האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

אורי כהן, מנהל הספרייה לעיוורים בנתניה, הודיע אמש על סגירת שערי הספרייה בשל חוסר תקציב. בעיית התקציב נובעת מאי יכולתה של המדינה להעביר אל עמותת הספרייה כספים, כל עוד אין ביד עמותה זו אישור ניהול תקין. לפני מספר חודשים, מצא רשם העמותות ליקויים רבים בהתנהלות הספרייה לעיוורים, לרבות אי עמידה בתקנון העמותה. אורי כהן, מנהל הספרייה, סרב לעמוד בתכנית ההבראה שרשם העמותות הטיל עליו, ואף פנה לבית המשפט בדרישה שתבוטל תכנית ההבראה. אורי כהן הדגיש בהודעה שפרסם בתא קולי, ואף שלח לכל קוראי הספרייה, כי בצער רב הוא נאלץ לסגור את שערי הספרייה בשל בעיית מזומנים. הוא הוסיף, כי קומץ מחברי העמותה פנו מסיבות לא ענייניות לרשם העמותות, וביקר את רשם העמותות על שקיבל את טענותיהם. 

כשאורי כהן מדבר על מספר חברים שמבקרים את פעילות הספרייה, הוא מתכוון לקבוצת "למען ספרייה טובה יותר". מספר לא מבוטל של חברים היו עדים להתנהלותה הלא תקינה של הספרייה, לרבות הוצאת כספים במקומות מיותרים וסירוב להתעדכן מבחינה טכנולוגית, וסירבו לעמוד מנגד. לכשתסגור הספרייה את שעריה בראשית נובמבר, צפוי גל של מחאה על מניעת שירות חיוני מציבור העיוורים, להציף את אמצעי התקשורת. לכן, אני מביא כאן בהרחבה את עמדת קבוצת "לספרייה טובה יותר", ומקווה כי הדיון התקשורתי העתידי, יתייחס לכל מורכבות העניין, ולא מפריזמה חד צדדית. 

סיסי בן סימון, אחת מהפעילות המרכזיות בעמותת "לספרייה טובה יותר", מדגישה כי את התלונה לרשם העמותות הגישו שלושים מתוך כמאה שלושים חברי העמותה, ובכך היא שוללת את טענת אורי כהן כי מדובר כאן ב"קומץ חברים". בנוסף לכך היא מדגישה, כי הן רשם העמותות והן שופט בית המשפט המחוזי, בחנו היטב את התיק. ראיה לכך ניתן למצוא בדרישתו של רשם העמותות מהספרייה לעמוד בתכנית הבראה, ומפסק הדין המנומק של כבוד השופט מרזל, המחייב אותה לעמוד בתכנית הבראה זו.

אביא כאן את המכתב ששלחו לרשם העמותות שלושים מחברי עמותת הספרייה לעיוורים:

"הנדון:      הספרייה המרכזית לעיוורים, עמותה רשומה מס' 580030799 

אנו, חברי עמותת הספרייה לעיוורים ומוגבלי ראייה, החתומים מטה מגישים בזאת תלונה  ומבקשים לחקור עבירות לכאורה שנעשו באסיפה הכללית שהתקיימה בתאריך 10.09.09  במשרדי העמותה ברח' ההסתדרות 4, נתניה.  אנו החתומים מטה היינו נוכחים באסיפה זו.

להלן פרטי התלונה:

1.       התלונה מוגשת נגד מר יעקב שכטר, יו"ר  הוועד המנהל של העמותה, גב' עדנה ויינברג חברת הועד המנהל של הספרייה שניהלה בפועל את הישיבה, ומר אורי כהן מנהל הספרייה.

