האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

קוראות וקוראים חג שמח!

 אני מעביר את הזמן בימים אלה בקריאת ספרים על מרפסת ביתי בכפר מנחם. מה שמביא אותי להמליץ לכם על ספר שאך לפני שעות אחדות סיימתי לקרוא.

 ובכן, מדובר בספר 'נתק'ה', מאת נתקה ניר: הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2010.

תת אלוף במיל' נתקה ניר, נולד בפולין ב1935 ובגיל 4 נמלט עם משפחתו אל עומק שטח ברית המועצות.

הם עלו לארץ בראשית שנות החמישים, ונתקה שהתגייס לשריון לחם בחייל זה את מלחמות סיני, ששת הימים ויום כיפור. לאחר שחרורו מצה"ל הוא התמנה ליו"ר האגודה למען החייל ולאחר מכן היה לאיש עסקים.

 מבין דפי הספר עולה דמותו של אדם ישיר, הגון וישר. אוהב עמו ומדינתו אשר מגלם בחובו את כל היפה והשובה לב בדמות החייל הישראלי...

 נתקה נפצע קשה ברגליו במלחמת 67 והפציעה הותירה אותו מהלך בצליעה. הפציעה גרמה למפקדים בצה"ל כמעט ולוותר על שירותיו דבר שנמנע הודות להתעקשותו, למזלה של מדינת ישראל.

 אתמקד בטור הזה בשני אספקטים העולים מהספר: תיאורי הלחימה והיחס ללוחם אמיץ שנפצע קשה.

נתקה ניר מתאר בפירוט רב ובכתיבה קולחת את הקרבות במלחמות בהן השתתף. הקורא יכול ממש לחוש את עצמו בשדה הקרב יחד עם הכותב. בכך יכול הקורא, אף שלא היה בשדה קרב מעולם, לקבל הצצה לעולמו של החייל והמפקד בשדה המערכה.

אביא כאן לשם המחשה את תיאור המערב שהטמינה חטיבתו של נתקה ניר לצבא המצרי לקראת חציית התעלה:

"ידעתי כי התקדמות החטיבה המצרית עלולה לסכן את כל מבצע הצליחה. לא יכולתי להניח לזה לקרות. ראיתי את הטנקים המצריים מתקדמים וכבר התכוננתי לתת את פקודת ההסתערות והאש, אבל רוטשילד לחץ שוב. אמרתי "אוקיי, עוד חמש דקות". הטנקים המצריים עברו עוד כמה מאות מטרים לאורך כל הגזרה. מתח אדיר היה באוויר. האם נצליח להשמיד את הטנקים האלה? האם נצליח למנוע מהם לאיים על ראש הגשר? כך נמשכו השניות המתוחות כאשר ענני האבק נעים ומתקדמים לעברנו. עכשיו הגיע הזמן להחליט.

הייתי שקט, בטחתי ביכולת שלנו. אנו נהיה כאן השולטים ואנו נכתיב את הקרב ואת תוצאותיו. עוד דקה חלפה. מרחוק יכולתי לספור 40 טנקים שנעו לעבר ציר 'לקקן'. כשהגיעו הטנקים המצריים למרחק של 1,500 מטרים נתתי את פקודת האש:'תחנות טלה. כאן 20. אש. סוף!

הטנקים עלו מן המדרונות האחוריים, נעו לפנים וסגרו טווחים. הקטל החל. הטנקים המצריים היו בטווח היעיל של הצנטוריונים שלנו, ובתוך דקות אחדות החלו מתפוצצים בזה אחר זה. הירי נערך לאורך כל הגזרה, לעבר כל הטנקים המצריים. הטנקיסטים שלנו שיפרו עמדות לפנים וירו ללא הפסקה, מטווחיםשל 1,500 מטרים ואף פחות.ואכן,העמדות וקפלי הקרקע לפנים היו אף טובים יותר לטנקים שלנו. שם יכלו להתייצב ולירות. כל המרחבהחל להתמלא בטנקים מצריים בוערים – כולם מדגם T-62, מיטב הארסנל הרוסי. לאחר שעה קלה השתחרר הגדוד של פירעם ממשימותיו צפונה יותר. קראתי לו לבוא אלינו. הוא הזדרז והספיק לתפוס עמדות ולהצטרף למבצע הקטל הגדול

