האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

חוויית הצפייה במשחקי הפועל תל אביב בכדורסל הופכת להיות שלמה עבור עיוורים על ידי האזנה לתיאורו באזניות

בעמותת אוהדי הפועל תל אביב, המנהלת את קבוצת הכדורסל מזה מספר שנים, דואגים שעיוורים יוכלו להנות מחוויית המשחק על ידי האזנה לשידור באולם. שוחחתי עם אסף דה-פריס, המארגן את תחום ההנגשה, על הנגישות במשחקי הפועל בכדורגל ובכדורסל.

אסף: "בערך לפני שנתיים יזמתי את הקמתה של קבוצת אוהדי הפועל תל אביב המורכבת ממני ומאנשים נוספים שרובם אנשים עם מוגבלויות.החלטנו לפעול לשיפור הנגישות באצטדיוני הפועל בכדורגל ובכדורסל. בנוגע לשידור כדורסל לעיוורים, הפרויקט הזה הוא אימוץ מודל הפועל באנגליה, בשם soccer site.

קבוצות הכדורגל ארסנל, מנצ'סטר יונייטד, ליברפול וקבוצות נוספות מפעילות שידור דומה, היינו תחנת רדיו בתוך האצטדיון לאוהדים עיוורים הלוקחים בקופה אזניות ושומעים את תיאור המשחק המועבר על ידי אוהדים. התיאור מכוון לקהל יעד של עיוורים, היינו תיאור מפורט של מהלכים במשחק, שילוב תיאורי צבע עד כמה שאפשר, וכן בלי יותר מידי פרשנים המפריעים לשמיעת המשחק.

עכשיו אנחנו ניסינו להביא את זה לארץ. מאוד רצינו לעשות את זה בכדורגל, אך מכל מיני סיבות טכניות, באצטדיון בלומפילד לא הסתייע. יש לציין כי עבור אצטדיון כה גדול כמו בלומפילד, המערכת הנדרשת עולה ממון רב. אז התחלנו את העניין בקבוצת הכדורסל של הפועל תל אביב, שעד השנה נקראה הפועל אוסישקין.

הקבוצה מנוהלת על ידי אוהדים כך שבהחלט האוריינטציה שלה היא מאוד חברתית. השידור במשחק הוא בעצם סוג של רדיו אינטרנט שמתופעל על ידי אתר שנקרא "אדום עולה". רכשנו משדר FM, התחלנו לשדר, גם אצלנו השדרנים הם אוהדים. פניתי לכמה קהילות של עיוורים באינטרנט והגיעו כמה אוהדים,רובם ילדים ,כך שכמובן יש מקום לשיפור. חשוב לי שעיוורים יבואו בכדי שאוכל לקבל פידבקים על השידור ולבנות יחד עם האוהדים העיוורים את אופיו. החלום שלי הוא שיום אחד תבוא למשחק כיתה שלמה מבית חינוך עיוורים או משהו כזה, או תנועת נוער, או קבוצה גדולה של עיוורים בוגרים".

אסף מדגיש כי עבורו מתן הזדמנות שווה להנות מן המשחק באולם הינו יעד אידיאולוגי. השידור נותן אופציה להיות מעודכן במשחק וגם להיות באצטדיון על כל המשמעויות החברתיות של זה, לדוגמא השתייכות לקבוצת אוהדים. "כל אוהד ספורט אמיתי", הוא מוסיף, "מודע להבדל ענק בין צפייה במשחק דרך הטלויזיה לבין הימצאות באולם עצמו". האצטדיון נמצא בהדר יוסף, רחוב שטרית 10 תל אביב, צמוד לאצטדיון האתלטיקה.

ה"שידור אינו אובייקטיבי", הוא מדגיש, "היות ואוהדים משדרים הם בהחלט לוקחים צד במשחק. (מה שעושה את השידור לא אנמי ובהחלט מעניין)".

ביום רביעי הקרוב, ה1/12/10, בשעה 19:30, יתקיים משחק העונה בין הפועל תל אביב לבין מ.כ הבקעה הנמצאות במקום הראשון והשני בליגה השנייה. פרשנים מוסיפים דרך אגב, כי הפועל תל אביב היא בין המועמדות בולטות לעלות לליגה הבכירה בשנה הבאה. כל המעוניין לבוא לאצטדיון ולצפות במשחק מוזמן ליצור קשר עם אסף, asafdvr@zahav.net.il, או בטלפון 054-4494963

כאוהד ספורט, ובמיוחד כדורסל, אני מוצא את עצמי לא אחת בדילמה קיומית. האם להאזין לשידור ברדיו, הנקטע פעמים רבים על ידי פרסומות, חדשות ופרשן הטורח לפרשן באוזניי הרבה מעבר לרצוי, או לבקר את השידור בטלויזיה בו ניתן לשמוע יותר את חווית הקהל, אך השדרנים, מתוך הנחה שכל הצופים רואים, לא כל כך מקפידים לתאר כל מהלך ולעיתים קרובות שוכחים לציין שנקלע סל. מובן שקיימת האפשרות ללכת לאצטדיון, אך הגורל האכזר זימן לי לגור בירושלים ולאהוד את מכבי תל אביב. זה אינו סותר כמובן את העובדה שבכוונתי לסור לאצטדיון הפועל תל אביב ולהנות מן השידור המיוחד.אני בטוח שאוהדי הפועל תל אביב יבינו שישנם אנשים עם נכויות משולבות. אני למשל, גם עיוור וגם אוהד את הקבוצה היריבה. אני מבית טוב, אבל המשפחה שלי אוהדים את הפועל.

לא אסיים פוסט זה, במבלי לספר על חוויה מרנינה הקשורה להאזנה למשחקי כדורסל ברדיו לעומת צפייה בטלווזיה.

היה זה בשנת 2004, הפועל ירושלים התמודדה נגד ריאל מדריד על גביע היולב קאפ.הלכתי לפאב עם חברים וצפינו בשידור. אני האזנתי לו ברדיו. ברדיו, השידור מועבר מהר יותר מאשר בלווין ועל כן אני ידעתי לפני כולם מתי נקלע סל. כך יכולתי לסמן לאוהדי הפועל ירושלים מתי קבוצתם קולעת סל, מתי הקבוצה היריבה עושה זאת חלילה ועד מהרה כל הפאב הסתכל עליי בעיניים קלות. היה נחמד. מזל שהם ניצחו.

שגיא יודוביץ'

בחודשים האחרונים אני נתקל שוב ושוב בתופעה מוזרה: נהגי אוטובוס נחמדים אשר איתם אני מרבה לסוע כבר אינם מוכנים לפתוח את הדלת לנוסעים וביניהם עיוורים במקומות אשר אינם תחנת אוטובוס במסלול נסיעתם. יתרה מכך, לא מכבר מיהרתי אל עבר אוטובוס שהתחיל לצאת מהתחנה, והנהג סרב לפתוח לי את הדלת. מדוע זה כך, אתם שואלים? מסתבר שפקחי משרד התחבורה, או אגד, או פקחי רשות אכיפה אחרת מנפיקים דו"חות לנהגים אשר מעלים נוסעים תוך כדי נסיעתם או שמורידים אותם במקום שאיננו תחנה.

מדינת ישראל אשר מכירה בצורך הניכר של עיוורים להסתייע במוניות איננה הולכת לקראת נהג המונית אשר מטבע הדברים לא ירצה להשאיר את הנוסע מבולבל על שפת איזו שהיא מדרכה. כן, פעמים רבות כאשר לוח אני מונית אני מבקש מהנהג לסייע לי להגיע למדרגות הרלוונטיות, דלת הבניין, וכך עשה בחור עיוור מבת ים לפני חודשים אחדים. נהג המונית אשר הסיעו למרפאה כלשהי חנה על המדרכה בכדי ללוותו כעשרים מטרים עד לדלת המרפאה. לרוע המזל, עבר הפקח של עיריית בת ים, ומה עושה פקח טוב וחרוץ הרואה מכונית על המדרכה? רושם דו"ח! נהג המונית שלנו, מר יהודה אביב, שהספיק בינתיים לחזור למוניתו, הסביר לפקח את אשר התרחש. אבל ככל הנראה, לפי סעיף 918 לחוק עבודת הפקחים תרה"ו-1732, אין פקח אשר מתחיל לרשום דו"ח, והוא נמצא באות אשר נמצאת מעל לאות השתיים-עשרה בדו"ח, יכול לחדול מכתיבת הדו"ח. נהג המונית, יהודה אביב, הביא למחלקת הפיקוח העירונית וליועצת המשפטית בעיריית בת ים מסמכים המתעדים את האירוע, לרבות עדותו של הבחור העיוור. עיריית בת ים, מצדה, מגלה אהדה לנהג המונית. אך, לצערה, על פי סעיף 1086 לחוק הבירוקרטיה העירוני, עליו להמתין למשפט, על כל הסבל הכרוך בכך, ואז להגיש ערעור. מדוע אף פקיד אינו יכול לקום ולהגיד "אוקיי, אז החוק היבש אומר א' ב' ג', אבל הוא לא חשב על מקרה זה וזה, אז יאללה, קדימה, בסדר, נבטל לו את הדו"ח"? לפני שנים רבות שמעתי חכם סיני אומר שחברה המבססת את קיומה רק על פי ספר החוקים היא חברה אכזרית. אינני רוצה לומר שהחברה הישראלית היא כזו, אך אולי מוטב שלא אכתוב כאן מה אני חושב על הבירוקרטיה הישראלית באתר מכובד זה.

