האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

פורסם באתר http://www.daisy.org.il.

אילנה בייניש באדיבותה אפשרה לי להביאו כאן במלואו.

בשבועות האחרונים מתפתח מאבק מאוד מעניין סביב עתיד מקצוע המורות השיקומיות. מאבק הטומן בחובו שלל נושאים כבדי משקל.

מהו מקצוע המורות השיקומיות?

מה חשיבותו לקהל היעד?

לאיזה יחס זוכות המורות השיקומיות מעמותת מגדל אור וממשרד הרווחה?

מירה זעפרני, מורה וותיקה וממובילות המאבק, שאגב היה לי העונג להימנות על תלמידיה הראשונים לפני כעשרים שנה, האירה את עיניי על השתלשלות מאבקן.

 שלום מירה זעפרני, ספרי לי בבקשה על המאבק שלכן.

"לפני שש שנים עמותת מגדל אור הפסיקה לתת לנו  את השכר המגיע לנו לפי הסכמי העבודה. אנו מוגדרים לפי הסכמי השכר כמורים, אולם עמותת מגדל אור לא העניקה לנו את התנאים המגיעים למורים על פי הסכמי העבודה. בשנה האחרונה הם הפסיקו להפריש עבורנו את הכספים לפנסיה ולקרנות השתלמות. ובנוסף לכך, הם קיצצו לנו את השכר ובתקנים. מה ששבר את גב הגמל מבחינתנו היה הפגיעה בפנסיה ואז החלטנו לצאת למאבק.

ביקשנו לפרק את העמותה, תוך כוונה למצוא עמותה אחרת שדרכה נעבוד. הגשנו בקשה לפירוק, השופטת מינתה מפרק זמני. אכן נכנס לפעולה מפרק זמני שמבקש להרע עוד יותר את תנאי השכר שלנו. הוא אינו מחוייב לכסות את החוב של העמותה לעובדים העומד כיום על שמונה וחצי מיליון שקלים. המפרק קיצץ חד צדדית, בלא להיוועץ בנו, את שכרנו בשיעור ממוצע של עשרה אחוזים".

מירה זעפרני מבקשת להדגיש ששכר העובדים במקצוע ממילא הינו שכר המיניום או במקרה הטוב טיפה למעלה מכך.

"אני מורות וותיקות", היא מדגישה, " עלות השכלה אקדמית וניסיון מקצועי רב שנים. אנחנו יצאנו למאבק, הכרזנו על סכסוך עבודה. השופטת דוחה בינתיים שוב ושוב את ההחלטה לפרק את העמותה, זאת בשל ציפיייתה ממשרד הרווחה להודיע האם יש או אין בדעתו לשלם את חובותיה של העמותה.

אם ביום ראשון הקרוב השופטת לא תגיע לכדי החלטה על סגירת העמותה, או לחילופין משרד הרווחה לא יעביר את החלק הארי של הכספים שהעמותה חייבת, אנחנו נפסיק לעבוד. לא תהיה לנו ברירה אחרת. "

ביקשתי ממירה זעפרני שתוסיף דברים על חשיבות התפקיד אותו ממלאות המורות השיקומיות.

"אנחנו מגיעות לכל מקום שיש בו אדם עיוור. החל מבית חולים, שם נולד תינוק עיוור. אנחנו מגיעות להורים ומנסות לעודד אותם לקבל את הילד כמו שהוא. אנחנו מלמדות את ההורים כיצד לפתח לילד את החושים האחרים. אנחנו מלמדים את הילד כיצד לסגל לעצמו מיומנויות עצמאיות, החל ממריחת משחת שיניים על המברשת וכלה ביציאה לחיים עצמאיים.

אנו מדריכות את האדם כיצד להתנייד בשטח ומקנות לו כלים להתמצא לבד בדרכים חדשות כישנות.

הלימוד שאנו מקנות לו כולל הכנת אוכל, כתיבה, שימוש במחשב.

"אמהות עיוורות שיולדות" ,מדגישה הגברת זעפרני, "זקוקות מאוד לסיוענו. אנו מדריכות את האם היולדת כיצד לטפל בתינוק".

