האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

קוראיי וקוראותיי היקרים שלום,

 לאחר שנים של מחקר אנתרופולוגי עצמאי על הצעות העזרה לסוגיה שאני מקבל, במיוחד באוניברסיטה העברית, החלטתי לעשות מעשה. ביקשתי מטניה, מקריאתי, שתתלווה אליי ברחבי הקמפוס, או יותר נכון שתביט בי מהלך בקמפוס, ותבחן כיצד אנשים מגיבים לאדם עיוור המהלך באוניברסיטה, מי מציע עזרה, מתי ואיך.

התוצאות אגב, לא הפתיעו אותי, אבל הן מחדדות את המציאות.

ראשית כל, מספר הערות על המסלול. המסלול שבחרתי הורכב מכמה דרגות של קושי. בתחילה הלכתי בדרך ישרה יחסית, מחוף לבניין, שחוץ ממדרגות אין בה הרבה.

בשלב השני, ביצעתי גיחה לפורום, אשר חייבה כמובן את מציאת הדלתות, כאשר הדלתות הן נקודת מפגש טעונה בין הרצון שלך להלך במסלול בטוח ומוכר לבין רצונם של אנשים לעזור על ידי פתיחת הדלת.

נקודה רגישה שנייה במסלול הייתה איזור דלתות הספריה, אשר אנשים צפוי שלא יבינו מדוע אני מתעקש למשמש את הקירות עם מקלי. הם יסברו כי ברצוני להיכנס לספריה ויופתעו להיווכח שאין הדבר כך.

הנקודה הסבוכה ביותר במסלול כמובן, היא הקפיטריה בגושה שמונה ברוח, אשר הדרך אליה רצופה פניות כאשר מנסים להלך לאורך הקיר.

נקודת חיכוך בלתי מתוכננת הייתה יריד ספרים, אשר התמקם ליד אקדמון הספרים באוניברסיטה העברית, שם השביל אינו רחב כל עיקר.

הבה נקרא את תיאורה של טניה ויחד איתה אנתח את האירועים.

 חלק ראשון: הדרך היחסית ישרה. בדרך זו סביר שאנשים לא יטו להציע עזרה, משום שהליכתי נראית הגיונית, פחות או יותר לכיוון המדרגות. 17 אנשים חולפים, מסתכלים, נעצרים וממשיכים בדרכם. בשלב זה בהברקה של רגע החלטתי לגשת אל הכספומט בפורום התחתון, וכך תיארה זאת טניה:

"איש אחד פתח את הדלת, כששגיא התקשה למצוא אותה. איש אחר, ליד הכספומט, הציע עזרה וכשנענה בשלילה, איחל "יום טוב". אדם אחר, בכספומט ליד, לא הציע עזרה, אך לאורך זמן רב העיף מבטים. אנשים רבים חלפו בזמן זה, לא התעכבו באופן ספציפי. אדם אחר הציע עזרה, החזיק את הדלת פתוחה בפני שגיא, המשיך להציע עזרה ולברר לגבי יעד ההליכה הרצוי".

טוב, אז קודם כל, לא התקשיתי למצוא את הדלת, פשוט חיפשתי אותה על ידי מגע בזכוכית לידה. מעניין שלצופים מהצד זה נראה כהתקשות במציאת הדלת.

הערתה של טניה: "נראה כאילו שגיא מתקשה במציאת הדלת, בשל הליכתו המהירה והאגרסיבית וההיתקלות בקירות בדרכו, מכך נראה כאילו איננו יודע היכן הוא נמצא, והתיק הגדול על גבו מוסיף על הרצון להציע עזרה".

לגבי פתיחת דלתות, לאדם עיוור חשוב שהמסלול לא ישתנה וכאשר פתוחים בפניו את הדלת, הוא ראשית כבר לא יודע איפה הדלת וחושש להיתקל בה. שנית, הוא לא יודע איפה עומד האדם אשר פותח את הדלת ולא מעוניין להיתקל בו. דבר שלישי, למה שיפתחו לך את הדלת? זה מעשה שיש בו לא מעט מן האדנותיות.

עכשיו, לגבי האדם השני שפתח לי את הדלת, אני כן ביקשתי ממנו עזרה, שיכווין אותי אל היציאה, וכאן התופעה הייתה מאוד מעניינת: הוא לא היה מסוגל לעצור ברגע שאמרתי לו: "תודה רבה, מכאן אני מסתדר", והתעקש לפתוח לי את הדלת ולשאול אותי האם אני בטוח לא רוצה ללכת לכיוון אליו לא פניתי, כלומר יש כאן אפקט ההילה. היות וכבר ביקשתי עזרה, הוא בטוח שאני לא מסתדר ומסרב לסמוך עליי.

מובן מאליו שאני יודע שזהו האופי האנושי, וכשאני זקוק לעזרה או שאני מעוניין שיפנו אליי אני משתמש בטקטיקה מעודדת זאת, כפי שאדגים בהמשך.