בהמשך הפוסט הודעה שהועברה מד"ר שגית מור בנוגע לכנס בינ"ל לDisabilities Studies (או כפי שהם מתרגמים זאת: ביקורת מוגבלות). לאחר ההודעה אוסיף אף אני מספר מילים אישיות:

כנס בינלאומי על לימודי ביקורת המוגבלות

ימים שישי וחמישי, 31-30 בדצמבר 2010 ,

באוניברסיטת תל-אביב

התוכנית תפורסם בקרוב

ההרשמה תיפתח בקרוב!

מטרת הכנס היא להפגיש חוקרים וחוקרות בתחום

לימודי ביקורת המוגבלות עם חוקרות/ים,

סטודנטים/ות לתארים מתקדמים, קובעי/ות מדיניות,

פעילים/ות ואנשי/נשות מקצוע מישראל ומחו”ל,

וליצור דיון ביקורתי ורב-תחומי בנושאים הקשורים

להבניה חברתית של מוגבלות, כולל יחסי כוחות

וזכויות יתר, נרטיבים וזהות עצמית, נורמליזציה

ואינטגרציה, סִנגור עצמי וזכויות אדם, ביואתיקה,

הכשרה קלינית ועוד.

הכנס יכלול הרצאות אורח, מושבים מקבילים

וסדנאות לדיון בקבוצות על נושאים נבחרים.

עד לפני פחות משנתיים לא ידעתי כלל על קיומו של תחום לימודי המוגבלויות. ספק אם אני יודע עליו הרבה עכשיו. מה שאני מבין עכשיו הוא שאנחנו, ציבור האנשים עם המוגבלויות, מהווים קבוצה חברתית. כלומר, איננו קומץ אנשים בעלי בעיות רפואית פיזיות, חושיות או קוגניטיביות, הנמצאים בחדר המתנה וירטואלי לניתוח גואל שירפא את המחלה, שהרי אומרים לנו כל העת "תהיה בריא", אלא אנחנו שייכים לקבוצה חברתית בעלת תרבות, נורמות ועולם פנימי לגיטימי. אנשים רבים אינם מוכנים לקבל את הדימיון החברתי בין נכה גפיים המסתייע בכיסא גלגלים לעיוור ולאדם המתמודד עם דכאון קליני. אף אני לא הייתי מודע לדימיון בסיטואציה החברתית בין שלושת האנשים הללו עד שהגעתי אל הקורס המשולב ליזמות חברתית במכללת דוד ילין.

מה הם לימודי מוגבלויות? ממקורות לא זרים בכלל, נמסר לי כי לימודי מוגבלויות הינם מחקר על מוגבלות החברה להכיל בתוכה אנשים עם מוגבלויות. חברה המסרבת לקבל אחרות חברתית של אדם עם מוגבלות תסרב להכיר באחרות החברתית של אנשים בעלי דעות פוליטיות שונות, נטייה מינית שונה, מין או לאום שונה. כניסתו של תחום זה לארץ, באקדמיה, ראשית לכל נכון, מהווה שינוי מעודד והכנס באוניברסיטת ת"א, כך אני מקווה, הינו צעד ראשון בדרך לכניסתו לאקדמיה באופן מלא. 

בהמשך הפוסט: עידכון מטעם הקבוצה "לספריה טובה יותר", אשר, כזכור, פנתה לרשם העמותות בדרישה לתקן את הדרוש תיקון בספריה המרכזית לעיוורים.

לאחר סירוב מצד הנהלת הספריה לעשות כן, הוחלט בהנהלה לפני מספר שבועות לשתף פעולה עם רשם העמותות ואגב כך אורי כהן, אשר ניהל את הספריה, הודיע על התפטרותו.

הנהלת הספריה אף שינתה לחלוטין את יחסה לקבוצה "לספריה טובה יותר" וכיום שני הגופים פועלים בעצה אחת לרווחת ציבור העיוורים.

להלן קווי הפעולה של אנשי "לספריה טובה יותר" אשר עשויים להוות את תוכנית עבודתה של הספרייה המרכזית לעיוורים בישראל. 

את הדברים מוסר דובר אומץ לשינוי, יאיר מרקוס.

ספרייה המרכזית לעיוורים בנתניה, לאן?

בקבוצה 'לספרייה טובה יותר' הקדשנו מחשבה רבה וגיבשנו יעדים שאותם ננסה להשיג עם כינונו של ועד מנהל חדש ולאחר בחירת מנכ"ל חדש לספרייה.

אנו מתכבדים להציג את הדברים ולפתוח את הנושא לדיון ציבורי בקרב עיוורים ואנשי מקצוע.

1.  דימוי הספרייה:

אם נערוך משאל מיקרי בין אנשים בסביבת החיים שלנו, נמצא כי רבים מאוד מכירים את הספרייה בנתניה רק בהקשר לכך שהספרייה נסגרה / עומדת להיסגר עכב בעיות תקציב. דימוי כזה אינו מוסיף לכבוד של המוסד החשוב הזה עבור העיוורים אך גם עבור כל אזרח נאור בישראל.

לקראת שנת ה- 60 לספרייה, יש לערוך מספר אירועים שבהם ינתן פרסום חיובי לכל הנעשה בספרייה: מפעל המיצר ספרי קריאה, כיתבי עת, מגאזינים, לקטי עיתונות, ספרי לימוד, ספרים בשפות זרות ועוד. כמו כן, צריך לעבות מאוד את התקציב של הספרייה כך שלא ניתקל שוב בחוסר תיקצוב שיסכן את הפעלת הספרייה. לשם כך, יש לחתור במרץ לחוק הספרייה לעיוורים. בחוק זה יש לעגן את הבסיס

התקציבי של הספרייה בספר תקציב המדינה, לנסות להסדיר את סוגית זכויות היוצרים ולהבטיח את מקומה של הספרייה כמוסד מוכר במדינה.

2.  שיתוף פעולה עם גופים אחרים:

הספרייה בנתניה הינה הגדולה והעיקרית המספקת שירותים לעיוורים. לצד ספרייה זו, קיימת ספרייה בעמותת על"ה באוניברסיטה העיברית, ספרייה המפיקה סיפרי קודש בכתב בראיל וכן נעשים צעדים להקמת ספרייה מקוונת באינטרנט ע"י מר שמואל לדרמן בשיתוף עם עמותת 'אופק לילדינו'. בארץ יש כ- 26,000 עיוורים ולקויי ראיה בכל הגילאים. יש לשאוף לכך שכל הגופים ישתפו פעולה תוך קביעת סטנדרט אחיד להקלטות, בנית מסד נתונים משותף, רשימות קוראים משותפות וחלוקת תחומי פעולה. בספריות אוניברסיטאיות לדוגמא, פועלת כל ספרייה בנפרד תוך שיתוף פעולה עם ספריות אחרות וכך ניתן להשאיל ספרים מספרייה אחת לאחרת ועוד. כמו כן, הספרייה יכולה וצריכה להעמיד את שירותיה קודם כל לטובת הקוראים באופן אישי אך אין שום סיבה להימנע ממתן שירותי פירסום לגופים העוסקים בעיוורים ובכך לתת שירות נוסף לקוראים. כאן נציג מספר דוגמאות להמחשה: הקלטת הדף הצהוב של השירות לעיוור, הקלטת ה"אורון" של המרכז לעיוור, פירסום לגבי הטבות הניתנות לעיוורים ע"י גופים ממשלתיים וציבוריים ועוד. במסגרת שיתוף פעולה כזה יש ליצור קשרי עבודה עם הספרייה הקיימת בעמותת על"ה, עמותת 'אופק לילדינו' וכן עם נציגות של המורות התומכות כדי לפתח את תחום ספרי הלימוד לתלמידים בבתי הספר. כמו כן, יש ליצור שיתוף פעולה עם עמותת אלמאנארה המפיקה ספרים מוקלטים בערבית. כדי להדק שיתוף פעולה כזה, יש לשקול צירוף הספרייה כגוף בעל זכות הצבעה,

(קול אחד), בהנהלת המרכז לעיוור בישראל.