אביא דיאלוג מעניין בנושא זה בין מספר נשים עיוורות שהתקיים ברשת החברתית What's cooking, אותה מנהלת סיסי בן-סימון, היא עצמה אישה עיוורת, אם לילד בן 12, העובדת בשירותי הבטחון.

את ההתכתבות תוכלו לקרוא בפוסט הבא שאפרסם.

"לעיוורים חדשים אנו מהוות אור בקצה המנהרה. אנו מלמדות אותם כיצד לחזור לחיים הרגילים למרות אבדן הראייה. באוכלוסיה זו נכללים קשישים רבים המתעוורים בגיל מבוגר".

חשוב להדגיש כי המדינה מעבירה לעמותת מגדל אור, שמפעילה כעת את השירות, כ-150 שקלים על כל שעת עבודה, אך למורה עמותת מגדל אור מעבירה בין 28 ל-40 שקלים בלבד. "מתוך השכר הזה המפרק עוד מבקש לקצץ", היא מדגישה.

המורות השיקומיות ראויות כמובן לשכר של איש מקצוע. אין כל סיבה שמורה למחשבים, מהנדס גז, מדריך תיירים, שרברב וכל איש מקצוע אחר, יקבל כסף רב על כל שעת עבודה ומורה שיקומית אשר מעבירה אנשים באוכלוסיה ממצב של תלות מולחטת לחיים עצמאיים ויצרנים, תתוגמל בשכר של עבודה סטודנטיאלית זמנית.

נציבות השיוויון לאנשים עם מוגבליות עשויה בהחלט להוות פתרון עבור אנשים עם מוגבלויות המבקשים להלין על הטרדה מינית. אמנם זהו איננו מקום עבודה אשר מחוייב על פי חוק להעמיד איש/אשת קשר בנושא, אך קיים צורך אמיתי בשטח למתן כתובת כזאת.

הטרדה מינית הינה מעשה או אמירה שהתגובה אליה איננה ברורה, כלומר אנשים לא יודעים אם להתלונן, כיצד והיכן. ואנשים עם מוגבליות הם בוודאי קהל רגיש בנושא.

עלה בדעתי בעקבות דיון סוער שהתנהל לאחרונה באחד מהפורומים של ציבור העיוורים, שהצורך הוא אמיתי והנציבות היא בדיוק המקום לתת מענה לכך. 

אשמח לקבל תגובות,

שגיא יודוביץ'

sagi.yudovitz@gmail.com

לכבוד
 
מר. יוסי קורסיה, מנהל השירות לעיוור.
 
תאריך: 29/06/10
 
הנדון: בהמשך למכתבה של הגב, אריאלה סביר בענינו של מר. יוני לנקרי "עיניים מנחות".
 
א.נ.
 
שמי אורה דרשן.
אקדים ואומר כי אין בי את כשרון הכתיבה בו ניחנה הגברת סביר, אך למרות זאת, ואף על פי כן, הרהבתי עוז בנפשי, והחלטתי להעלות על הכתב את מה שעל ליבי, ואת זוית
הראיה שלי בסוגיה הנדונה.
 
הכל החל אי שם בראשית שנת 2005, או אז, גמלה בלבי ההחלטה לקחת כלב נחיה, וזאת לאחר שנים אשר בהן הסתייעתי במקל.
 
אני יסודית מטבעי, ואי לכך התחלתי לעשות שעורי בית, קיימתי לא מעט התיעצויות ובירורים, ומכולם שמעתי שם אחד, יוני לנקרי.
"איש קשה" אמרו לי, "חסר פשרות" הוסיפו והדגישו, "יהיה לך קשה איתו" חזרו כולם,
"בשורה התחתונה, את תהיי מרוצה. אם את רוצה לעשות פשרות אם עצמך, לכי לבית עובד,
אם את מחפשת את הטוב ביותר לכי ל"עיניים מנחות" ותעברי את ההכשרה אצל יוני".
 
קונצנזוס, הייתי קוראת לזה, אחידות דעים, מקיר לקיר שמעתי שוב ושוב: "בקטע הזה אין פשרות, את צריכה כלב שתוכלי לסמוך עליו בעיניים עצומות".
 
