האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

מחר עם שחר אטול את מטלטליי ואנדוד מירושלים אל ארצות השפלה. עשרים שנה גרתי בעיר בירתה של מדינת היהודים, ועכשיו הגיע הזמן לסכם את התקופה. הגעתי אל העיר לצורך לימודיי במסגרת המכינה לסטודנטים עיוורים של עמותת על"ה. היה זה המחזור הראשון של המכינה ומאז היא שינתה פניה במובנים רבים. ניתן בהחלט לומר שהייתי עד לראשיתו של מהפך בהשתלבותם החברתית של אנשים עיוורים במידה שהאקדמיה הינה מכשיר למוביליות חברתית של אנשים עם מוגבלויות. ב13 השנים הראשונות גרתי במעונות הסטודנטים  - כן, 13, שברתי שיא, אין ספק. אני לא מעוניין שהשיא הזה ישבר. מה שכן, החוויה האמיתית של מגורים בעיר היא בדירה שכורה ולא במעונות. כשאתה גר במעונות, החוויה שלך מתמצה בחיים בקמפוס ובמעונות ואינך חווה את חיי העיר האמיתיים.

הגעתי לירושלים חילוני לחלוטין. היה זה יוסי איברט, אדם יקר שהינו שליח חב"ד בגבעה הצרפתית, שהתחיל לארגן ארוחות ליל שבת לסטודנטים במעונות הר הצופים. מפעל חשוב מאוד שהרב יוסי ממשיך עד היום, קרוב לעשרים שנה. פתיחותו של יוסי איברט והשיחות המעמיקות איתו ובמיוחד המשפט המכיל הכי יפה ששמעתי. אנשים כידוע, אינם יודעים כיצד להתייחס כשהם פוגשים עיוור. יש שמנסים להיראות טבעיים בצורה מלאכותית, יש הפונים אליו כאל ילד או כאל אדם מבוגר. יש שמדברים איתך בהתחלה מתוך אי-ידיעה כמה אתה מבין, ורק כשהם רואים שאתה עונה להם כמו בנאדם, בעצם, הם מסגלים לעצמם דיבור כאל אדם מן היישוב. ויש אנשים כמו יוסי איברט שאמר לי את המשפט הבא: "אתה יודע, הרבי מלובביץ' אומר שאדם הראשון ראה מקצה העולם ועד קצהו, וככה כולנו נראה כשיבוא המשיח. אז בעצם, כולנו עיוורים, אנחנו רק לא יודעים את זה".

טוב, אז כמו שכתבתי, גרתי שנים רבות במעונות. הייתי פעיל בתאים פוליטיים, חברתיים, מועדון דיבייט. אחד מהדברים אשר בהם אני גאה במיוחד היה לקיחת שיעורי גמרא במסגרת קורס של התנועה הקונסרבטיבית. אפשר לומר כי התחנה הדתית הבאה שלי היתה התנועה המסורתית-קונסרבטיבית. הו, ועכשיו אנחנו מגיעים לתחנה הבאה. שנת 2003, העזתי סוף סוף לעזוב את החממה של המעונות ולעבור לדירה שכורה. שכרתי איזושהיא דירה במושבה הגרמנית וחיפשתי בית כנסת לראש השנה. וכך שמעתי על שירה חדשה, בית כנסת דתי ליברלי שהגברים והנשים יושבים בו במקביל ונשים קוראות בו בתורה. טוב, בואו נגיד את האמת, הדבר שהכי הקסים אותי שם זה שיש אנשים המארחים לסעודות ליל שבת בשבת, כך שלא צריך להתקשר לאנשים ולהתחיל להתארח. מה גם, בואו נודה, שאורח עיוור פחות פופולרי בביצה הירושלמית. או במילים אחרות: בחברה הדתית-לאומית ההזמנה לסעודות בשבת וליל שבת הינה סוג של מנייה חברתית, וכולי תקווה כי מניותיי בבורסה לעולם לא יהיו במצב דומה למניותיי כאדם עיוור בקרב בנות ובני הביצה הירושלמית. אחר שבועיים עזבתי את הדירה בעמק רפאים ועברתי לגור בחדר ברמת אשכול. אבל המשכתי לבוא לשירה חדשה בקביעות. לא, אני לא שומר שבת. משך זמן רב חשבתי על מעבר למגורים באזור שירה חדשה, ולאחר שלוש שנים עברתי לבקעה, כדי להיות קרוב לשירה חדשה. טוב, בשבת הראשונה שלי כאן בבקעה, הלכתי להתפלל בבית כנסת ידידיה, אשר קהילת שירה חדשה התפלגה ממנו לפני כתשע שנים. מיד כשנכנסתי לשם הוזמנתי לעלות לתורה, ורק ביקשתי מגבאי שיעמוד לידי ויגיד לי את הברכות, כי אינני זוכר אותן בעל-פה. ואכן כך היה: הגבאי עמד על ידי ואמר לי "ברכו את השם המבורך". אז אני פתחתי את פי ואמרתי: "ברוך השם המבורך לעולם ועד". בקידוש הרבה אנשים ניגשו אליי ושמחו להכיר אותי. קיבלתי גם כמה הזמנות לבוא לסעודת שבת. למחרת פגשתי באוטובוס בדרך מקרה את דני פורת, אשר גם הוא מתפלל בידידיה. בקיצור, עברתי לבקעה כדי להיות קרוב לשירה חדשה, אבל עברתי להתפלל בידידיה. זה גם הרבה יותר קרוב אליי הביתה.