3.  היערכות להתפתחויות הטכנולוגיות:

כידוע, עידן התקליטורים מתחיל להגיע לקיצו תוך מעבר לנגנים קטנים ולכרטיסים מגנטיים המכילים כמויות גדולות של מדייא מושמעת. כמו כן, יש להיערך גם למצב ששירותי הדואר יסופקו בתשלום. לצורך כך יש לעבור למצב שהקוראים יוכלו להיעזר בחלופות כגון: שימוש באתר האינטרנט של הספרייה לצורך הזמנת ספרים; הורדת ספרים למחשב ו/או לנגן פרטי; משלוח ספרים באמצעות מחבר מיוחד המוגן מפני פריצה ועוד. תהליך כזה חייב להתבצע תוך הגנה מקסימלית מפני פריצה שכן בכך מופרות זכויות היוצרים. אנו נקים ועדה של אנשי מקצוע עיוורים ואחרים לבחינה מקיפה של כל הנושא הטכנולוגי לרבות מבנה הספר המוקלט; חלוקה לתיקיות ו/או קבצים; הנגשת האתר לרבות קטלוג הספרים; בחינת תוכנית ה- ספר-פון' ועוד. הועדה תבחן חלופות שונות, תבחן עלויות תקציביות ובעיות משפטיות ואחרות, תוגבל בזמן ותגיש המלצות מעשיות אשר ישמשו כנייר עבודה להנהלת הספרייה.

4. דיגיטציה:

מזה כ- 8 שנים מוקלט חומר בשיטה דיגיטאלית, החומר נשלח בתקליטורים וצורה זו תופסת נפח קטן לעומת שימוש בקלתות. בעבר, הוקלט החומר על סלילים ושוכפל על גבי קלטות. כיום, נעשה תהליך מקיף של המרת החומר האנלוגי לדיגיטאלי ובכך יוקטן מאוד נפח האיכסון, ישומר החומר שהוקלט בעבר ותתאפשר המרה לצורות איכסון והשמעה עתידיות. החומר מגובה בהתמדה ובכך הוא מוגן ומובטח. המרת חומר בצורה דומה עבור ספריית על"ה בירושלים תאפשר גישה לאלפי ספרים נוספים והקוראים יצאו נשכרים. קיימת שאלה עקרונית לגבי שימוש בהקלטה או שימוש במנוע דיבור ובכך נוכל לקבל כל ספר  שמופק כקובץ מחשב. שאלה זו נתונה להעדפה אישית של הקוראים, תלויה ברצון הטוב של המו"לים ויש לה השלכות תקציביות. השאלה תיבדק ע"י הועדה הטכנולוגית אך למיטב הבנתינו יש להתייחס באופן שונה לספרי לימוד ועיון לעומת ספרי קריאה. ספרי קריאה לא יהיו נוחים להאזנה ע"י

מנוע דיבור ולכן עדיף להקליט ספרים כאלה ע"י קריין אנושי.

5. כרטיס קורא:

תלונה חוזרת ונשנית של קוראים היא שהספרניות שולחות ספרים שאנשים כבר קראו. הדבר אינו נובע משום כוונה שלילית של הספרניות. תופעה זו תיפסק לאחר שיוכנס כרטיס קורא אשר דרכו ינוהלו השאלה ומשלוח של הספרים. הכרטיס יכיל היסטורית קריאה וכך ימנע מצב של משלוח ספרים אשר ניקראו ע"י הקורא. כמו כן, הקוראים וחברי העמותה יוכלו לבחור באיזו צורה הם מעדיפים לקבל חומר מהספרייה – כתב בראיל, מוקלט, כתב רבתי.

6.  קריינים וקריאת חומרים:

הספרים בספרייה מוקלטים ע"י קריינים אשר חלקם שדרני רדיו, שחקני תיאתרון ועוד. החומר המוקרא הוא רב ולעיתים מורכב. ספרי עיון ולימוד מכילים הערות שוליים שרובן הפניה למקורות אחרים אך יש הערות שוליים שהן חיוניות להבנת החומר.

יש לתת את הדעת לכל השאלה הרחבה כיצד להקליט ספרים. האם להקריא או לשחק מעט, האם להקריא הערות עיוניות בגוף הספר והערות של הפניה למקורות בנפרד, כיצד להפחית טעויות בקריאה ועוד.

אנו סבורים שיש לשקול עריכת קורס קריינות אשר יועבר ע"י אנשי מקצוע, יותאם לצורכי הספרייה ויקנה לקריינים תעודה מוכרת. הקריינים שיוכשרו יתחייבו לעבוד בספרייה לפרק זמן מוגדר ובכך תושג תוצאה טובה לשביעות רצון הקוראים. במקביל יש לקיים מעת לעת מפגשי קוראים עם קריינים, מפגשי הדרכה לקריינים וכן מפגשי קוראים עם סופרים ומשוררים וזאת כחלק מפעילות שוטפת של הספרייה.

7.  העסקת עיוורים בספרייה:

עבודת הספרייה על מחלקותיה השונות נעשית כיום ע"י עובדים מסורים אשר עושים כמיטב יכולתם לתת לקוראים שירותים הולמים. בספריות לעיוורים בעולם, מועסקים עיוורים כעובדים ומבצעים עבודות שונות הכרוכות בתיפעול הספרייה. ישנו צורך לבצע בדיקה מעמיקה של כל העבודות הנעשות בספרייה,  לבחון אפשרות לשלב עיוורים כעובדים, לקבל לשם כך סיוע מהמוסד לביטוח לאומי ו/או ממשרד התמ"ת ובכך לאפשר לעיוורים להשתלב במעגל העבודה. הדברים מצריכים בדיקה ואנו נפעל כמיטב יכולתנו גם בתחום זה.

לסיכום:

הספרייה היא מוסד חשוב המשרת אלפי קוראים. לספרייה יש מוניטין רב אך יש לפעול בכל הכלים לשפר את דימוי הספרייה. נדרש שיתוף פעולה עם גופים אחרים העוסקים במתן שירותים שונים לעיוורים. הספרייה משרתת קוראים אך אין שום סיבה שלא לתת שירותים גם לגופים שונים המסייעים לעיוורים. כידוע, מתרחשות התפתחויות טכנולוגיות בתהליך מואץ, הספרייה צריכה להיערך לקראת העתיד תוך התאמת השירותים לקהל הצרכנים. ככלל, הספרייה אמורה לשרת קוראים תוך הקשבה לצורכיהם, גילוי פתיחות מירבית לביקורת ולתיקון ליקויים. הצרכנים מצידם, אמורים לדעת שלא ניתן להשביע תמיד את רצון כולם ואי אפשר להיענות תמיד לכל משאלה. אם ניתן, יש לעשות כל מאמץ לשלב עיוורים כעובדים בספרייה.

אנו, חברי הקבוצה לספרייה טובה יותר, מקווים שנוכל לפעול בשיתוף עם אנשים וגופים אחרים כדי להגדיל ככל האפשר את מספר הקוראים, ליעל את פעולת הספרייה, לשפר את השירותים הניתנים לקוראים ולנסות לשפר ככל שניתן את הדימוי של הספרייה בקרב הציבור הרחב תוך הגדלה של התרומות לספרייה כדי לאפשר פיתוח מואץ של הספרייה לטובת הקוראים.

"קבוצת לספרייה טובה יותר"

יאיר מרקוס-דובר

בשבוע שעבר הגיע למחשבי נאום שנשא יו"ר מפלגת החירות ההולנדית, מר חירט וילדרס. הנואם עומד בראש מפלגת החירות, שהיא מפלגת ימין קיצוני הולנדית, המביעה חשש רב מהשתלטות האסלאם על אירופה. החפצים להעמיק בסיפור חייו של מר וילדרס מוזמנים להיכנס לויקיפדיה בלינק המצורף: http://en.wikipedia.org/wiki/Geert_Wilders 

אביא כאן את תוכן דבריו בנאום, כפי שמובאים באתר "קיוונים": http://www.kivunim.org.il/article.asp?id=252, ולאחריהם אדון בקשר בין פחד מזרים ושנאה כלפיהם ובין יחס לא מכיל לאנשים עם מוגבלות בחברה: 

חברים יקרים!

אני מודה לכם מקרב לב על הזמנתכם. כמה טוב להיות ב"ארבע העונות". אני בא מארץ שיש בה עונה אחת בלבד – עונה גשומה שמתחילה באחד בינואר ומסתיימת בשלושים ואחד בדצמבר. כשאנחנו זוכים לרצף של שלושה ימי שמש, מוכרז מיד מצב חירום לאומי. ארבע עונות הוא אפוא מושג חדש בשבילי.

כמה טוב להיות בניו יורק. כשאני רואה את גורדי השחקים ואת בנייני המשרדים אני נזכר באיין ראנד, שאמרה "השמים מעל ניו יורק ורצון האדם נגלים לעין". אלמלא ההולנדים לא הייתם מגיעים כמובן לשום מקום ועדיין הייתם מנסים לחשוב איך לקנות את האי הזה מידי האינדיאנים. אבל אנחנו שמחים שעשינו את זה בשבילכם. ולמען האמת, אתם עשיתם עבודה הרבה יותר טובה מכפי שיכולנו אנחנו לעשות.