הבחנתי בפגיעות המדוייקות. הטנקים שלנו ירו ושיפרו עמדות לקראת הפגז הבא. היה נדמה כי המצרים נבוכים – 'סגר עליהם המדבר', כפי שנכתב במקורות.הם התפרשו, התרחקו זה מזה וניסו למצוא נקודות מסתור במרחב הריק. חלק מהם ניסה למצוא נתיבי התחמקות לצדדים, לביצות שליד האגם, לחולות בצד המזרחי. אך מיקום הטנקים שלנו במארב לא אפשר להם לחמוק והם היו לכודים: אלה אשר ניסו לברוח נלכדו באש של טנקים שהוצבו בשיפולי המרחב, והושמדו" (עמ' 182).

ניתן להבחין בנקל כי נתקה לא מהסס להשתמש במילים כמו 'קטל'ו'השמדה'. אבל כאן בא המקום לשיפוט סובייקטיבי. לצערי לא אוכל לומר כי הייתי רואה בעין יפה כל ספר של חייל ישראלי כיום המשתמש במילים אלו בכדי לתאר קרבות התקלות מול אויב. אבל בנתקה ובבני דורו אני בוטח שכשהם משתמשים במינוחים אלו הם מתכוונים למושגים בלחימה חפים מכל רגשות שנאה ונקם כלפי האויב, ובוודאי מהתייחסות גזענית כלפיו.

נושא מעניין העולה מבין דפי הספר הוא השינוי שחל בהתייחסות לנתקה מהרגע שבו נפצע. מובן שכמפקד בעל נכות הוא זכה למלוא הכבוד וההערכה על שחירף את נפשו למען המאמץ הצבאי. אך בד בבד הוא זכה ליחס אמפתי מאוד שבא לידי ביטוי למעשה ברצון הלא מסווה לראותו מחוץ לצה"ל.

כך כותב נתקה:

"השנתיים בפו"מ חלפו עברו, והיה צורך להחליט על עתידי. טליק, מפקד גיסות השריון, הזמין אותי ללשכתו. זו הייתה פגישה קריטית. עתה הוא היה אמור להכריע בעניין המשך שירותי בצבא. לא היה מקובל שנכים ישרתו בתפקידים קרביים. זו הייתה מסורת של שנים, שצה"ל אימץ מצבאות זרים. נכים נועדו לשבת בבית, להכין תה ולטפח את הגינה, ולא להסתער בראש לוחמים בקרב, אמרו הגנרלים.

טליק שאל אותי לשלומי, ומה מצב הניתוחים ברגליים. אמרתי לו שאני בסדר ומוכן לקבל כל תפקיד פיקודי. הוא נעץ בי מבט חודרני, אם כי מעט מהסס. לאחר דקה ארוכה של הרהורים ציין כי הוא שמח על כך וכי הוא מתכוון למנות אותי לסמח"ט חטיבה 217. תחושה של הקלה ואושר הציפה אותי. אני חוזר לשריון, אני חוזר לתפקיד פיקודי. קשה היה לי לכלוא את שמחתי. נפרדתי ממנו בלחיצת יד (עמ' 119).

למזלו של נתקה שררה בפיקוד הצבא הבכיר תחושה כי צבאות ערב לא יפתחו במלחמה בעתיד הקרוב. מה שהקל עליהם את ההחלטה לאפשר לו להמשיך ולשרת בתפקידים פיקודיים. כך מוסיף נתקה:

"המשך דרכי בצבא, ובחיל השריון, נבחן פעם נוספת לאחר כחצי שנה, כאשר היה צריך למצוא מחליף למח"ט. אברהם עדן, טליק והרמטכ"ל דדו נדרשו מחדש לנושא המשך שירותי. לנוכח העקשנות שלי לקבל תפקיד פיקודי, הסכימו דדו וטליק לתת לי את תפקיד המח"ט, מתוך הנחה כי לא יהיה עימות נוסף עם מדינות ערב בתקופה הקרובה. כל ההערכות דיברו על מלחמה בעוד עשר שנים.