2.       רשימת חברי העמותה, אשר הוצגה לחברינו אלי פלד ביום 27/7/2009 רק לאחר התערבות רשם העמותות, איננה כוללת כנראה את כל חברי העמותה. עד לאותו תאריך. כמו כן, תאריכי הרישום של חברי העמותה, תמוהים ביותר ואינם מתיישבים עם ההיגיון הבריא. למעלה מ50% מחברי העמותה רשומים כחברים מאותו תאריך, דבר שכמובן אינו הגיוני. הדבר מוכיח, לכאורה, על ניהול לא תקין של רשימת חברי העמותה, כנדרש בחוק העמותות, ועבירה, לכאורה, על חוק זה. אנשים בעלי תעודת עיוור בתוקף, אשר הגיעו לאסיפה וביקשו להירשם כחברים בעמותה, נתקלו בסירוב למרות שזהו נוהל מקובל בעמותה. כל זאת למרות שלמספר אנשים אשר פנו מראש, בשיחה טלפונית, נאמר שיוכלו להירשם כחברים ביום האסיפה, לפני תחילתה.

3.       באסיפה הכללית, שהתקיימה כאמור בתאריך 10.09.09, הובא לאישור המאזן הפיננסי והדו"ח המילולי של העמותה לשנת 2008. הדו"חות נבדקו ואושרו על ידי המבקר רואה חשבון גארי שיפרין. לאחר אישור הדו"חות, הועלה לאישור מינוי בדיעבד של רואה החשבון המכובד. יוצא מכך, שהדו"ח שהוצג  על ידי ההנהלה, נבדק ואושר על ידי רואה חשבון מבקר שלא היה מוסמך לעשות זאת בזמן ביצוע הביקורת. מחאות הנוכחים באסיפה, על עבירה זו, לכאורה, לא עזרו ויושבת ראש הישיבה פעלה בכח ואלימות מילולית, תוך אי-מתן זכות דיבור לאף אחד מבין הנוכחים בישיבה. כאשר המהומה גברה, הודיעה חברת הועד המנהל שהמחאה נרשמה ותידון באסיפה הכללית הבאה, בעוד שנה. נבקש להזכיר כאן הנחיות מטעם רשם העמותות אשר נשלחו לעמותה בעניין מינוי גוף מבקר.

4.       בתהליך אישור רואה החשבון מבקר,  ניסה אחד החברים להציע רואה חשבון מבקר אחר לתפקיד. יושבת ראש הישיבה לא הסכימה לדון בהצעה, בטענה שהיה צורך להביא את ההצעה לידיעת הועד המנהל של הספרייה, לפני כינוס האסיפה הכללית. הדבר אינו מופיע בתקנון העמותה ומעולם לא נהגו כך באסיפות כלליות קודמות. נראה לנו שיש כאן ניסיון לכפות על חברי העמותה, רואה חשבון מבקר שהינו, לכאורה, "נוח" לועד המנהל ומנהל הספרייה. כאן המקום לציין שבספרייה לא הייתה פעילה מזה שנתיים ועדת ביקורת, כי חברי הועדה פרט לאברהם קורץ התפטרו, לאור העובדה שלא ניתן להם לבצע ביקורת כיאות. 

5.       ניהול שלב הבחירות של חברי הועד המנהל החדש, היה שערורייתי במיוחד. בשנים עברו, היה נהוג שחברי עמותה שנכחו באסיפה, הציעו עצמם לבחירה, הציגו את עצמם בפני הנוכחים ונערכה הצבעה בהרמת יד. כאשר החל שלב זה, באסיפה השנה, שונה הנוהל ללא שום הודעה מראש. הועד המנהל }לא כולל החברים דליה מיזן ואלי פלד} הכין רשימת מועמדים בכתב, פיזר דפים בין הנוכחים וביקש מהנוכחים לסמן את המועמדים המועדפים עליהם. כאשר חברי עמותה נוכחים באולם ביקשו להבין מדוע הנוהל שונה, נתקלו בתגובות עוינות מיושבת ראש הישיבה ומנהל הספרייה. כאשר מספר אנשים ביקשו להציע עצמם לבחירה, נענו שהם רשאים להוסיף את שמם על הדף שבידיהם ולסמן את שמם. ברור שבצורה זו, אף אדם לא יכול לזכות ביותר מקול אחד או שניים. בנקודה זו, כ-50% מהנוכחים עזבו את האולם ולא מימשו את זכות ההצבעה הניתנת להם על פי חוק ועל פי תקנון העמותה. תקנון העמותה קובע שבחירות של חברי הועד המנהל, יערכו בהרמת יד, בצורה גלויה. ברור לכל, שנעברה כאן עבירה על התקנון, בצורה בוטה. כמובן שכל עובדי הספרייה {27} שנכחו באסיפה ושהינם חברי העמותה, נשארו והצביעו על פי השיטה החדשה שהונהגה ad-hoc .