באתי לאמריקה מתוך מטרה ברורה. לא הכול טוב ויפה בעולם הישן. סכנה גדולה מרחפת מעלינו וקשה מאוד לשמור על אופטימיות. ייתכן מאוד שאנחנו נמצאים כבר בשלבים האחרונים של תהליך האיסלאמיזציה של אירופה. והאיום הזה אינו מסכן רק את עתידה של אירופה, אלא גם את עתידה של אמריקה ואת עצם קיומו של המערב. הסכנה שאני רואה לנגד עיני היא תרחיש שבו אמריקה היא המעוז האחרון, המוצב האחרון של הציוויליזציה המערבית אל מול אירופה איסלאמית. בתוך דור או שניים תשאל ארצות הברית את עצמה: מי איבד את אירופה? בכל רחבי אירופה מסכנים פטריוטים את חייהם מדי יום ביומו כדי למנוע את התממשותו של התרחיש הזה.

ההרצאה הקצרה שלי כוללת ארבעה חלקים:

תחילה אתאר את המצב באירופה. אחר כך אומר כמה דברים על האיסלאם. שלישית, אם עדיין תהיו כאן, אדבר מעט על הסרט פיטנהשראיתם זה עתה. ולסיום אספר לכם על הכנס בירושלים.

I 

אירופה המוכרת לכם הולכת ומשנה את פניה. אני מניח שאתם מכירים את ציוני הדרך המרכזיים בנוף היבשת – מגדל אייפל וכיכר טרפלגר והבניינים העתיקים של רומא ואולי התעלות של אמסטרדם. הם עדיין שם. והם עדיין דומים מאוד למה שהיו לפני מאה שנה.

אך בכל הערים הללו, לפעמים במרחק כמה רחובות בלבד מאתרי התיירות, מתקיים עולם אחר, עולם שמעט מאוד מבקרים רואים – ועולם שאינו מופיע במדריכי הטיולים שלכם. זהו עולמה של החברה המקבילה שיצרה הגירת ההמונים המוסלמית. בכל רחבי אירופה נולדת מציאות חדשה: שכונות מוסלמיות שלמות שילידי אותה ארץ כמעט לא גרים או אפילו מסתובבים בהן. ואם כן, הם עלולים להצטער על כך. הוא הדין במשטרה. זהו עולם של כיסויי ראש, שבו נשים לבושות באוהלים חסרי צורה דוחפות עגלות תינוקות ולידן קבוצה של ילדים. בעליהן, או אם תרצו אדוניהן, הולכים שלושה צעדים לפניהן. בפינות רחוב רבות ניצבים מסגדים. החנויות נושאות שלטים שאתם ואני לא יכולים לקרוא. יהיה לכם קשה מאוד לאתר שם פעילות כלכלית מכל סוג שהוא. אלה הם גטאות מוסלמיים שנשלטים בידי קנאי דת. אלה הן שכונות מוסלמיות, והן צצות כפטריות אחר הגשם בכל ערי אירופה. אלה הם גושי בניינים שמשתלטים על חלקים הולכים וגדלים מנופה של אירופה, רחוב אחרי רחוב, שכונה אחרי שכונה, עיר אחרי עיר.

אלפי מסגדים קיימים כיום באירופה ומספר המתפללים בהם גדול בהרבה ממספר המתפללים בכנסיות. בכל עיר אירופית קיימות תוכניות לבניית מסגדי-על שמולם יתגמדו כל הכנסיות באזור. המסר הוא ברור: לנו השלטון.

ערים רבות באירופה הן כבר עתה רבע מוסלמיות: קחו למשל את אמסטרדם, מרסיי או מאלמו שבשוודיה. בערים רבות יש רוב מוסלמי באוכלוסייה שמתחת לגיל שמונה עשרה. פריז מוקפת כיום בטבעת של שכונות מוסלמיות. השם הנפוץ ביותר לבנים בערים רבות באירופה הוא מוחמד. באמסטרדם יש הרבה בתי ספר יסודיים שבהם אסור להזכיר את חיות המשק, מפני שפירוש הדבר יהיה להזכיר את החזיר – וזה יהיה עלבון למוסלמים. בתי ספר ממלכתיים רבים בבלגיה ובדנמרק מגישים לכל התלמידים רק מזון חלאל. באמסטרדם, שהייתה פעם עיר סובלנית, סופגים ההומוסקסואלים מכות כמעט אך ורק מידי מוסלמים. נשים לא מוסלמיות שומעות כמעט מדי יום את הקריאות "זונה, זונה". צלחות הלוויין אינן מכוונות לתחנות הטלוויזיה המקומיות אלא לתחנות של ארץ המוצא. בצרפת מייעצים למורים בבתי הספר להימנע מללמד יצירות של סופרים שעלולות לפגוע במוסלמים, בהם וולטייר ודידרו, ויותר ויותר גם דארווין. במקרים רבים אסור ללמד את ההיסטוריה של השואה בגלל הרגישות המוסלמית. באנגליה הפכו בתי הדין של השריעה לחלק רשמי מהמערכת המשפטית. בשכונות רבות בצרפת לא מומלץ לנשים להיכנס ללא כיסוי ראש. בשבוע שעבר בבריסל הוכה אדם כמעט עד מוות בידי מוסלמים מפני ששתה בחודש הרמדאן. היהודים נמלטים מצרפת במספרים חסרי תקדים לנוכח גל האנטישמיות החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. השפה הצרפתית נשמעת כיום ברחובות תל אביב ונתניה. ואני יכול להביא עוד ועוד סיפורים כאלה. סיפורים על איסלאמיזציה.

באירופה חיים כיום חמישים וארבעה מיליוני מוסלמים. אוניברסיטת סן דייגו חישבה ומצאה לאחרונה שבתוך שתים עשרה שנים מהיום יהוו המוסלמים 25 אחוזים מאוכלוסיית אירופה. ברנרד לואיס צופה שבאירופה יהיה רוב מוסלמי עד סוף המאה הנוכחית.

אלה הם מספרים בלבד. והמספרים לא היו מפחידים כלל אילו הייתה למהגרים המוסלמים שאיפה עזה להשתלב באוכלוסייה. אך אין סימנים רבים לכך. מרכז המחקר פיו (Pew    ) דיווח שמחצית מהמוסלמים בצרפת אומרים שנאמנותם לאיסלאם גדולה מנאמנותם לצרפת. שליש מהמוסלמים בצרפת אינם מתנגדים למחבלים מתאבדים. המרכז הבריטי ללכידות חברתית דיווח כי שליש מהסטודנטים המוסלמים בבריטניה הם בעד כינונה של ח'ליפות עולמית. מחקר הולנדי דיווח כי מחצית מהמוסלמים בהולנד מודים כי הם "מגלים הבנה" למתקפות אחד עשר בספטמבר.

המוסלמים תובעים שיכבדו אותם. וכך אנחנו עושים זאת: האליטות שלנו מוכנות להיכנע. לוותר. אצלנו בהולנד נשמעה תחילה קריאה של חבר קבינט אחד להפוך את חגי המוסלמים לימי חג רשמיים של המדינה, אחר כך הצהיר חבר קבינט אחר שהאיסלאם הוא חלק מהתרבות ההולנדית, ולבסוף הסכים התובע הכללי, איש הנוצרים הדמוקרטים, לקבל את השריעה בהולנד כאשר הרוב בה יהיה מוסלמי. יש לנו חברי קבינט שמחזיקים דרכונים של מרוקו וטורקיה.

תביעותיהם של המוסלמים מלוות בהתנהגות בלתי חוקית, החל בפשעים קטנים ובאלימות אקראית – למשל נגד עובדי אמבולנסים ונהגי אוטובוסים – ועד מהומות בקנה מידה קטן. פריז חוותה התקוממות בפרברים של מעוטי ההכנסה. יש המעדיפים לראות בכך אירועים בלתי קשורים, אבל אני קורא לזה אינתיפאדה מוסלמית. לפושעים אני קורא "קולוניאליסטים", מפני שזה מה שהם. הם לא באים להשתלב בחברה שלנו, אלא לשלב את החברה שלנו במסגרת הדאר אל איסלאם שלהם. לכן אפשר לראות בהם קולוניאליסטים.

חלק גדול מאותה אלימות רחוב שהזכרתי מכוון באופן בלעדי נגד לא מוסלמים ומאלץ רבים מילידי אירופה לעזוב את בתיהם, את עריהם, את ארצותיהם.

הפוליטיקאים נרתעים ואינם נוקטים עמדה נחרצת נגד השריעההזוחלת הזאת. הם מאמינים בשוויון כל התרבויות. יתר על כן, ברובד המעשי המוסלמים מהווים עתה כוח אלקטורלי שאין להתעלם ממנו.

אי אפשר להסביר את כל בעיותינו הרבות מול האיסלאם בעוני, בדיכוי או בעבר הקולוניאלי של אירופה, כפי שטוען השמאל. אין להן גם שום קשר עם הפלסטינים או עם החיילים האמריקאיים בעיראק. הבעיה נעוצה באיסלאם עצמו.

