתה מחולקת וחצויה ע"י חומה. הגעתי לגרמניה עם חברת לופטהנזה אבל לפי החוק אסור היה למטוס גרמני להיכנס לברלין. רק למטוסים של בנות הברית שכבשו את ברלין בסוף מלחמת העולם הששניה מותר היה לטוס בשמיה. ובכן, נאלצתי לישון איכשהו בשדה התעופה של פרנקפורט כי באותו יום לא היתה טיסה לברלין, ורק למחרת יכולתי לטוס לתערוכה, שם היו אנשים שסיירו איתי והראו לי את המוצגים."

דוד אולמר, צלם עיתונאי בכיר, הפך לאחד מטכנאי הקול הטובים בארץ. עד מהרה היגיעו אליו מתכנית הטלויזיה המיתולוגית "כלבוטק" ורכשו את שירותיו המצוינים.

דוד מספר: "היה לי המכשיר הכי מקצועי והכי משוכלל להקלטת סתר.  מכשיר שוויצרי בעלות של אלפי דולרים. המכשיר היקליט באיכות של שידור, ועבד על סרט. 

גודלו לא עלה על שלוש קופסאות סיגריות שחיברו אותן יחד. המכשיר התחבר לגוף באמצעות חגורה למתניים, או אל מתחת לחזה, או על הגב. הוא הופעל ע"י שלט דמוי חוט עם כפתור  זעיר. באה אלי תחקירנית מטעמו של רפי גינת מפיק התכנית, נתתי לה את המכשיר ולימדתי אותה איך להשתמש בו. אחרי שהיא היקליטה מה שהיקליטה, העברתי את החומר המוקלט לפורמט המקובל בבתי משפט, כלומר לסירטי הקלטה, ומאוחר יותר לקלטות.

הרביתי להופיע בבתי משפט כדי להעיד שהחומר שבידי התובע הוא בדיוק אותו חומר שבמכשיר ההקלטה הקטן שלי. עד תקופה מסוימת הייתי כל שבועים מגיע לבית משפט להעיד על שטויות. לפעמים הצד הנתבע רצה פשוט להרוויח זמן, והיזמינו אותי כדי לדחות עוד קצת מתן פיצויים וכדומה."

דוד עבד הרבה מאד עבור המיגזר הפרטי. הוא אומר: "עורכי דין היו באים אלי, הייתי צריך להאזין ולדווח ללקוח על מה שיש בהקלטה וכן להשב את תשומת ליבו לקטעים בהקלטה שאיכותם לא טובה. " הוא מוסיף"

"יש בארץ חוק האזנות סתר. אני לא טיפוס פושע, לא בגלל שאני צדיק הדור אלא אני יודע שבסוף נתפסים. לאורך ימים, לפרנס משפחה על עיסוק לא חוקי, זה לא נראה לי ולכן לא עסקתי בזה. כשהיגיע אלי מישהו ונתן לי חומר שהוקלט בסתר, והרחתי שמשהו פה לא חוקי, הייתי טוען שהציוד שלי מקולקל ואינני יכול לעזור. היו אולפנים שלא היה אכפת להם איזה חומר קיבלו, אצלי העסק היה בתוך הבית, פירנסתי משפחה, ולא רציתי להסתבך.  כשהיגיע לידי חומר שהוקלט באופן לא חוקי,  עליתי על זה מהר מאד, והתנצלתי שלא אוכל לסייע כי בדיוק המכשיר שלי התקלקל... שלחתי את העברין לאולפן אחר."

כל הנסיונות "לחלוב" את דוד, "להוציא" ממנו סיפור פיקאנטי על האזנת סתר שנעשתה עם הציוד שלו או היגיעה אליו לפיענוח, עלו בתוהו. האיש אומר: " אני ניצול שואה, ובשבילי סוד הוא סוד, בשואה, גילוי של סוד היה עניין של חיים ומוות. למשל, אני ידעתי שסבא גרה החביא את הזהב של המשפחה. אם היו מגלים את זה, שסבא הסתיר זהב, לא היינו יכולים להתחיל את החיים מחדש."