וכך, גמלה בלבי ההחלטה, אם כלב נחיה, אז אך ורק אצל יוני לנקרי.
יצרתי קשר עם יוני, והחל התהליך, נדרשתי להמתין כמובן, ואז החל תהליך בדיקת ההתאמה, נמצאתי מתאימה לקורס, ובחודש יוני 2005 התחלתי את הקורס.
 
כפי שידוע לכם, הקורס מתקיים בנהריה, ונמשך כשלושה שבועות.
בקורס השתתפו שלושה, גבר, ושתי גברות, שאחת מהן היא כמובן אני, ומה לעשות, שגם אני שומרת מצוות, נכון, לא חרדית, אבל, אדוקה אם כבר צריך להיכנס להגדרות וסמנטיקות.
 
הקורס היה קשה, בדיוק כפי שהבטיחו לי אותם אלו אשר התיעצתי איתם, יוני היה קשה, תובעני, חסר פשרות, אבל, גיליתי איש עם לב גדול, חם ומתחשב.
במהלך ההדרכות, אין עם מי לדבר, אין פשרות, פקודות, הוראות, ציוויים, אבל, מעבר לשעות ההדרכה, המון הקשבה, פתיחות, נכונות לסייע.
 
יום אחד, פניתי אליו ואמרתי: "יוני, משעמם לי, אין לי מה לעשות בין ההדרכות, אני רוצה להצטרף אליך להדרכות של שני החברים הנוספים, כך אעביר את הזמן הפנוי",
יוני הסכים, ומאז התלוותי אליו לרוב ההדרכות.
בשעות הערב, היינו יושבים בבתי קפה, מנהלים שיחות נפש ארוכות, ומעמיקות, שבהם גיליתי את יוני האחר, המתחשב, המבין, והחם, ולא אותו יוני של פקודות, והוראות אין
סופיות.
 
שבת ראשונה הגיעה, יוני דאג לספק לי את כל צרכי על מנת שאוכל לקיים את השבת כהלכתה, יין לקידוש, חלות, נרות וכל צורך שהעלתי בפניו, כמובן שלא עברתי הדרכות באותו
היום, כך שהיה לי המון זמן להשתעמם, תיפסתי על הקירות.
לא העלתי בדעתי ואף לא לרגע אחד להאשים את יוני בכך שמשעמם לי, לא ציפיתי שיוני יספק עבורי משחקי קוביה שונים: דמקה, שש בש, דומינו וכו, על מנת שאעביר את זמני
בנעימים.
אני ילדה גדולה ואמורה לדאוג למלא את זמני הפנוי בדרכים הנעימים לי: שיחות עם חברים, קריאת ספרים, האזנה למוזיקה, טלפונים, וכו.
לו חשבתי שאזדקק למשחקי קוביה אלו או אחרים, הייתי דואגת להצטייד בהם מבעוד מועד.
 
מיד עם צאת השבת הודעתי לו כי אין בכוונתי להישאר ולו שבת אחת נוספת במקום, יוני הבין את מצוקתי, ולא סרב לבקשתי, וסייע לי להגיע לקרובי משפחתי, וכך, את שתי
השבתות הנוספות זכיתי לקיים עם קרובי משפחתי.
 
יוני לא מנע ממני ביקורים במהלך הקורס, וכך, במהלך שלושת שבועות הקורס, בקרו אותי בני משפחה וחברות.
למותר לציין, כי יוני לא מנע ממני מלקבל או להוציא שיחות טלפון במהלך הקורס, ובתנאי שיעשו בשעות הפנויות ולא בזמן ההדרכות.
 
סיימתי את הקורס, לשביעות רצוני, ומאז ועד היום, מלווה אותי לורן, כלבת הנחיה שלי, והיא עושה את זה על הצד הטוב ביותר.
מאז שסיימתי את הקורס נדרשתי לא אחת ליוני, התיעצות, הכוונה, סיוע, ובכל פעם שכזאת, הרמתי אליו טלפון והוא נאות לסייע לי ומייד.
 