II

הרשו לי להציג בפניכם קורס מבוא קצר לאיסלאם. הדבר הראשון שצריך לדעת על האיסלאם הוא חשיבותו של הקוראן. הקוראן הוא דברו האישי של אללה, שהועבר על ידי מלאך לנביא מוחמד. כאן מתחילה הבעיה. כל מילה בקוראן היא דבר האל ולפיכך אינה פתוחה לדיון או לפרשנות. היא תקפה לכל מוסלמי לנצח נצחים. לכן אי אפשר לדבר על איסלאם מתון. אין ספק שיש הרבה מוסלמים מתונים. אבל איסלאם מתון אינו קיים.

הקוראן קורא לשנאה, לאלימות, לשעבוד, לרצח ולטרור. הקוראן קורא למוסלמים לטבוח לא מוסלמים, הוא קורא לטרור נגד לא מוסלמים ולמלחמת מצווה נגדם: ג'יהאד אלים. הג'יהאד הוא חובתו של כל מוסלמי; האיסלאם עתיד לשלוט בעולם כולו על פי חרב. הקוראן מבטא אנטישמיות גלויה ומתאר את היהודים כקופים וכחזירים.

הדבר השני שיש לזכור הוא חשיבותו של הנביא מוחמד. התנהגותו מהווה דוגמה ומופת לכל מוסלמי באשר הוא ואינה פתוחה לביקורת. אילו היה מוחמד איש שלום – אילו היה, נאמר, מין שילוב של גאנדהי והאם תרזה – לא הייתה שום בעיה. אבל מוחמד היה איש מלחמה, רוצח המונים, פדופיל, ונשוי לכמה נשים בעת ובעונה אחת. המסורת המוסלמית מספרת לנו על הקרבות שבהם השתתף, על האויבים שנרצחו בפקודתו ואפילו על שבויי מלחמה שהוצאו להורג. מוחמד עצמו טבח את בני השבט היהודי קורייש'ה. היה לו מה לומר על עבדות, אך הוא לא הורה לשחרר עבדים. לאיסלאם אין מוסר פרט לקידום האיסלאם. אם משהו טוב לאיסלאם, הוא טוב. אם הוא רע לאיסלאם, הוא רע. אין בו שטח אפור ואין בו צד נוסף של המטבע.

תפיסת הקוראן כדבר האל ותפיסת מוחמד כדמות האדם המושלם הן שני ההיבטים החשובים ביותר של האיסלאם. אל תתנו לאיש לומר לכם שהאיסלאם הוא דת. ברור שיש בו אל, ויש בו חיים אחרי המוות, ושבעים ושתיים בתולות. אבל האיסלאם במהותו הוא אידיאולוגיה פוליטית. זוהי שיטה שקובעת כללי יסוד מפורטים לחברה ולחיים האישיים של כל אדם. האיסלאם מבקש להכתיב כל היבט בחיים. פירוש המלה "איסלאם" הוא כניעות. האיסלאם אינו עולה בקנה אחד עם החירות והדמוקרטיה מפני שהוא מבקש להשליט את הדין הדתי, השריעה. אם אתם רוצים להשוות את האיסלאם למשהו, השוו אותו לקומוניזם או לנציונל סוציאליזם – כולן אידיאולוגיות טוטליטאריות.

זה כל מה שצריך לדעת על האיסלאם כדי להבין מה מתרחש בימים אלה באירופה. בעיני מיליוני מוסלמים הקוראן וחייו של מוחמד אינם דברים שקרו לפני 1,400 שנה אלא מציאות יומיומית, אידיאל שמכתיב את כל חייהם. עכשיו ברור לכם למה קרא וינסטון צ'רצ'יל לאיסלאם "הגורם הריאקציונרי ביותר בעולם" ומדוע השווה את מיין קאמפף לקוראן.

III 

וזה מביא אותי אל סרטי פיטנה.

אני חבר פרלמנט ולא קולנוען. אבל הרגשתי שחובתי המוסרית היא ללמד מהו האיסלאם. החובה להבהיר כי הקוראן ניצב בלב לבה של התופעה המכונה טרור אך למעשה היא ג'יהאד. רציתי להראות שבעיות האיסלאם אינן תופעה שולית אלא בשר מבשרו של האיסלאם.

הסרט שעשיתי, מהיום שהתחלתי לתכנן אותו ועד שיצא לאור, חולל תסיסה לא רק בהולנד עצמה אלא בכל רחבי אירופה. קודם כול התחוללה סערה פוליטית שפשוט הכניסה את מנהיגי הממשלות השונות לפאניקה גמורה. הולנד הכריזה על מצב חירום מוגבר בגלל סכנה להתקפות טרור או להתקוממות של האוכלוסייה המוסלמית. הסניף ההולנדי של הארגון האיסלאמי חיזב א-תחריר הודיע כי הולנד צפויה להתקפה. בעולם כולו התחוללה שורה של תקריות. הטליבאן איים בהתקפות נוספות נגד חיילים הולנדים באפגניסטאן, אתר אינטרנט הקשור לאל קעידה הודיע שאני בן מוות, וכמה מוּפְתים הכריזו שאני אחראי למרחץ הדמים שיתחולל אחרי שהסרט יוקרן. באפגניסטאן ובפקיסטאן הועלה באש הדגל ההולנדי כמה וכמה פעמים. הועלו באש גם בובות בדמותי. הנשיא האינדונזי הודיע שלעולם לא תותר כניסתי לארצו, והמזכיר הכללי של האו"ם והאיחוד האירופי פרסמו הצהרות פחדניות ברוח 
דומה לזו שהשמיעה ממשלת הולנד. אני יכול להמשיך עוד ועוד. זאת הייתה חרפה גמורה, מכירת חיסול. 

נתקלתי גם בשלל בעיות משפטיות שטרם הסתיימו. בימים אלה אני נתבע לדין בידי מדינת ירדן. רק בשבוע שעבר התקבלו דיווחים על סכנה מחודשת למתקפת טרור בהולנד בגלל פיטנה.

IV

הייתי רוצה לומר עכשיו כמה מילים על ישראל, כי בקרוב אנחנו עורכים כנס בירושלים. הדרך הטובה ביותר לפוליטיקאי אירופי לאבד את מצביעיו היא לומר משהו חיובי על ישראל. הציבור האירופי קיבל לחלוטין את הנרטיב הפלסטיני ודווקא ישראל נתפסת בעיניו כתוקפנית. אבל אני אמשיך לדבר בעד ישראל. ההגנה על ישראל נראית לי עניין עקרוני. חייתי בארץ זו וביקרתי בה עשרות פעמים. אני תומך בישראל – ראשית, מפני שהיא המולדת היהודית אחרי אלפיים שנות גלות, עד אושוויץ ועד בכלל, ושנית מפני שהיא דמוקרטיה, ושלישית מפני שישראל היא קו ההגנה הראשון שלנו.

סמואל הנטינגטון ניסח זאת יפה מאוד: "גבולותיו של האיסלאם הם גבולות של דם." וישראל שוכנת על גבול כזה. מדינה זעירה זו שוכנת בדיוק על קו ההעתק של הג'יהאד ומסכלת את ההתפשטות הטריטוריאלית של האיסלאם. היא ניצבת בקו החזית מול הג'יהאד, כמו קשמיר, כמו קוסובו, כמו הפיליפינים. כמו דרום תאילנד, כמו דארפור, לבנון ואצ'ה שבאינדונזיה. ישראל פשוט תקועה באמצע הדרך. כמו שהייתה מערב ברלין בזמן המלחמה הקרה.

המלחמה נגד ישראל היא לא מלחמה נגד ישראל בלבד אלא מלחמה נגד המערב. זהו ג'יהאד. ישראל פשוט סופגת את המכות שנועדו לכולנו. אלמלא ישראל היה האימפריאליזם האיסלאמי מוצא דרכים אחרות לתיעול האנרגיה ושאיפות הכיבוש שלו. בזכות הורים ישראלים ששולחים את בניהם לצבא ואינם יכולים לעצום עין בלילה, יכולים הורים באירופה ובאמריקה לישון שנת ישרים ולחלום בלי להיות מודעים לסכנות האורבות להם.

רבים באירופה סבורים שמן הראוי לנטוש את ישראל לגורלה כדי להרגיע את המיעוטים המוסלמיים באירופה. אך אילו התמוטטה ישראל, חס וחלילה, המערב לא היה נרפא. המיעוטים המוסלמיים שלנו לא היו משנים פתאום את התנהגותם ומאמצים את ערכינו. אדרבא, סופה של ישראל היה נותן דחיפה עצומה לכוחות האיסלאם. הם היו רואים בכך, ובצדק, הוכחה לחולשת המערב, לקצו הבלתי נמנע. סופה של ישראל לא יהיה הקץ לצרותינו עם האיסלאם, אלא רק ההתחלה. הוא יהיה תחילתו של המאבק האחרון לשליטה בעולם כולו. אם הם יוכלו לישראל, דבר לא יעמוד בפניהם.

