האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

קוראות וקוראים יקרים שלום,

אתמול זכיתי להכניס למערכת הסטריאו שלי את ספרו של אריה שמידט "עובד כמו כלב", המתעד את חייו של אלווין, כלב הנחייה שזכה לעבוד עם אריה שמידט משהיה יו"ר "אומץ לשינוי" וכן עובד בכיר בחברת IBM.

אודה על האמת כי ציפיתי לספר ילדים משעשע, אך עד מהרה התבהר לי כי מדובר למעשה ביומן מסע אנתרופולוגי על תהליך האימון של כלב נחייה, החל מלידתו ועד לחייו היומיומיים עם אדם עיוור.

אבל, אריה שמידט לא הסתפק בכך, אלא ניצל את הבמה המקורית וההומוריסטית לצורך תיעוד חייו היומיומיים של אדם עיוור מנקודת מבט של צופה מן הצד בעל תבונה רבה.

הספר " עובד כמו כלב" מורכב למעשה מטורים שפרסם אריה בואללה בעלי חיים, החל מסביבות פורים 2009 ועד ליום מותו ב-22 בנובמבר אותה שנה מדום לב. הטור האחרון אשר היה מוכן במגירתו פורסם שבוע לאחר מכן במדור זה. מיד נעסוק בהרחבה בטור זה, מפני שהוא מאוד משמעותי.

משפחתו של אריה שמידט, אשר הוציאה את הספר, בחרה להיצמד לטורים ולא להוסיף מילה נוספת על הנכתב בהם, זאת במטרה כמובן לאפשר לספר להיות ספרו של אריה שמידט. ואכן, ניתן להבחין מתוך דפי הספר, בדמותו של אריה שמידט, בתחושותיו, בהתמודדותו כאדם עיוור עם החברה הרואה ועם החברה העיוורת.

וכמובן, הספר הוא ספרו של אריה שמידט.

את אריה שמידט מעולם לא פגשתי, אך אני חש שאני מכירו היטב בעזרת דמותו המשתקפת מדפי הספר.

בהקדמה לספר, מוצנעת מאוד פעילותו של אריה למען ציבור העיוורים, ואף בין דפי הספר ניתן למצוא הדים מועטים מאוד לכך. כן ניתן למצוא בספר תיאור מדוקדק ואמין של מכשולים אשר מציבה החברה הרואה בפני אנשים עיוורים בכלל ועיוורים המסתייעים בכלבי נחייה בפרט. זאת תוך שהשימוש ההומוריסטי בנקודת המבט של כלב נחייה, מאפשר לרכך את החלק הלא סימפטי של הסיטואציות והופך אותן לקלות יותר לעיכול.

אריה שמידט ואשתו מטיילים בלב אביב ובדרך מקרה הם פוגשים בזוג עיוורים נוסף, מישל ומרגלית. כלב הנחייה של מישל מספר לכלב הנחייה של אריה על מקרה לא נעים שקרה באותו יום, כאשר בסופר– פארם המוכרים והקונים לא ששו לעזור להם, עד שמישל הקים מהומה ואילץ את אחת המוכרות להתייחס אליהם.

לכלב מיוחסת האפשרות לתאר כיצד העוברים והשבים מתבוננים באדם העיוור, אך נמנעים מלגשת אליו. מובן שאלו הם רק חלקם הקטן של האנשים. מרבית האנשים המתוארים בספר, החל ממלצריות, עבור בחברים לעבודה וכלה בחברים ובני משפחה, מתייחסים באופן שונה לחלוטין מאנשים ספורים אלו. אבל זה לא הופך את המצב לפחות מעצבן.

אריה שמידט, כאדם אשר התעוור בגיל מבוגר, חווה את השינוי הדרסטי ביחס אליו מצד אנשים שהכירוהו קודם לכן, ובכלל מצד החברה הרואה.

הכלב, אלווין, מנתח זאת כך: "לאריה נגרמת אי נוחות רבה מכך שאנשים שהכירוהו קודם לכן כאדם, רואים אותו כיום בראש ובראשונה כעיוור".

לכל אחד מאיתנו ישנן כמה וכמה קטגוריות המאפשרות להתייחס אלינו כאל אובייקט ולא כאל סובייקט. העיוורון הינה אחת הקטגוריות הבולטות במיידיות ההתייחסות אל אדם כאל שייך אליה. לי למשל, ישנן כמה וכמה קטגוריות: בן קיבוץ, בחור, יהודי, ישראלי, עיוור, לקוי שמיעה, בלוגר, איש רדיו, שמאלני וגם שמנמן. נחשו איזו קטגוריה זוכה למירב תשומת הלב במירב הפעמים בהן אני הופך מאובייקט לסובייקט. נכון, העיוורון. עכשיו, צאו וחשבו על אדם שלא היה עיוור רוב שנות חייו. איש אסרטיבי, מוכשר, מרצה באוניברסיטה, עובד בכיר בחברת IBM, הנדרש פתאום לקבל יחס של רחמים והדרה חברתית מצד אנשים שכיבדוהו כאדם על מעלותיו קודם היותו עיוור. לא סימפטי, נכון?! בטח שלא.

אז אריה מצא דרך מלאת חן ומשעשעת לתאר מצבים חברתיים אלו בין דפי ספרו.

מקום נרחב מוקדש בספר להתנהלות מול חברה רואה ברכבת ישראל, ובכלל בתחבורה הציבורית. הטור האחרון בספר, מפרט כיצד נאלץ אריה לדרוש את חסדי מנהלי תחנות הרכבת השונות, בכדי שיהיה מי שילווה אותו בעלייה או בירידה מהרכבת. אריה מתאר למשל, את התלבטות של אדם עיוור האם לקח מונית ולהוציא כסף רב בכדי לא להתמודד עם התגובות הבלתי נעימות להן זוכים עיוורים, במיוחד באוטובוסים, אך גם ברכבות. אנשים השואלים שאלות פוגעניות ומתייחסים ברחמים ובהתנשאות, הם רק אחד מהמכשולים אשר מציבה החברה הרואה, לפי הספר, מול האדם העיוור בתחבורה ציבורית.