6.       לסיכום, ברצונינו להוסיף ולציין שהישיבה נוהלה באווירה של טרור ואיומים, מבלי לתת אפשרות לחברי העמותה שרצו בכך, להביע את דעותיהם. מעניינת גם העובדה שכל העובדים השכירים בספרייה, רשומים כחברי עמותה. בכל ההצבעות, מצביעים עובדים אלו כאיש אחד, תוך תמיכה וגיבוי בהצעות הועד המנהל ומנהל הספרייה. אין אנו יודעים אם מצב זה הינו תקין, אך ברור ביותר שאנשים שכירים שמקום עבודתם תלוי במנהל הספרייה, לעולם לא יצביעו נגד הצעות שלו, גם אם הצעות אלו אינן לרוחם.

לאור כל הנאמר לעיל, אנו מבקשים מרשם העמותות, לבטל את חוקיות האסיפה הכללית מתאריך ה-10.09.09, לבטל את החלטותיה ולהורות על קיום אסיפה חדשה, תוך 30 יום. אנו מבקשים שרשם העמותות ישלח לישיבה זו משקיף מטעמו, אשר יוכל להקפיד על קיום חוק העמותות ותקנון הספרייה. "

עוד אוסיף את תגובתו של יאיר מרקוס, ראש עמותת "אומץ לשינוי" , שרבים מחבריה נמנים על אנשי קבוצת "לספרייה טובה יותר":

"1.    בשנה האחרונה הועברו תלונות רבות וקשות של קוראים בספרייה וחברי עמותה אל רשם העמותות. התלונות נבדקו ונמצאו מוצדקות. הספרייה נדרשה ע"י רשם העמותות לתקן את הליקויים, שכאמור, נמצאו מוצדקים אך הנהלת הספרייה סירבה בתוקף לתקנן.

1. משרד התרבות והספורט, שהוא, כידוע, המשרד המתקצב את הספרייה מטעם ממשלת ישראל, בדק גם הוא את התלונות וביקש את הנהלת הספרייה לפעול לתיקונן. מנהל הספרייה סירב גם לכך.
2. כאשר סירבה הנהלת הספרייה לתקן את הליקויים, לא ניתן לספרייה אישור ניהול תקין וזאת ע"פ חוק העמותות.
3. רשם העמותות העביר לספרייה תוכנית הבראה אך אורי כהן סירב באופן מוחלט לחתום עליה
4. בשלב זה הגישה הספרייה תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד רשם העמותות על אי מתן אישור ניהול תקין.
5. בדיון שהתקיים בעניין זה, הציע השופט לצדדים להגיע לסיכום אך גם להצעת בית המשפט סירב אורי כהן בנחישות.
6. הצדדים העלו בפני השופט את טענותיהם. 9 מחברי העמותה בקשו להצטרף כמשיבים לצד רשם העמותות.
7. בפסק דין ארוך ומנומק, דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את כל טענות הספרייה אחת לאחת ולמעשה הורה לספרייה לחתום על תוכנית ההברה, כדרישת הרשם מלכתחילה.

אורי כהן "מושך רגליים" ומסרב אף למלא אחר הוראת פסק הדין של בית המשפט. . במקום זאת מעדיך אורי כהן, מנהלה של הספרייה, "לשים את כל יהבו" על התקפות אישיות כנגד חברי עמותה.

אורי כהן, כדרכו בקודש, חושב לעצמו שרק הוא מבין בכל, צודק תמיד, ונוהג "ביהירות", תוך התעלמות מוחלטת מדרישת הרשם ופסק הדין שנתן בית המשפט המחוזי בירושלים..

מה לעשות,  בית משפט מחוזי בישראל דחה את כל טענותיו אחת לאחת אל אף דבריו של אורי כהן באולם בית המשפט כי:"בית תפילתי הפך למאורת פריצים". אנו מצידנו אומרים בצער רב כי:"הספרייה המרכזית לעיוורים הפכה חצר ביזאנטית המנוהלת בידי קיסר עריץ".