 קשה מאוד לשמור על אופטימיות מול האיסלאמיזציה הגוברת של אירופה. הכול פועל נגדנו. אנחנו מובסים בכל החזיתות. האיסלאם מנצח מבחינה דמוגרפית. ההגירה המוסלמית היא אפילו מקור לגאווה בקרב המפלגות הליברליות השליטות. האקדמיה, האמנות, התקשורת, האיגודים המקצועיים, הכנסיות, עולם העסקים, הממסד הפוליטי – כולם קיבלו על עצמם את התיאוריה האובדנית של הרב-תרבותיות. עיתונאים לכאורה מתנדבים להדביק לכל מי שמותח ביקורת על האיסלאם את התווית "ימני קיצוני" או "גזען". הממסד כולו מצדד באויבינו. שמאלנים, ליברלים ונוצרים דמוקרטים – כולם חולקים עתה את יצועם עם האיסלאם. 

וזה הדבר שמכאיב במיוחד לראות: בגידת האליטות שלנו. ברגע זה בהיסטוריה האירופית האליטות אמורות להנהיג אותנו. להגן על מאות שנות ציוויליזציה. לשמור על מורשתנו. לכבד את ערכי הנצח של היהדות והנצרות שהפכו את אירופה למה שהיא היום. אך יש מעט מאוד סיבות לתקווה ברמת הממשלות. סרקוזי, מרקל, בראון, ברלוסקוני – בינם לבין עצמם הם כנראה יודעים היטב כמה חמור המצב. אך כשנדלקת אותה נורה אדומה קטנה, הם מישירים מבט אל המצלמה ומספרים לנו שהאיסלאם הוא דת של שלום ושעלינו להשתדל להסתדר יפה עם שכנינו ולשיר קוּמבאיה. הם משתפים פעולה מרצונם החופשי במה שהנשיא רייגן כינה בצדק רב "בגידה בעברנו, בזבוז חירותנו". אם יש תקווה לאירופה, היא תצמח מקרב העם ולא מהאליטות. השינוי יוכל לבוא רק מלמטה. הוא חייב לבוא מהאזרחים עצמם. אך הפטריוטים האלה יצטרכו לכבוש את כל הממסד הפוליטי, המשפטי והתקשורתי.

בשנים האחרונות היו סימנים קטנים אך מעודדים ללידתה מחדש של הרוח האירופית המקורית. האליטות אולי מפנות עורף לחירות, אך לא הציבור. בארצי, הולנד, שישים אחוזים מהאוכלוסייה רואים כיום בהגירה ההמונית של המוסלמים את הטעות מספר אחת שעשתה המדינה מאז מלחמת העולם השנייה. ושישים אחוזים רואים באיסלאם את הסכנה הגדולה ביותר הנשקפת לזהותנו הלאומית. ואינני חושב שדעת הקהל בהולנד שונה מאוד מארצות אחרות באירופה.

המפלגות הפטריוטיות שמתנגדות לאיסלאם הולכות וגדלות כנגד כל הסיכויים. מפלגתי, למשל, החלה לפעול לפני שנתיים וקיבלה אז חמישה אחוזים מקולות הבוחרים. היום צופים לה בסקרים עשרה אחוזים. הוא הדין בכל המפלגות הדומות לה באירופה. הן נאבקות בממסד הליברלי ועקב בצד אגודל הן מתחילות להשיג דריסת רגל בזירה הפוליטית.

עכשיו, לראשונה, המפלגות הפטריוטיות האלה יתייצבו זו לצד זו ויחליפו חוויות. זו תהיה אולי תחילתו של משהו גדול. משהו שעשוי לשנות את מפת אירופה לעשרות השנים הבאות. וזהו אולי הסיכוי האחרון של אירופה.

בחודש דצמבר השנה ייערך כנס בירושלים. נוכל שם לצפות בפיטנהבמשכן הכנסת ולדון בנושא הג'יהאד. אנחנו מארגנים את האירוע הזה דווקא בישראל כדי להדגיש את העובדה שכולנו נמצאים יחד באותה סירה ושישראל היא חלק מהמורשת המשותפת שלנו. ציבור המשתתפים יהיה ציבור נבחר. לא תותר כניסתם של ארגונים גזעניים, ותותר רק השתתפותן של מפלגות דמוקרטיות אמיתיות.

הכנס הזה יהיה תחילתה של ברית פטריוטים אירופיים. ברית זו תהיה אבן פינה לכל הארגונים והמפלגות המתנגדים לאיסלאם ולאיסלאמיזציה. למען הברית הזאת אני מבקש את תמיכתכם.

מאמץ זה הוא אולי צעד חיוני לאמריקה ולמערב. אמריקה יכולה להמשיך לחלום שמיקומה מבטיח לה הגנה מפני הג'יהאד והשריעה. אך היום לפני שבע שנים בדיוק עדיין היתמר עשן מגראונד זירו בעקבות המתקפות שניפצו את החלום הזה אחת ולתמיד. אך הסכנה אינה מסתכמת בהתקפות טרור. הסכנה היא התרחיש לפיו אמריקה נותרת המעוז האחרון. האורות באירופה יכבו אולי מהר מכפי שנדמה לכם. אירופה איסלאמית פירושה אירופה נטולת חופש ודמוקרטיה, שממה כלכלית, חלום בלהות אינטלקטואלי, ואובדן בעלת ברית צבאית לאמריקה – מפני שבעלות בריתה יהפכו לאויבות, אויבות בעלות פצצות אטום. מול אירופה איסלאמית תיוותר אמריקה לבדה כשומרת הגחלת של רומא, אתונה וירושלים.

חברים יקרים, החירות היא המתת היקרה ביותר. הדור שלי לא נדרש אף פעם להילחם עליה, אנשים ששילמו עליה בחייהם הגישו אותה לנו על מגש של כסף. בתי עלמין בכל רחבי אירופה מזכירים לנו את הבחורים הצעירים שלא הצליחו להגיע הביתה ושאנו מוקירים את זכרם. החירות הזאת איננה רכושו של הדור שלי – היא רק פיקדון שנמסר לו. אנחנו יכולים רק להוריש לילדי אירופה את החירות הזאת, שנקנתה במחיר יקר, במצב שבו קיבלנו אותה. איננו יכולים לעשות עסקה עם המוּלוֹת והאימאמים. הדורות העתידיים לא יסלחו לנו על כך לעולם. איננו יכולים לבזבז את החירויות שלנו. פשוט אין לנו זכות לעשות זאת. זו לא הפעם הראשונה שהציוויליזציה שלנו נתונה בסכנה. ראינו זאת גם בעבר. האליטות בגדו בנו גם בעבר. הן צידדו באויבינו גם בעבר. ובכל זאת, ידה של החירות הייתה על העליונה.

לא זו השעה ללמוד מרוח הפייסנות, ההתבזות, ההפקרה, הוויתור והכניעה. לא זו השעה לעשות כמעשהו של מר צ'מברליין. צו השעה הוא ללמוד ממר צ'רצ'יל ומהדברים שאמר בשנת 1942: 

"אל לנו להיכנע לעולם, לעולם, לעולם, לעולם, בכל עניין גדול או קטן, רב או פעוט, אל לנו להיכנע לעולם אלא רק לקול הכבוד והשכל הישר. אל לנו להיכנע לעולם לכוח; אל לנו להיכנע לעולם גם מול מה שנראה כיתרונו העצום של האויב".

תפיסת אנשים כקולקטיב ולא כאוסף פרטים הנה הדרך הבדוקה להדרה חברתית. ישנן דוגמאות רבות לחברות שהיחס בהן לאנשים עם מוגבלויות הינו מתנשא, מקטלג ומדיר. ובמקביל, קיים בתוכן יחס מקטלג, מדיר ופטרוני כלפי אוכלוסיות מוחלשות נוספות. היחס לניצולי שואה בישראל של ראשית שנות ה-50', המקרתיזם האמריקני בשנות החמישים של המאה העשרים, הגזענות בארה"ב כלפי שחורים בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, ההדרה החברתית של הומולסביים בחברה החרדית והערבית. והרחק מעל כולם - היחס בגרמניה הנאצית לנכים. כל אלו הן דוגמאות לחברות או משטרים לא ליברליים. כאנשים עם מוגבלות, אנו זכאים לתבוע מהחברה שתתייחס אל המוגבלות כאל אחד ממרכיבי האדם ולא כאל מרכיב יחידי בזהותו. אנו דורשים, ובצדק, שיוויון הזדמנויות בתעסוקה, זכות להשתלב בחיי התרבות, הכרה בדרך הייחודית שלנו לראות את העולם. אך עלינו לדעת כי אם לא ינתנו כל המאפיינים הללו של חברה ליברלית לקבוצות מוחלשות אחרות בחברה, אותו עקרון יופעל גם עלינו. יש אנשים הקוראים את דבריו של חירט וילדרס וחשים אתן הזדהות רבה. הם נזכרים באנטישמיות באירופה וב-11.9, וחוששים כי אירופה תהיה מוסלמית מאוד עוד כמה עשרות שנים. חששות אנושיים אינם ניתנים לגינוי, משום שהם רגש אנושי. אולם אסור לאנשים מחברה מוחלשת אחת להתפתות ללכת בדרך של ראייה מכלילה כלפי קבוצה מוחלשת אחרת. כי אחרת, זה יחזור אלינו כבומרנג. יתרה מכך, לאנשים המנהיגים מפלגות לא ליברליות יש נטייה למכור לאומיות וחשש מהזר על מנת לכסות על הדרתן החברתית של הקבוצות המוחלשות בחברה, שלא פעם, מקרבן באים רבים ממצביעיהן.