לפני שבוע חזרו לעבודתן מורות הניידות. שירות שלא השתמשתי בו כפי שהייתי צריך לעשות, וחבל. למשל, בחצי השנה הראשונה שלי במגוריי בבקעה לא ידעתי שיש לי אוטובוס מהאוניברסיטה עד לצומת הבנקים הסמוכה לביתי. נו נו, צריך להשתפר בנושא זה.

ההסתגלות לאוניברסיטה בפרט ולעיר הגדולה בכלל הינה פרוייקט סוציולוגי מעניין. אט אט אתה לומד היכן כדאי לאכול, לקנות מוצרי חשמל, באילו תחנות אוטובוס כדאי לרדת, ובהחלט אני יכול לומר שרשת האינטרנט חשפה בפניי אפשרויות למידע שלא היו נגישות לי קודם לכן. אני מקווה שחלפו הימים בהם פעלו בירושלים מקומות מקסימים כמו כלבא שבוע וזושה שלא ידעתי על קיומם בשנות מגוריי בעיר. המחשבים הינם כלי נגישותי ראשון במעלה עבור ציבור העיוורים. אחד החוסרים הרציניים ביותר עבור עיוור הבא לעיר חדשה הינו חוסר במידע היקפי. אתן דוגמה: כאמור, שנים רבות מדי גרתי במעונות הסטודנטים. כן, ילדים שנולדו באוקטובר 90', כאשר התחלתי לגור במעונות, חגגו בר מצווה באוקטובר 2003 כאשר עזבתי אותם.

ב-2002 חברים שלי התחתנו ועברו לגור בגבעת המבתר. טוב, נסעתי לבקרם. היה עליי לרדת בצומת הגבעה הצרפתית. עליתי על קו 4 מהאוניברסיטה וביקשתי מהנהג לומר לי בצומת הגבעה הצרפתית. מה שלא ידעתי, והנהג לא הבין למה אני לא מבין את המסלול, היה אם צומת הגבעה הצרפתית זה בין הגבעה הצרפתית להר הצופים או בין הגבעה הצרפתית לרמות אשכול. רק ירושלמי יבין את הבדיחה.

מהודעות מקוריות במשיבון לשדרן רדיו: בגיל 18, כלומר באמצע שנות השמונים, חפצתי ללכת לגלי צה"ל אך לא העזתי לעשות זאת. מה שלא מנע מהחיידק הרדיופוני להישאר בעורקיי. שנים רבות, הוצאתי את היצר לשדר בעריכת קלטות מוזיקה לידידות ובהודעות מקוריות במשיבון, לימים תא קולי שלי. בסוף שנות התשעים נודע לי כי קיים בהר הצופים רדיו, ובמשך שנים רציתי לגשת לשם אך לא העזתי לעשות זאת. רק ב-2001 אמרתי לעצמי "יאללה, הולכים לרדיו". ואכן, הלכתי והלכתי והלכתי במסדרונות האוניברסיטה עד שהגעתי לספו של רדיו הר הצופים. כאשר הדופק הולם בחזי, עמדתי על מפתן הדלת. ידעתי, כמובן, שהאיש אשר צריך לפגוש אותו הוא מוטי ברכאן, מנהל הרדיו. אז בקול המנסה להסתיר את הרעד שבו שאלתי: "מ... מוטי?". "מי שם?", ענה קול מלמעלה. "שגיא", צייצתי. "שגיא? בוא תעלה למעלה". אכן, עליתי במדרגות, ופגשתי את מוטי ברכאן, אדם מקסים, אשר בקולו הבריטוני והנוח אמר לי "הו, שלום, חשבתי שאתה שגיא אחר שעובד ברדיו. מה מבוקשך?". "אני מעוניין לשדר ברדיו", עניתי. "אוקיי, מה אתה מעוניין לשדר?". שתבינו, לא עלה בדעתי שצריך לבוא עם רעיון לתוכנית רדיו כשבאים לדבר עם מנהל התחנה. אה, עניתי, אני מעוניין לקיים סדרת ראיונות עם מרצים מהאוניברסיטה על הציונות הדתית. "מעולה, מעולה" ענה לי מוטי. "תביא לי מרואיין ונקליט פיילוט". הזמנתי את תמר אלאור, אחת המרצות הדגולות בחוג לסוציולוגיה, וראיינתי אותה בסגנון יצחק לבני. במילים אחרות: לא נתתי לה לדבר. זמן מה חיכיתי בכיליון עיניים לתשובה ממוטי בנוגע ליכולתי לשדר ברדיו. ואכן, זו הגיעה: מוטי אישר לי לעשות תוכנית. נו, ומאז ועד היום אני יכול להגיד שאני איש רדיו – איזה כיף.