פעם אחת, היגיעה לאולפן קבוצה של ערבים ממיפלגת חד"ש להקליט ג'ינגל תעמולה לבחירות. תוך כדי שהותם בבית "הרימו" לתוך תיק גדול ציוד הקלטה של דוד והסתלקו יחד עם הציוד היקר. כשגילה דוד את הגניבה, הוא איים על ראש המיפלגה שאם הציוד לא יוחזר מיד הוא יתלונן במשטרה ויעשה רעש תקשורתי שמאד לא יקדם את ענייני המפלגה, בלשון המעטה. האיום פעל. הציוד הגנוב הוחזר.

דוד עבד גם עם המשטרה. הוא מספר: "עזרתי למשטרה בזיהוי קולות בתוך הקלטה. שני קולות-האם הם זהים או לא. היום בדיקה כזאת נעשית ע"י מחשב. באמצעות טיפ ארבעה ערוצים שברשותי הצלחתי לפענח הקלטות סטריאו שהמשטרה לא הצליחה לפענח.

גולת הכותרת של שיתוף הפעולה בין דוד למשטרה היתה העבודה ביח"ה: היחידה לחקירות הונאה. המשטרה פנתה אל דוד,שנחשב מומחה להעתקת חומר משפטי מסרטים לקלטות-לאחר שנוקה מרעשים וביקשה ממנו לעבוד עבורה במשך כחצי שנה. דוד מספר:

סידרו לי חדר מיוחד ביח"א. לקחתי לשם חלק מהציוד וסידרתי לי שם מעבדה. הייתי מגיע למשרדי יח"א יום-יום במשך כחמשה חדשים. ישבתי שם והעתקתי לסרטים את החומר של חקירות המשטרה בנוגע לאיש העסקים דוד בלס. בעת משבר מניות הבנקים ב-1983, היה דוד בלס ברוקר בבורסה.  האיש לקח עורך דין יקר מאד." בלאס, נחשב בשנות ה­80, לאחד מראשי השוק האפור. הוא היה מקורב לראשי מיפלגת העבודה ותרם למיפלגה כספים. ביוני 88' הוא הורשע בהוצאת 29 מיליון דולר במרמה מהתנועה הקיבוצית ונידון לחמש שנות מאסר, ­מחציתן בפועל.

המשטרה הגישה לדוד חומר חקירה מוקלט על סלילים והוא העתיק את החומר, נקי מרעשים, לקלטות. הוא קיבל מהשוטרים והחוקרים יחס של כבוד והערכה רבה.

בהזדמנות אחרת, בראשית שנות התשעים, התבקש דוד להעתיק עבור המשטרה לקלטות חומר חקירה בעניין רצח הנערה חנית קיקוס. התברר לדוד, שחלק ניכר מחומר החקירה נעלם-"מישהו דאג להעלים את החומר". האיש שהואשם ברצח הנערה היה בדואי מרהט, מוכר לחברי קיבוץ דביר. הם טענו כי האיש הוא מפגר-גבולי אך בשום אופן לא רוצח. רבים במערכת המשפטית סבורים כיום כי האיש שנידון למאסר עולם אינו הרוצח, ואילו הרוצח מתהלך חפשי. דוד סבור כי היד  שהעלימה חומר חקירה רב עשתה זאת במגמה "לסגור את התיק" ולהרגיע את הציבור בארץ.

ב-1993, סייע דוד לגברת אורלי שמעון, שעבדה בלשכת עורכי הדין כמנהלת חשבונות בכירה.  עורך הדין חיים שטנגר היפנה אותה אל אולמר. האשה שבאה לביתו היתה במצוקה גדולה. היא סיפרה לו שעורך דין בן יעקב, שהוא מזכ"ל לשכת עורכי הדין והנציג של הלשכה בוועדה למינוי שופטים, מטריד אותה מינית והופך את חייה לגהינום. היא סיפרה לדוד כי מה שהיתחיל כצביטה בלחיו בהכרזות אהבה, הידרדר להצעות מגונות שהאיש לא חדל להציע לה. פעם אחת אחז בה בכח וניסה לנשק אותה. שוב ושוב היציע לקנות לה מכונית, בגדים יפים, ואף לישכור דירה לשניהם בה יוכלו לעשות אהבה. גם כשהאשה המסכנה הודיעה לבן יעקב שהיא עומדת להתחתן, לא חדל להטריד אותה.