בשבוע שעבר הייתי בערב השקה לכבוד צאת הספר "עובד כמו כלב" מאת אריה שמידט. אריה שמידט, איש עסקים ועובד בכיר בחברת IBM התעוור לפני ארבע שנים. כאדם שהמעורבות החברתית זורמת בעורקיו, הפך אריה, זמן קצר לאחר שהתעוור, לפעיל מרכזי לטובת שינוי במעמד העיוורים בחברה ובעיניי עצמם. אריה היה אחד ממייסדי עמותת "אומץ לשינוי" ועמד בראשה בשנה הראשונה לקיומה עד שנפטר מדום לב השבוע לפני שנה. מיותר לציין כי דמותו הכריזמטית והאבהית של אריה סייעה רבות בגיבוש דרכה של התנועה ובעיצוב אופייה התוסס והייחודי. בטקס שנערך לזכרו, ובו הושק ספרו "עובד כמו כלב" בשבוע שעבר, דברו אנשים רבים מקרב חבריו, בני משפחתו ומ"אומץ לשינוי". אביא כאן מדבריו של עורך הדין יורם שילה, חבר בהנהלת העמותה שנשא דברים בטקס בשמה.

יורם שילה: "בני משפחה, חברים, ידידים וחבריי לתנועת "אומץ לשינוי". מהר, מהר מדי נלקח אריה ממשפחתו. משפחה שהוא כל-כך אהב וכל-כך כיבד וכל-כך דאג לה. אשה שהלכה לצדו ועמדה מאחוריו. ילדים שבהם הוא תמיד התפאר. בכל ישיבה, בכל פגישה, בכל הזדמנות דיבר על הילדים. על כישוריהם, על יכולותיהם. הוא כל-כך היה גאה בילדיו.

"אומץ לשינוי": שתי מילים שמבטאות אוקיינוס של תחושות, מחשבות, רצונות. אומץ, רבותיי: לכמה מאיתנו היושבים כאן יש אומץ? כולנו חשים שאנו גיבורים, שאנחנו יכולים, שאנחנו רוצים לעשות ולפעול. לכמה מאיתנו יש את האומץ לעשות זאת? והמילה השנייה: לשינוי. שינוי? כלפי חלק גדול מאיתנו, המילה שינוי היא מילה מפחידה. היא מילה מזעזעת. היא מילה שגורמת לנו לכל הפחות לעמוד במקום, שלא לומר - לצעוד לאחור. שינוי! מי מאיתנו היה רוצה שינוי? אנחנו רגילים לדפוסים שבהם חיינו עשרים שנה ושלושים שנה וארבעים שנה. מי בכיסא המנכ"ל, מי בכיסא היו"ר, וכו' וכו'. מבלי לרמוז ומבלי להתכוון, לא לאנשים ולא לתפקידים. ופתאום בא האריה ושואג: א-ו-מ-ץ  ל-ש-י-נ-ו-י! ושתי המילים האלה הפיחו תקווה. ושתי המילים האלה הפעימו לבבות. ושתי המילים האלה גרמו לגלגלים בכיסאותיהם של אנשים שיושבים שנים שנים בשקט ובמנוחה לחרוק על השטיחים ועל אריחי הקרמיקה. ושתי המילים האלה גרמו לפתע פתאום לכל מיני בריתות וכל מיני שיתופי פעולה. ובלבד שיגווע האומץ. ובלבד שלא יהיה שינוי. ואנו, האנשים הרגילים, אנשים ששואפים, שרוצים, שמקווים, שיודעים שצריך, כמהנו והתגעגענו ורעבנו וצמאנו לאיש, לאדם ולמנהיג שקם בכל המובנים. קם ממכה איומה שנחתה עליו, לקח את המושכות, שם את הרתמה על גבי הכלב הנחיה וצעד, ונסע, ובא, והלך, ודיבר, ואמר, ושאג: אומץ לשינוי! והאומץ הזה לשנות לאט לאט מחלחל, לאט לאט נקלט ולאט, אולי לאט מדי, אבל בכל זאת מתחיל לשנות. 

כן רבותיי, עוד ארוכה הדרך. עוד רבה המלאכה. עוד גבוהים מאוד המכשולים ועוד גבוהות מאוד המשוכות. ואין מי שיעמוד בראשינו. ואין מי שנלך אחריו. ואין מי שנצעד בעקבותיו. אבל אנחנו מנסים להמשיך ללכת. מנסים להמשיך מעט באומץ, מעט לשנות."

את הספר "עובד כמו כלב" (הכולל את טוריו של אריה שמידט, "סיפורי אלווין" שהתפרסמו באתר "וואלה!" - ש"י) מביא יורם שילה כדוגמא ליכולת של אריה שמידט להסתכל מחוץ לקופסא: כלומר לכתוב ספר מנקודת מבט של כלב הנחייה שלו. "מסתכל מהזווית של העיניים, של הזנב, ארבעת הרגליים של הכלב. כמה יפה לראות איך אדם יכול לבטא במילים חיות ממש מה הן תחושותיו של כלב. כמה יפה לראות או לשמוע את תום השאלה ששאל אותו ילד: "איך אתה בעצם יודע מה הכלב חושב?". והנה, יודע או לא יודע, נכון או לא נכון, אבל הדברים בוטאו בחן כל-כך רב, בצורה כל-כך זורמת ושוטפת, שכיף לקרוא את הדברים האלה. וכאן אני פונה לבני המשפחה: ספר שנכתב לזכרו של אדם מקפל בתוכו דפים, כריכה, תמונה מעוצבת ומילים. אבל הוא גם מקפל בתוכו זכרונות ורגשות. והזכרונות האלה והרגשות האלה והתחושות האלה הן אבן זכרון חיה שהולכת ומתגלגלת מבית אל בית, ממדף למדף ומקורא לקורא ומתקליטור לתקליטור. וכך, נשמר ונצרב זכרו של האיש הזה בקרב רבים, רבים, רבים, רואים ועיוורים, וכך, יפה היה להנציח את זכרו של האריה השואג שקם ושאג בעוז ובמרץ: אומץ לשינוי!"

עיר לבנה - שלומית אהרון

http://www.youtube.com/watch?v=ZVC1luGhaYs

 גן השקמים - אריק סיני

http://www.youtube.com/watch?v=EY1vvILEHvM

בין פרחי הגן  - ירדנה ארזי

http://www.youtube.com/watch?v=1ur3kqnUoqU

שדרות בגשם - יזהר כהן

http://www.youtube.com/watch?v=BJuvKcFWjy4

זה לא יחזור - התל אביבים

http://www.youtube.com/watch?v=-4Cy2WHoMGU

במקום הכי נמוך בתל אביב - אסתר שמיר

http://www.youtube.com/watch?v=HPy12ljcIXw&playnext=1&list=PL3FB595DE7CF94DB5&index=1

שני בנאים - טוביה צפיר, דוד קריבושי, יונה עטרי

http://www.youtube.com/watch?v=tYretbMQ29A&playnext=1&list=PL3FB595DE7CF94DB5&index=36

על גגות תל אביב - אלונה דניאל

http://www.youtube.com/watch?v=xWtxB2aI6PU&p=3FB595DE7CF94DB5

התחנה הישנה - טיפקס

http://www.youtube.com/watch?v=X_ZTR5_N4Wg&p=3FB595DE7CF94DB5

בכל זאת יש בה משהו - דוד קריבושי

http://www.youtube.com/watch?v=Wf34qMDWQPw&p=3FB595DE7CF94DB5

לגור איתו - ריקי גל

http://www.youtube.com/watch?v=WwAgPyN5DPg

לצאת - עופרה חזה

http://www.youtube.com/watch?v=8rVoZGhCxpU

הו מרגנית - מילי מירן

http://www.youtube.com/watch?v=Aoe3sfg0GHo

רנדוו בתל אביב - ציפי שביט

http://www.youtube.com/watch?v=OTRtQ5b1D98&p=3FB595DE7CF94DB5

ערב עירוני - יוסי בנאי

http://www.youtube.com/watch?v=PthjTq5ok0M

-הערה: תנסו לשיר את "לכה דודי" על המנגינה הזאת.

