האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

אתמול, כבן כפר הנוסע אל העיר הגדולה לצורך עבודה או לימודים, והחפץ לעשות מסע קניות בטרם יחזור אל שדות המשק, שמתי פעמיי אל חנות מוזיקה ירושלמית ידועה בכדי לרכוש מעט תקליטים.

כן, אני יודע שרכשתי דיסקים, אבל תאמינו לי שכל הדיסקים שרכשתי יצאו במקור על תקליטים.

כתמיד היחס אליי שם היה אדיב ומכבד. אחד מעובדי המקום הקדיש לי מזמנו במסירות רבה ובמשך השעות ששהיתי שם חיפש עבורי דיסקים לפי בקשותיי המשונות.  "תביא לי בבקשה דיסק של שירים גרמניים ממלחמת העולם הראשונה", היא רק אחת מהן. אכן רכשתי שם דיסקים משובחים שמרלן דיטריך, יוהאן שטראוס ומוזיקה יידית הם רק דוגמיות להם.

העובד המסור, התייחס אליי כאל לקוח שהינו בעל צרכים ולא כחלילה כבעל צרכים מיוחדים שבמקרה הוא לקוח. הוא לא שאל אותי אם אני עיוור מלידה, ולא שאל אותי כדרכם של נהגי מוניות לא מעטים אם אני גר לבד, נשוי או רווק ושאלות חודרניות אף יותר. היחס היה ענייני, תוך התחשבות בנקודות שבהן אני נדרש לעזרה. בסוף מסע הרכש, הזמנתי מונית והעובד המסור ליווה אותי אליה והמתין איתי עד להגעתה. הכל היה מושלם.

והנה, בעודי מתיישב על הכסא שליד הנהג במונית, אני חש צ'פחה עזה בראשי. כן, גברים ישראלים רבים, משוכנעים שהם צריכים להגן על פדחתי מפני משקוף דלת המכונית כמו בטלוויזיה בסרטים.

ולכן, אם אני לא נלהב ונפרד מהם ליד הדלת בעודי עומד, הם ממהרים לשים את כף ידם על ראשי  כי אני הרי עיוור ולא רואה את משקוף הדלת.

לאחר מכן, מבינים שזה היה מיותר ומתנצלים, אבל התחושה שמתנהגים אליך כמו אל אסיר היא לא נעימה.

אנשים העוזרים למישהו לא יודעים בדרך כלל מתי לעצור, וזה וודאי כולל גם אותי. חשוב לציין שאני מאוד נהנה מהתנהגות אנושית זו ברוב המקרים. הנה, רק אתמול, יצאתי מבית קפה ירושלמי ומישהו הציע לעזור לי לעצור מונית. בסוף, הוא ליווה אותי ולצד השני של הכביש והמתין איתי עד לאוטובוס שבחרתי לקחת במקום מונית. אם כן, אנו רואים שהבעיה היא כיצד להביע לנותן העזרה בעדינות אך באסרטיביות שהצורך בעזרתו הסתיים.

אתמול לא הפעלתי את מנגנון ההגנה שלי, שהוא להודיע למלווה בהגיעי אל ידית הדלת או סף דלתו של האוטובוס כי אנו נפרדים ואני מאוד מודה לו על העזרה. אם למישהו יש שיטות יותר טובות להבטיח את שלומו כנגד מציעי עזרה אדיבים, אשמח לשמוע על כך.

והנה סיפור שכרגע המקריאה שלי מספרת לי: אתמול באוטובוס לפסגת זאב, בחורה עיוורת עם מקל נחייה ושקיות קניות ביקשה להודיע לה כשהאוטובוס מגיע לתחנה זאת וזאת. גברת מבוגרת מאוד נחלצה לעזור לה, והבטיחה לה להודיע לה בהגיע האטובוס לתחנה. עד כאן, טוב ויפה. והנה, בהגיע האוטובוס לתחנה, קמה הבחורה העיוורת לרדת ואחזה בשקיותיה, אך האישה המבוגרת שהתקשתה מאוד בהליכתה, בניגוד לבחורה העיוורת שיכלה בקלות רבה לרדת מהאוטובוס עם שלל שקיותיה, אם אף אחד לא היה מפריע לה, אמרה לעיוורת: "אני אוריד לך את השקיות" והתחילה להילחם איתה על האחיזה בשקיות. התוצאה הייתה ששתיהן התנודדו להן על מדרגות האוטובוס והשקיות של האישה העיוורת נופלות על הרצפה ומתפזרות, והכל בגלל שהגברת המבוגרת לא ידעה מתי להפסיק לעזור.

סוגיית הידע מתי לעצור קשורה ישירות למידת המרחב האישי שאתה נותן לאדם השני. המוכר האדיב והמסור שלי מאמש, בהחלט נתן לי מרחב אישי ופשוט נכנע לאינסטינקט שלו, שכפי שציינתי חזק מאוד אצל גברים ישראלים צעירים, להגן על ראשי מפני משקוף הדלת.

היות וסוגיית המרחב האישי שאתה נותן לזולת כרוכה ישירות בידיעה מתי הצורך בעזרתך מסתיים, קיימת קורלציה מאוד גבוהה בין מידת ההשכלה וארץ המוצא של האדם העוזר לבין ההתנהלות הנכונה בשאלה זו. אנשים מארצות מוצא אירופאיות או צפון אמריקאיות, וכן בעלי תארים אקדמאיים מתקדמים לא היו מתנהגים כפי שהתנהגה הגברת הישישה אמש באוטובוס.