בתחום הכתיבה העיתונאית, רק באמצע שנות ה-2000 פניתי למערכת "פי האתון" בבקשה לכתוב שם. למזלי, נפלתי על מר קסטל, שהיה העורך הטוב ביותר שלי באיזו שהיא מדיה תקשורתית עד היום. ממנו ומעמית פוני שהיה סגן העורך, למדתי המון על מקצוע העיתונות. האמת, להגיד לכם? אני התמכרתי. כנראה שהחיידק שלי הוא משולב: רדיו ועיתונות. גם כתיבת הבלוג הזה היא אחת מתופעות החיידק המבורך. עליי לומר ביושר: שנתיים כתבתי ב"פי האתון", וברחתי כמו מאש מכל נושא הקשור לנכים בכלל ועיוורים בפרט. לא רציתי להיקלע למשבצת הזאת של "עיוור? אז שיכתוב על ענייני חברה". מצד אחד זה נכון: קיימת בהחלט הפנייה חברתית לא מאוד סמויה של אנשים מקבוצות מוחלשות לכתיבה על קבוצתם הייחודית. וכן, החברה לא כל-כך מקבלת את הלגיטימיות שלך להתבטא בנושאים שאינם קשורים לאותה חברה. אך מהצד השני, למה לא? אתה מכיר את החברה היטב, ואין כל סיבה לא לכתוב על הקבוצה אליה אתה שייך. כיום, כידוע, אני כותב בעיקר על הקבוצה אליה אני שייך. אני מת לפתוח בלוג פוליטי, אבל עדיין לא עשיתי זאת. אל כתיבת הבלוג בפרט וניהול קהילת העיוורים באביליקו בכלל הגעתי בזכות ריקי כהן, עורכת האתר עד לסוף השנה שעברה. זמן רב כתבתי ב-IDSN, שהינה קבוצת דיון על לימודי מוגבלויות באינטרנט. לקבוצה זו הגעתי בזכות ישראל סייקס, אשר אצלו זכיתי ללמוד בקורס על יזמות חברתית. ריקי התרשמה מאוד מכתיבתי, והעניקה לי הזדמנות להפגין את כישוריי אצלה באתר. כאן המקום להודות לריקי על האמון והחופש היצירתי שקיבלתי ממנה והפרגון מצדה שעודד אותי להתמקד בכתיבה באתר.

אז רגע, מה שאיפותיי לעתיד עכשיו, כשאני עובר דירה? בכוונתי להרחיב את קהילת העיוורים באביליקו בעזרת מיזמים אשר יהפכו אותה לקהילה ממשית ולא רק וירטואלית. בכוונתי להתמקד בהמלצות על תרבות ופנאי, גם בזכות תוכנית הרדיו אותה התחלתי לערוך ולהגיש ביחד עם חברי, דודו המנחם, מטעם עמותת על"ה. בקיבוץ אליו אני שם את פעמיי, כפר מנחם, אשתלב בוועדת תרבות, ואזום ערבי תרבות שונים. בנוסף לכך, אסייע ככל הניתן בהעלאת חומרים הקשורים לקיבוץ לרשת האינטרנט. עוד יעד שהצבתי לעצמי הוא לטייל בחו"ל. בכוונתי לצאת הקיץ לטיול, משהו בסגנון אנגליה, גרמניה, אוסטריה. אז לכל הקוראים, אומר מזל טוב, מאמין שכשלאדם אחד יש התחלה חדשה, בעצם לכולם יש התחלה חדשה.

עד כאן משכונת בקעה אשר בירושלים,

שגיא יודוביץ'

24.2.2011