לסיכום.
על שלושה דברים צר לי:
1. על כך שהגברת סביר משתמשת בכשרון הכתיבה שלה על מנת להוציא ארועים שהתרחשו מעבר לכל פרופורציה, לצאת במסע הכפשות שאין לו בסיס.
 
2. ועל כך שהגברת סביר מטילה דופי באדם שאין חולק על מקצועיותו, ולראיה, גם בפעם השניה לא היססה הגברת סביר מהיכן לקחת כלב, ובאה אל יוני על מנת לעבור את הכשרתה.
 

3. והחמור מכל, ובואו לא נטאטא את הדברים מתחת לשטיח ונקרא לילד בשמו: על כפייות טובה שבאה לביטוי בעצם הוצאת המכתב מצידה של הגברת סביר.
 
כפי שכבר ציינתי, אני מגדירה את עצמי שומרת מצוות, ואף על פי כן, ולמרות זאת, איני חוששת להשתמש בביטוי: "עבודת קודש", בבואי לתאר את העבודה המסורה שמשקיע מר.
יוני לנקרי, בכלבים אותם הוא מאמן, ובאנשים אותם הוא מדריך, ובסופו של יום, זו סטירת הלחי לה הוא זוכה.
 
לי אין ספק, שביום בו אדרש להחליף את לורן בכלב נחיה אחר, הבחירה שלי ברורה, "עיניים מנחות" ומר. יוני לנקרי, הקשוח והטוב, וחסר הפשרות, כי עם הצלחה לא מתוכחים,
והרכב מנצח לא מחליפים.
 
בכבוד רב,
ובתודה מראש.
 
אורה דרשן

בחרתי לפרסם מכתב זה למרות נימה אישית המופנית בו כלפי הגברת אריאלה סביר, לשם הצגת תמונה מלאה על דרך הפעולה של מר יוני לנקרי.

אני ממליץ לכל אדם עיוור המעוניין להצטייד בכלב נחייה לבחון את בתי הספר לאילוף כלבי נחייה הקיימים בארץ, כל בית ספר על פי שיטתו ועל פי אופיו ולהחליט איזה מהם הוא המתאים לו ביותר.

בכל מקרה שאדם חד שנעשה לו עוול, ביכולתו לפנות אל הצינורות המקובלים, כפי שעשתה אריאלה סביר בפנייתה אל מר יוסי קורסיה, מנהל השירות לעיוור.

שגיא יודוביץ'

1/7/2010

ועד מורי שיקום עיוורים

מגדל אור

‏26/06/2010

אנו קבוצה של 35 מורים לשיקום עיוורים, המועסקים בעמותת "מגדל אור" המספקת למדינה שירותי שיקום לעיוורים, על פי מכרז. חלקנו מורים ותיקים שעובדים 20 ואף 30 שנה במקצוע.

אנחנו חלק מתוך סך כ- מאה עובדי העמותה.

"עמותת מגדל אור", המעסיק שלנו, נקלעה בשנים האחרונות לקשיים כספיים. עקב כך נפגעו כל העובדים בתנאי העבודה:

·        לא שולמו משכורות מלאות במשך כחמש שנים האחרונות.  

·        לא הועברו תשלומי המעסיק לקרנות הפנסיה. 

·        הופרו תנאי ההסכם הקיבוצי.  

החוב כלפי העובדים הצטבר והגיע לכ- 8 מיליון ₪!

למרות הפגיעה הממושכת בשכרנו ובתנאי העבודה, המשכנו כל השנים לעבוד.

מה הוא מורה שיקומי לעיוורים?

מורי השיקום משמשים כקלינאי שיקום. תפקידם להקנות לאנשים (תינוקות, ילדים ומבוגרים) מוכי גורל, עיוורים ולקויי ראיה, שימוש בטכניקות תפקוד ייחודיות - על מנת לאפשר להם אורח חיים עצמאי, למרות אובדן הראיה ולמרות הפגיעה הרגשית הקשה הכרוכה בכך.

אנחנו מלמדים מבוגרים שהתעוורו, לחזור לנהל משק בית ולהשתמש במחשב ככלי תקשורת.