באוקטובר 1972 החלפתי את אריה שחר וקיבלתי את הפיקוד על חטיבת השריון 217, ויחד איתה את דרגת האלוף-משנה. לפי תוכנית הקידום שהכינו לי, הייתי אמור להשלים את התפקיד אחרי שנה ולאחר מכן לצאת ללימודים, והביתה.

אני התייחסתי לדברים אחרת. התנהגתי ופעלתי כאילו המלחמה עומדת בפתח. כמו בכל תפקיד שקיבלתי עלי מילאתי את תפקיד המח"ט בנאמנות ובשקדנות. חזרתי לפקד על שדרות הטנקים בתרגילים והוצאתי אותם לשדות הפתוחים" (עמ' 120).

לאחר מלחמת יום כיפור נסע נתקה להשתלמות צבאית בארצות הברית. כידוע, קרבות צה"ל מול הצבא המצרי בגזרת סיני בעת מלחמת יום כיפור נחשבים לקרבות הטנקים הגדולים ביותר מאז מלחמת העולם השניה. וכמובן שמפקדי הצבא במלחמה זו זכרו לכבוד והערכה רבים מצד הצבאות בחו"ל. מדהים להיווכח, דרך אגב, כיצד אנשים, שהאפשרות כי הם עומדים לפני מלחמה לא עלתה על דעתם ושהיו מרוכזים בתקופת השגרה של חגי תשרי, הפכו לפתע ללוחמים שהפכו הפתעה וחוסר סדר לניצחון צבאי מזהיר.

בקיצור, נתקה מתאר את ההבדל שחש ביחס אליו כאדם עם מוגבלות בארצות הברית לעומת בצה"ל.

בעת שלמד טיסה במטוס קל מדגם צ'ירוקי הוא מספר:

"היתה שם בעיה קטנה: שלא כמו במטוסי ההדרכה של חברת ססנה, למטוס הזה היתה רק דלת כניסה אחת – בצד ימין של התא, והדבר הקשה כמובן על הכניסה והיציאה למושב השמאלי – מושב הטייס. החלטתי שזה לא יהיה מכשול ללימודי הטיסה שלי. אם עליתי על טנק, אני יכול לעשות זאת גם במטוס. תרגלתי את הכניסה והיציאה מן המטוס – טיפסתי בזהירות על הכנף, משחיל רגל אחת ואחריה את הרגל השנייה ומושך את עצמי לעבר המושב השמאלי של המטוס. משם מטיסים בדרך כלל את המטוס הזה. את הפעלת הדוושות של הגה הכיוון עשיתי בהטיית הגוף כולו. והיה לצ'ירוקי הזה גם יתרון קטן: בין המושבים בלט הבלם הידני – מוט ארוך שהופעל במשיכה מעלה. נעזרתי בו בכל פעם שביקשתי לעצור את המטוס, במקום הבלמים המותקנים בקצות דוושות הרגליים. כך יכולתי להטיס את המטוס הבסיסי, ללא מתקנים מיוחדים וללא עזרים להפעלת דוושות הרגליים.

הדבר תאם את תפיסת העולם שלי – לא הקלות ולא הטבות. כמו בטנקים, גם כאן לא ביקשתי הנחות ולא התייחסות שונה מזו שמקבל כל תלמיד טיסה אחר. לא רציתי להיות מוגבל בכלום. הדבר היחיד שלא עשיתי מאז הפציעה היה סקי מים או שלג, אבל כנראה מוכרחים להתפשר על משהו בחיים.

שלא כמו בישראל, ארה"ב אינה מציבה מכשולים רבים לבעלי מוגבלויות, כל עוד הם עומדים בדרישות הבטיחות. לאחר שהוכחתי כי אני יכול להיכנס למטוס, להגיע לדוושות ולתפעל אותן, וגם לצאת ממנו במהירות במצבי חירום, התנהלו הדברים כאילו הייתי טייס רגיל לכל דבר" (עמ' 248).

את הספר 'נתקה' מאת נתקה ניר ניתן להזמין בספריית על"ה, טלפון: 02.5825020

כפי שכתבתי כאן בעבר, אין צורך להיות סטודנט או סטודנט לשעבר בשביל להזמין ספרים מספריית על"ה.

פסח שמח,

שגיא.