דוד הראה לגברת את המכשיר המשוכלל להקלטה בסתר, הוא לימד אותה להשתמש בו והימליץ לה להקליט את בן יעקב "על חם" כשהוא מוציא מפיו את דברי הפיתוי וההטרדה.

האשה עשתה כדברי דוד. מאוחר יותר, כשתבעה את בן יעקב למשפט על הטרדה מינית הושמע בבית המשפט החומר המפליל שהיקליטה בסתר באמצעות המכשיר בו צייד אותה דוד. בן יעקב לא הורשע מחוסר ראיות, והאשה היגישה נגדו תביעה אזרחית.  בן יעקב נאלץ לשלם לה פיצויים בסך 55 אלף שקל. אורלי שמעון לא שכחה את דוד. היא היגיעה לביתו והודתה לו מקרב לב על עזרתו.

לדוד היתה בבית ספריה ענקית של אפקטים. חשקה נפשו של במאי, שחקן, או כל גורם אחר בשילוב קולות וצלילים בעבודתו, אצל דוד יכול היה למצוא אלפים רבים של אפקטים: קולות של בעלי חיים קולות אנושיים, המית רחוב, קולות מן הטבע, קולות של אמצעי תחבורה, הכל מכל כל.

היתה זו אחת הספריות הגדולות בעולם בתחום זה. חלק מהקולות היקליט דוד בעצמו וחלק

קנה בארה"ב על גבי תקליטים. ספריית האפקטים הסבה לדוד הנאה רבה.

       כלב נחיה

ב-1976, נסעו דוד ויעל לארצות-הברית. דוד שילב טיול עם קורס לקבלת כלב נחיה. ג'ף, זה היה שמו של כלב הנחיה הראשון של דוד.

תם עידן המתנדבים שליוו את דוד ברחוב. כלב הנחיה איפשר לדוד להיות נייד באופן עצמאי ויעיל.

דוד אומר "ראו שם בקורס שאני משוגע, נתנו לי כלב פרא אדם כמוני. הכלב שקיבלתי היה בנו של כלב שעבד בשביל תעשית הסרטים של הוליווד. ג'ף היה כלב לבן בעל זכרון יוצא מן הכלל. אם ביקר פעם אחת בבמקום כלשהו, ידע להגיע לשם מעצמו, בקלות, ללא כל הדרכה. די היה לומר לו: go to בנק, go to קופת חולים, והוא הביא את דוד לאן שצריך.

ג'ף ודוד נעשו חברים טובים. יחד "חרשו" את רחובות תל-אביב, הגיעו לכל פינה נידחת. דוד השתולל עם ג'ף, הוא היה מריץ אותו, משתעשע איתו,  בית הספר לכלבי נחיה אכן היתאים את הכלב הנכון לאיש הנכון.

ג'ף היה זללן מאין כמוהו. שק שלם של אוכל אם נתנו לו – אכל. בככר דיזינגוף, לא רחוק מביתם, היתה מאפיה. כשדוד עבר שם עם ג'ף היה הכלב "זוכה" בלחמניה ריחנית. הרעיון מצא חן בעיני ג'ף ולא אחת הוא ברח מהבית אל אותה מאפיה. הוא ברח תמיד רק לשם. בעובדים היו מתקשרים אל דוד ומסגירים לידיו את העברין הנמלט. באחת הפעמים הללו, התקשרו אל דוד מהמשטרה ואמרו לו שהכלב במאפיה. השוטר אמר שהוא יוכל להחזיר את הכלב לבעליו, אם יתאזר דוד בסבלנות, כי על השוטר לסיים קודם כמה עניינים שאינם סובלים דיחוי. כך ארע, שג'ף זכה לנסוע בניידת של המשטרה ולהיות עד במשך לילה שלם למרדפים, מעצרים, לכידת פושעים ומה לא. דוד היה סקרן מאד לשמוע על קורותיו של ג'ף בניידת המשטרה, אבל ג'ף הסתפק בכישכושי זנב עזים, ולא סיפר דבר...