אנו מלמדים אנשים שהתעוורו או שנולדו עיוורים להתגבר על הפחד והבושה, להשתמש במקל נחייה או בכלב נחייה, לחצות כבישים סואנים ולנסוע לבד בתחבורה ציבורית.

אנו מלמדים הורים צעירים לטפח את תינוקם שנולד עם עיוורון או לקות ראיה חמורה, או פגיעות קשות משולבות (פיגור, אוטיזם, נכות וקשיים התפתחותיים נוספים בנוסף לעיוורון) בעקבות נזק מוחי.

השירות שאנו נותנים הוא ייחודי, בתפרוסת ארצית.

מאבק ארגוני

לאחר שנים של הבלגה וספיגת הפגיעה בנו ובמקצוע, החלטנו לא להמשיך ולהיכנע לניצול ולהשפלה.

הגשנו לבית המשפט תביעה לפירוק העמותה בפברואר 2010 בתקווה שהמדינה תדאג לשירות החיוני ותאפשר המשך שירותי שיקום בעזרת עמותה חלופית, שמצבה הכלכלי איתן.

בית המשפט המליץ על דעתנו,  למנות מנהל מיוחד ל"מגדל אור" שינסה לשקם את העמותה.

ואכן ביום 7/3/2010 נכנס עורך הדין מר נמרוד טפר, בתפקיד מנהל מיוחד לעמותה.

לצערנו התברר שתוכנית ההבראה שהכין, פוגעת עוד יותר במשכורותינו (הנמוכות בלאו הכי) ובתנאי עבודתנו והוא מתכוון להשיב רק חלק מהחובות שחייבים לנו.

בדיון בבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 10/6, נשיאת בית המשפט השופטת בלהה גילאור,  תארה אותנו כ"קול צעקה מושתקת" ודרשה מהמדינה לשלם את החלק הארי של החוב כלפינו – שאם לא, היא תכריז על צו פירוק לעמותה.

המשכנו לעבוד לאורך כל השנים למרות הפגיעה הקשה והמתמשכת. האמנו שהנהלת "מגדל אור" ומשרד הרווחה יעשו הכול כדי לדאוג לציבור העיוורים ולהדרכה שיקומית.

כנראה שטעינו והוטענו.

אנו מבקשים כעת להשמיע את קולנו בציבור.

אנו קוראים למדינה להוכיח דאגה כנה ואמיתית לציבור העיוורים, לדאוג להמשך אספקת שירותי הדרכה שיקומית ברמה מקצועית גבוהה ולא להתנער מחובתה לדאוג לרווחת החלש.

אנו מצפים מן המדינה לכבד את קבוצת המורים השיקומיים, שהוכיחו מסירות יוצאת דופן והמשיכו לספק שירותי שיקום במשך שנים, למרות אי קיום ההסכמים ואי תשלום משכורות מלאות. נשאנו על גבינו, ביחד עם כל עובדי מגדל אור, את המחדלים הכספיים.

אנו דורשים החזר כל החובות הכספיים שחייבים לנו ומציאת פתרון מכובד, מקצועי ומיידי להמשך אספקת שירותי הדרכה שיקומית לציבור האנשים העיוורים במדינה.

בכבוד רב

ועד מורי השיקום

כיצד למצוא סימנים בדרכך?

מהי טכניקת ההליכה הנכונה עם המקל?

כיצד לסמן דברים במטבח וכיצד לבשל?

ובכלל, כיצד לחוש אדם עצמאי אשר מוצא פתרונות להיעדר ראייה?

כאן בדיוק נכנסים המורים השיקומיים לפעולה.

ניתן בנקל למצוא עיוורים שיספרו על הסיוע הרב שקיבלו מהמורות השיקומיות. שירות המורים השיקומיים הינו בדיוק הכלי של מתן חכות ולא דגים, ומצער מאוד שמדינה לא מוצאת לנכון לתגמל את העוסקים במקצוע זה כראוי. במקום זאת, המדינה מסתמכת על תחושת השליחות של העוסקים במקצוע שוודאי יסכימו לתת את השירות הנדרש גם בלא תמורה הולמת.

שגיא יודוביץ, 1/7/2010