שלשום הלכתי לתיאטרון תמונע, שם התקיים ערב לכבודו של המשורר צ'ארלס בוקובסקי. ישבתי על שולחן, ולידי התיישב זוג, כשהאשה שואלת אותי בקול מלא טוב לב והתנשאות אם אני זקוק לעזרה, מסתדר ועוד מיני שאלות, עד שמיכל גרניט, המנהלת האומנותית של הערב, ניגשה אליי בלבביות רבה והביעה שמחה על כך שבאתי ושוחחה איתי כעם חבר וותיק. ומיד, הגברת הנכבדה, אשר ישבה בשולחן לידי שינתה את הקול שלה אליי לקול של הערכה וכבוד. "אהה, מהיכן באת? היכן אתה משדר?" כן, חברים , הפכתי מיד מאובייקט לסובייקט, כלומר מאיזה עיוור למישהו בעל שם, מקצוע וחיים מלאים, שהוא גם עיוור.

אריה, בסיטואציה דומה, היה מתאר זאת ככה: "שלום, שמי אוגוסטינוס, אני כלב הנחייה של שגיא. שגיא החליט פתאום היום שלא נוסעים לקיבוץ מירושלים, אלא לתל אביב. לאחרונה, הוא מאוד אוהב לנסוע לתל אביב. כשירדנו מהאוטובוס, נכנסנו למונית ושגיא אמר לנהג לנסוע לתיאטרון תמונע. תיאטרון תמונע? מה זה תיאטרון תמונע? תמונות יש רק על הקיר. עכשיו, טניה, המקריאה של שגיא, הסבירה לי שתמונה כותבים עם "ה" והתמונע בתיאטרון זה עם "עין". אבל אז לא ידעתי את זה. טוב, הגענו לתיאטרון, איש נחמד מיד ניגש לשגיא והציע לו שולחן ליד הבמה. נראה לי ששגיא מאוד אוהב שמתייחסים אליו בכבוד כאילו היה איזה שר חשוב בממשלה, וכשהוא נכנס למקומו ציבוריים אחד מאנשי הצוות מיד ניגש אליו וברוב חשיבות מושיב אותו במקום מכובד. שגיא הרגיש מאוד נוח עם האיש הזה והזמין בקבוק בירה. יש לי הרגשה ששגיא קצת רוצה לשכוח לפעמים שהיחס המועדף הזה אליו נובע מעובדת היותו עיוור ולא מזה שהוא איזה סלב. טוב אנו מתיישבים, אני כרגיל מתחת לשולחן וכעבור כמה דקות מיישב לידנו זוג ומדבר עם שגיא כרגיל, כאילו היה ילד במקרה הטוב. שגיא עושה את עצמו כאילו הוא לא מבחין בכך, ואז ניגשת אליו מישהי, אהה, זאת מיכל איתה הוא דיבר בפלאפון קודם לכן. ולאחר שהם משוחחים, האישה שיושבת לידנו פתאום מפסיקה להתבונן בו ברחמים ומתחילה להתעניין במי הוא ומה הוא עשה בחיים".

לא, חברים, לא, לא. ניסיתי לחקות את כתיבתו של אריה, אך זהו חיקוי חיוור, קלוש, בקיצור מומלץ לקרוא את הספר הנמצא מוקלט בספריית על"ה.

הטור האחרון שכתב אריה שונה מאוד מהטורים שקדמו לו.הוא פחות חייכני. יש בו תיאור מפורט של נסיעה מייגעת בה נאלץ אריה לעמוד על זכותו לקבל שירות הולם וכן, התייחסות אל הצורך בהסברה, מילה שהייתה שגורה על פיו של אריה, אשר ניסה בזמן המועט שזכינו להנות מהובלתו, להבהיר לנו עד כמה חשוב שנעמוד על זכויותינו אל מול החברה הרואה והמוסדות העוסקים בענייניהם של ציבור העיוורים.

אריה שמידט, תכנן ככל הנראה, להפוך את הספר הזה לכלי הסברה ובהחלט ניתן לראות כיצד התיאורים בו מדגישים את הקונפליקטים בין אנשים עיוורים לאנשים רואים, בפרט, כאשר מדובר באנשים עיוורים הנעזרים בכלבי נחייה.

קו זה הינו קו נכון. רצוי שאנו העיוורים נשתמש בכלים העומדים לרשותינו לצורך הסברת נקודת המבט של האדם העיוור כלפי החברה הרואה, בכתיבה, ביצירה אומנותית, בהצגות תיאטרון ובסרטי טלויזיה וקולנוע. בכל אלה יש לשלב את זווית הראייה של האדם העיוור כלפי סיטואציות שונות. קחו לדוגמא את הצורך שאנשים יציגו את עצמם בעת שהם ניגשים אל אדם עיוור. בטח שלא מכובד לשאול אותו: "אתה מזהה אותי? אתה זוכר אותי?"  ועוד שאלות מסוג זה.

האזינו לספרו של אריה שמידט או קראו אותו. חוויה מומלצת ביותר, לא הייתי ממליץ להקריאו אך ורק לילדים, משום שישנם רבדים עמוקים ההולכים לאיבוד בספר זה כאשר מתייחסים אליו כאל ספר ילדים.

טוב, נראה לי שאוגוסטינוס רוצה לשתות מים, אז יאללה, ביי.