בוקר אחד היגיע דוד לאולפן ההקלטות, שהיה גם ארכיון הצילום שלו, והתישב לעבוד. כלב הנחיה התנהג באותו בוקר באופן מוזר. במקום לרבוץ בשקט בקרבת אדונו, הוא היה עצבני, ואף החל למשוך את דוד אחריו. דוד הריח ריח של עשן. משהו אינו כשורה. דוד וכלבו רצו החוצה, ירדו למטה ,  ומצאו את עצמם בעיצומה של דרמה: בבית שעזבו זה עתה פרצה שריפה. האש כילתה מאות תמונות נפלאות שדוד צילם, ומאות פילמים ששמר. ציוד ההקלטה שבאולפן אף הוא עלה באש. כבאים פרצו פנימה ופינו מהבית את הציוד היקר, שנשרף כליל.

כך אירע, שג'ף היציל את אדוניו ממות.

כשדוד מספר על השריפה של ארכיון הצילום, נדמה כי עד היום לא התאושש מהאסון.

ניצול השואה שהיה צלם והתעוור באמצע החיים, התגבר על האסונות והאבדנים שפקדו אותו, אך נדמה כי כאב עמוק על שריפת ארכיון הצילום מלווה אותו גם היום.

בביתם של דוד ויעל, על הקיר בסלון, אפשר לראות את השלד החרוך של מכונת ההגדלה ששימשה את דוד, מכונה להגדלת תמונות, יקרה מאד, מהטובות בעולם. היא תלויה על הקיר למעצבה,  אנדרטה לסטודיו שעלה באש. העיוורון סתם את הגולל על עידן הצילום בחיי דוד, והנה אם לא היה די  בכך, באה השריפה ועשתה שמות במה שנותר מהעולם שהאיש כה אהב והיה מקור גאוותו.

הנחמה היחידה היתה בכך שהאיש וכלבו יצאו ללא פגע.

"עד היום זה לא מוסיף לי נחת, השריפה הזאת." אומר דוד, בדרכו המאופקת.

דוד מצא את עצמו מתחיל מבראשית, קונה ציוד חדש לאולפן. תוך כמה שבועות שיקם את האולפן. ציוד אפשר לקנות, אבל ארכיון שלם של תמונות...

האיש האמיץ שוב נסע לחו"ל, בלי הכלב, כי חשש שהכלב לא יועיל לו שם ויכביד עליו,  וקנה ציוד חדש.

הכלב השני של דוד, גריף, היה היפוכו הגמור של ג'ף. כלב לבן, גבוה ודק גיזרה, לורד בריטי אציל הליכות, שחלילה לו מלגעת באוכל לא לו.

הלורד הלבן לא התאים לטמפרמנט של דוד. הם הלכו יחד ברחוב, כמובן, אך עד מהרה הפך גריף לכלב שעשועים של גילי, והיא היתה מוציאה אותו לטיולים, לים, ומרבה להשתעשע איתו ולטפל בו.

הכלבה השלישית, האחרונה שליוותה את דוד היתה כלבה שחורה וחביבה מאד. דוד מגדיר אותה כ"כלבה אמהית שדאגה לי מאד".

 שמה היה סקמפר, ובחיבה, סקמפי. כל הכלבים הובאו מארצות הברית. על צווארו של כל כלב כזה היה מוטבע סמל לצורך זיהוי במקרה של גניבה או בריחה.

זמן קצר אחרי שובם מארצות הברית עם ג'ף, עברו דוד ויעל לביתם הנוכחי ברחוב בר-כוכבא. האולפן וארכיון הצילום נשארו בדירה בנחמני ואחרי אסון השריפה עבר האולפן לבית בבר-כוכבא.