זמר המפוחית - עדנה גורן וקובי רכט

http://www.youtube.com/watch?v=s1NHgA4JY_w

לא תנצחו אותי - יהורם גאון

http://www.youtube.com/watch?v=1ipuH56pwq8

שיר סתיו - אריק לביא

http://www.youtube.com/watch?v=BqOV3TOrSLQ

לאורך השדרה שאין בה איש - אילנית

http://www.youtube.com/watch?v=skngm0grtMY

ילד השדה - גדעון כפן

http://www.youtube.com/watch?v=OHEJ-fCTF6M

בשל תפוח - שלמה ארצי

http://www.youtube.com/watch?v=sYJYY_dWVOw

הולכת את מעימי - יואב צפיר ונועה גולדברג

http://www.youtube.com/watch?v=sYJYY_dWVOw

על הסף - דרור בן יעקוב

http://www.youtube.com/watch?v=GBhDqkyLTI8

Wind of change - Scorpions

http://www.youtube.com/watch?v=n4RjJKxsamQ

Hello - Lionel Richie

http://www.youtube.com/watch?v=b_ILDFp5DGA

He's Got You - Elvis Costello

http://www.youtube.com/watch?v=bncKkDB6iSI

השבוע, שידר כמראיין אורח בתוכנית "לא רואים ממטר" יאיר מרקוס. כזכור למי שעוקב אחרי הפוסטים שלי, לתוכנית זו שמורה פינה חמה בליבי. מצורף לינק לתוכנית:

http://pod.icast.co.il/Media/Index/Files/5213e48a-d9a6-441a-a982-7e3c4f1055c3.icast.mp3

האזנה ערבה,

שגיא

דנה סליסבורי היא אמנית מהעיר ניו יורק שמפיקה חוויות ייחודיות של סעודה בכיסוי עיניים.

לאתר הפרוייקט: http://www.darkdiningprojects.com/index.htm

דנה: פרוייקט סעודות חשוכות מייצר "סעודה" רב חושית לסועדים עם כיסויי עיניים. הסעודות הן למעשה חגיגה לחושים.

נטע: איך הגעת לרעיון?

דנה: אני כוריאוגרפית ובזמנו עשיתי מחקר על "ראיית" העולם של עיוורים ועל עולמם החושי. גיליתי שאכילה בעיניים עצומות הייתה חוויה לחיך. אהבתי את התלת מימדיות ה"מורחבת", אהבתי את מה שקרה לצליל, אהבתי את מה שקרה לטעם ובקיצור החלטתי שאני רוצה לערוך סעודה שתחגוג את הדברים האלו. שאלות מהסוג הזה הן שהניעו אותי. הייתי בתהליך בניית כוריאוגרפיה בעיניים עצומות ואכלתי את ארוחת הצהריים שלי וחשבתי- "למה אני מייצרת משהו כדי לייצג את הרעיון? למה לא פשוט ליצור את החוויה כדי להעביר את ההנאה שברעיון?".

במקור פרוייקט סעודות חשוכות נועדו לטובת הריקוד שייצרתי. מה שקרה זה שהאורחים נהנו מזה כל כך שנתבקשתי לעשות את זה שוב ושוב ואני עושה זאת כבר חמש שנים בצורות שונות, מסעודות פשוטות ועד סעודות יותר תיאטרליות. יש המון גירסאות שונות.

אני עושה בערך 25 סעודות בשנה.

אני חושבת שיש הבדל בין מסעדות חשוכות לחלוטין, או מה שאנשים קוראים "סעודות עיוורות", ובין מה שאני עושה. המסעדה אינה מוחשכת ואינני מסעדנית – אני אמנית. אנשים מתבלבלים לעיתים קרובות בין מה שאני עושה לבין סעודות עיוורות – זו אינה סעודה עיוורת. אני לא חושבת שעצימת העיניים או כיסויין באופן זמני הופך אדם לעיוור. זה רק אומר שאתה באופן זמני לא משתמש בראייה. להיות עיוור זה הרבה יותר מזה, וזה לא שווה ערך.

נטע: איך אנשים מגיבים?

דנה: זה כיף! אולי בשתיים או בשלוש הדקות הראשונות האנשים קצת מתרגשים, אבל אז הם נלקחים לשולחנות שלהם. בין המנות יש לנו הופעות אמנים ואנחנו מתקשרים עם הקבוצה. זו לא רק יציאה למסעדה – יש בידור אמיתי ואינטראקציה אמיתית עם האורחים, עם אוכל, עם יין.

עיוורים חשים את הסיטואציה באופן שהם מכירים בפרוייקט סעודות חשוכות, ויש להם את ההזדמנות להכניס אנשים אחרים אל תוך עולמם, עם ההיבטים המיוחדים של התחושות שהם חווים בעולם.

פרוייקט אחר שאני עובדת עליו במקביל לפרוייקט סעודות חשוכות הוא פרוייקט שאני עושה עם להקת המחול שלי, שבו אני יוצרת ריקודים לקהל מכוסה עיניים. בריקודים האנשים חווים לסירוגין גירויים ויזואלים. הם יכולים להרגיש את המרחב בחדר. יש להם מגע איתנו. הם יוצרים יחסים מרחביים שונים עם המרחב. זה עובד נהדר.

הייתי בהרבה מקומות בארה"ב עם פרוייקט סעודות חשוכות, ומוקדם יותר השנה הייתי בדבלין, אירלנד. רוב האירועים מתרחשים בניו-יורק כי שם אני גרה, אבל הם יכולים להתרחש להיכן שמזמינים אותי להגיע. המחיר תלוי בדרך-כלל במקום האירוע, בסוגו, ובמספר האנשים אשר מגיעים אליו. במקום בו אני עורכת את מרבית אירועי פרוייקט סעודות חשוכות, בימי חול המחיר הוא מאה דולרים לאדם, ו-120 דולרים בסופי שבוע. זה עולה יותר כשהפרוייקט לא נערך במסעדה.

בדרך-כלל כשלושים אורחים מגיעים לכל סעודה, אבל זה תלוי במסעדות שאני בדרך-כלל עובדת איתן בניו-יורק. ערכתי סעודות גדולות יותר, וערכתי אותן לקהלים קטנים יותר – לשני בני אדם, או אפילו רק לאדם אחד. ערכתי אותן גם עבור למעל מאה אנשים. אני חושבת שאני מעדיפה אותן קטנות יותר כי אני אוהבת את האינטימיות. כולם אוהבים אותן ללא קשר למספר האנשים. מעולם לא עשיתי דבר שנדמה שכל-כך הרבה אנשים אהבו ונהנו ממנו. תמיד יש אנשים שלא יהיו מרוצים, אבל נדמה שרוב האנשים נהנו מכך.

יאיר מרקוס, דובר הקבוצה לספרייה טובה יותר ואומץ לשינוי, עדכן הבוקר בכל הנוגע למאבק סביב הספרייה לעיוורים בנתניה.

יאיר מרקוס: "לכולם בוקר טוב,

אתמול, בשעות אחה"צ, התקיימה פגישה בשלוחת הספרייה לעיוורים בת"א בין נציגי הנהלת הספרייה ונציגי קבוצת "לספרייה טובה יותר". 

מטעם הספרייה השתתפו: גיל שביט, ראובן בראון וגבי דברה.

מטעמנו השתתפו: צבי אנגל, יורם שילה ואנוכי.

הפגישה ארכה שעתיים, היתה באווירה טובה, תוך גילוי רצון אמיתי של שני הצדדים לשתף פעולה למען השבת הספרייה למסלול עבודה תקין ושקט.

ברוב הנושאים, קרי: שינויים בתקנון, הנגשת אתר האינטרנט של הספרייה, כינוס אסיפת החברים לצורך אישרור התקנון החדש (2011) וקיום בחירות לועד המנהל וועדת הביקורת, הושגו הסכמות. 

עד כאן.

יום טוב,

יאיר".

בכל פעם שקבוצת חברי עמותה או ארגון מבקשים להביא שינוי, קמים מיד מציעי הצעות פשרה בנוסח "אולי צריך לנסות עוד קצת לדבר עם ההנהלה?", "בוודאי ניתן להגיע לעמק השווה", "מה אתם מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ?". אותם מפשרים נכנעים למרבה הצער לרגש הבסיסי המפעם בלב כל אחד מאיתנו שהינו רצון להרמוניה כללית ומניעת סכסוכים. אני אישית חש הזדהות עם קבוצת אנשים, חברי העמותה, למשל, ששמה לה למטרה להצביע על ליקויים ולדרוש את תיקונם. פעולות אלו ננקטו על-ידי חברי הקבוצה "לספרייה טובה יותר", ונראה כי שני הצדדים הבינו את הצורך בשינוי תוך ראייה בונה של התהליכים. 

בכבוד רב,

שגיא יודוביץ'