טניה: "לאחר מכן, הגענו לפורום. הרבה אנשים ראו את שגיא, אך לא הציעו עזרה, אלא הסתכלו עליו במבט תמה, וחיכו לראות אם ייתקל בדבר מה ואז ייגשו להציע עזרה. רוב האנשים נעצרו לרגע למראה אדם עיוור מגשש בגומחה כלשהי, אך כשראו שהוא מצליח להיחלץ המשיכו בדרכם. אנשים אחרים, הפנו את מבטם למשמע רעש מקל ההליכה, חיכו רגע והמשיכו בהליכתם. שתי בנות שראו אדם עיוור חג סביב דלתות הספרייה, האיצו את צעדיהן ומיהרו להציע לו הנחיה בהליכתו. למשמע, תשובה שלילית להצעת העזרה, הן המשיכו בדרכן. מספר אנשים, התחמקו מהמקל של שגיא ואף קיפצו מעליו כשהלך במרחק קרוב מידי אליהם. כששגיא הגיע ליריד הספרים, אשר בו ערמות ספרים מונחות על הרצפה בורת מבוך, המוכר הסתכל עליו במבט מבועת פן יפיל את המסודרים, אך לא ניגש אליו והוא דידה מספר דקות בים הערמות, עד שאישה כבת 65 ניגשה והוליכה אותו מחוץ לאזור".

 כאן אנו מגיעים אל החלק המסובך במסלול. בקטע הזה של מדעי הרוח, מצויה זכוכית גדולה המכסה על שטח תצוגה. על מנת שלא לאבד את דרכי אני נצמד לזכוכית זו ומקיפה, בנקודה זו אני יודע שאנשים רבים ייגשו אליי, אך איש לא עשה זאת. היות ורציתי כן להתנסות בסוגי הצעות העזרה למיניהן, מצאתי גרם מדרגות המוביל אל מחוץ וביצעתי פרובוקציה: עליתי מספר מדרגות וחזרתי בחזרה, ואז המשכתי בדרכי, תוך שאני נצמד לשולחנות הסמוכים אל הקיר השמאלי.

והנה תיאורה של טניה:

"בחורה צעירה ניגשה והציעה עזרה: "שלום, לאן אתה צריך?" כשנענתה בשלילה, שאלה: אתה מסתדר? האם אתה בטוח?"

הנה שמנו לב, שהבחורה שאלה מספר פעמים את אותה שאלה וזאת היות וביצעתי את תרגיל ה"נראה לי מסתדר". השלב הבא הוא שלב הסחבקיות המאוסה. אני כבר סמוך מאוד לקפיטריה, אך אוהב ללכת דרך סימנים ברורים הדורשים ממני לחלוף על פני הקפיטריה ואז לסוב על עקבותיי ולסור אליה בחזרה. עלי להודות שטניה נשברה בחקירה וטריק זה גרם לה לגשת אליי בעצמה ולהציע עזרה. אבל היא לא הייתה היחידה.

"שלום, לאן אתה צריך היום?" ניגש אליי אדם מבוגר בלבביות קורנת.

"אני מסתדר, תודה".

"כן, אני יודע שאתה מסתדר, אבל לאן אתה צריך?"

"לא תודה, אני לא זקוק לעזרה",

"מה שלומך, לאן אתה צריך? אני אלווה אותך!"

וכך רשמה את הדברים טניה בניירותיה:

"זוג מבוגר שישב בשולחן הפסיק את השיחה והגבר ניגש אל שגיא עם הדיאלוג הנ"ל. חזר על הצעתו פעמיים והתעקש. לאחר מכן, הגבר פתח בשיחה עם שגיא, שאת  תוכנה לא שמעתי".

נכון, הבחור ניגש אליי גם כשסיימתי לקנות קפה וחזרתי אל עבר אקדמון ספרים. שאלתי את טניה האם היה הבדל בין גברים לנשים בתגובות אליי.

טניה: "על פי התרשמותי, נשים נעצרות יותר ומתלבטות האם לגשת, אך גברים הם אלו שניגשים יותר בסופו של דבר".

למרבה השמחה תופעה שלא נתקלנו בה היא אנשים המקרבים את פניהם אל פרצופו של העיוור, תופעה אליה אני מורגל באוטובוסים, בוודאי בירושלים.

חשוב לציין כי בשל הליכתי שאינה יציבה שלושה אנשים ליד הספרייה אמרו איש לרעהו, כי הוא נראה שיכור, לא רק עיוור". הם אגב, לא ניגשו אליי.

לסיכום, הפנטזיה שלי שיום אחד אנשים יראו עיוור מהלך בקרבתם ויתייחסו לכך כאל דבר רגיל עוד רחוקה מלהתממש.

האם עיוור עם כלב נחייה, מעורר פחות תשומת לב? כנראה שכן, העיוור נראה יותר שולט במצב ויותר נראה שהוא בידיים טובות.

האם זהו דבר חיובי או שמא שלילי, שהימצאותו של אדם עיוור מעוררת דריכות חברתית? התשובה לכך אינה ברורה. מצד אחד, יש כאן דבר חיובי. אם תיתקל, תסתבך, אנשים יחושו לעזור לך. אך מהצד השני, הדבר מלמד כי אנשים רואים בך בראש ובראשונה עיוור. יש לבדוק מה קורה כאשר אתה הולך עם בגדים פרובוקטיביים, למשל חולצה ועליה הדפס פוליטי. בקיצור, יש על מה לכתוב בעתיד.