סמוך מאד לבואו של ג'ף, הכלב הראשון, נולדה לזוג ביתם היחידה – גילי. ג'ף קינא בגילי קנאה עזה והסתייג ממנה עד סוף חייו. פעם אחת, כשדוד היה בחו"ל בענינים מקצועיים והשיאר את ג'ף בארץ, קשרה אותו יעל לעגלה של גילי לרגע. הוא טילטל את העגלה והפך אותה. למרבה המזל, שום דבר נורא לא קרה לתינוקת אך יעל לא ידעה את נפשה מרוב בהלה.

יעל מספרת שהוא היה בולע את הגרבים הזעירות של התינוקת, ואלה נמצאו לאחר מכן בהפרשות של הכלב.

גילי הקטנה, דוקא נטתה חסד לג'ף. כשאכלה, היתה מדי פעם מפילה "בלי כוונה" אוכל על הרצפה ואומרת: "אופס, נפל..." ג'ף היה כמובן מתנפל על מה שנפל ו"שואב" אותו, לשמחתה של גילי.

     כמה מילים על דוד כאבא

לא נעשה את מלאכת הכתיבה נאמנה אם לא נקדיש כמה מלים לקשר בין דוד לבת שנולדה לו.

דוד היה אבא "משוגע". בשבועות הראשונים לחייה, יעל פחדה לרחוץ אותה, ודוד עשה אמבטיה לתינוקת. האיש שהיה "מטפלת" בתינוקיה של דביר, טיפל בתינוקת בבטחון רב, ללא כל חשש.

דוד היה מבלה עם גילי בלי סוף: משחק איתה, מטייל איתה, ממציא לה סיפורים, מאכיל אותה במעדנים שהכין לה במו ידיו. כשיעל חזרה לעבודה, ניסתה לשים אותה למעון הצמוד לבית. באותו יום, היגיעה אמו של דוד למעון ומצאה את התינוקת תקועה בין סורגי המיטה, ממררת בבכי. בכך הסתיים הקשר עם המעון. גילי קיבלה מטפלת תימניה שטיפלה בה באהבה ובמסירות של אם. דוד התעקש לשלם למטפלת גם ביטוח לאומי, דבר שלא היה מקובל כלל באותם ימים. בזכות עקשנותו, נהנית המטפלת, שהיא כיום אשה מבוגרת בגימלאות, מכספי הביטוח ששולמו אז.

התינוקת גדלה, ויעל חיפשה עבורה גן ילדים ברמה גבוהה. היא בחרה בגן מרוחק מעט מהבית בבר-כוכבא, גן ברחוב כינג ג'ורג'. לרוב, היא היתה לוקחת את הילדה לגן ודוד היה מחזיר אותה.

דוד הלך כשהילדה, רכובה על כתפיו וכרוכה סביב צווארו, כך הלכו, וכלב לבן נוהג בם.

גילי זוכרת שאביה היה הולך בדרך כלל עם תספורת קצוצה, ללא פוני. פעם אחת, הספר לא גזר את הפוני וגילי, שהיתה רכובה על כתפי אביה שמחה מאד. היא אחזה בפוני הארוך כבמושכות ויחד דהרו ברחוב. גילי ציוותה על אביה להשאיר את הפוני ארוך. גילי מבקשת ודוד יסרב? הפוני נשאר ארוך והימשיך לשמש מושכות בידי גילי הצוהלת   במשך ימים רבים.

דוד היקפיד ללכת עם גילי לקולנוע, למרות שלא ראה מה קורה על המסך. גילי היתה קוראת לו את הכתוביות ומספרת לו מה רואים, מה שהיה מעצבן את האנשים מסביב שהיסו אותה שוב ושוב... אחד הסרטים הללו היה "איש הגשם."

דוד ניסה "להדביק" את גילי באהבתו  לכימיה, זה לא כל-כך הצליח... 

הקשר האמיץ בינה לבין אביה ליווה את גילי גם בבגרותה, ועד עצם היום הזה.