התקפות אישיות, התנהגות בריונית, כל אלה לא יפחידו אותנו ולא יעצרו בעדינו להיאבק עד תום, לתיקון שורת הליקויים החמורים אשר נמצאו, כאמור,מוצדקים על-ידי רשם העמותות-הגוף המפקח על עמותות במדינת ישראל והספרייה המרכזית לעיוורים הרי אחת מהן."

כזכור, לפני שלוש שנים נקטה הנהלת הספרייה צעד דומה, כאשר סגרה את שעריה. הדיון הציבורי שהתפתח אז, נסוב על מצוקתם של העיוורים כאשר נמנעת מהם גישה לספרות ועיתונות. זאת תוך הצגת הממשלה כגוף אטום, האדיש למצוקת ציבור מוחלש בחברה, ומנסה לחסוך כמה שקלים על גבו.

ראשית לכל אבהיר, כי האינטרס הראשון במעלה של ציבור העיוורים או של כל קבוצה מוחלשת, הוא שעמותות וגופים המספקים לו שירות יתנהלו באופן התקין ביותר והיעיל ביותר. בוודאי שאין לאיזושהי קבוצה מוחלשת בחברה כל אינטרס שעמותות וארגונים ישתמשו בחיוניות השירות שהם מספקים לה, כמגן מפני חקירה לעומק של התנהלותם.

עוד אדגיש, כי לעיוורים רבים גישה לאינטרנט, כך שיכולתם לקבל מידע חדשותי וספרותי אינה תלויה אך ורק בשירותי הספרייה לעיוורים בנתניה. מה גם, שעמותת "עלה" לסטודנטים עיוורים ולקויי ראייה, מפעילה אף היא ספרייה, המשרתת את כל ציבור העיוורים.

ידוע לי היטב כי אורי כהן הוא אדם יקר המסור לשרת את הציבור, והעומד זה למעלה משלושים שנה בראש הספרייה המספקת שירות חשוב ובצורה מקצועית ואמינה. אני אישית נהנה מהקריאה המקצועית שליקטה העיתונות וממגוון הספרים הרחב המצויים על מדף הספרים בספרייה.

יחד עם זאת, אין חולק כי אתר האינטרנט של הספרייה אינו נגיש לעיוורים, וכי ספריות אחרות בעולם מספקות שירות באפיקים יעילים נוספים. שירות שאורי כהן נמנע מליישמו בארץ.

לא אחת קורה, כי אדם הנמצא בתפקיד ניהולי, מסתייג מביקורת המושמעת כלפיו, וממהר ליחסה למניעים אישיים. תגובה זו מונעת ממנו, למרבה הצער, מלקבל עצות מועילות לשיפור השירות, וטוב ייעשה כל מנהל שיהיה קשוב לביקורת וינסה ללמוד ממנה כיצד לשרת את הציבור טוב יותר.

תודה, 

שגיא יודוביץ'

sagi.yudovitz@gmail.com

במציאות הישראלית הכותרת הזאת עלולה בקלות להיות ביקורת לא מעודנת מפי עיתונאי או ח"כ ממפלגה יריבה על אחת מהרשימות שנבחרו בבחירות לכנסת שהתקיימו זה עתה.

ביום שישי האחרון התפרסם בעיתון הארץ טור מאת יוסי שריד (http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1193696.html) המבקר את התנהלותה המדינית של ראש הממשלה גולדה מאיר.  יוסי שריד מכנה התנהגות זו "עיוורון מדיני".

השימוש במילה עיוור כלפי מישהו המסרב לראות את המציאות כפי שהמתריס כלפיו רואה אותה נפוץ בשפה העיברית, בעיקר בקרב בני דור תש"ח (כך נראה לי).

ישנם רבים שאינם רואים כל בעיה בשימוש זה. הם טוענים כי זהו ניב שגור וכל ניסיון להשתמש במקומו במילים אחרות הינו צביעות ואין צורך לייחס לשימוש בביטוי משמעות כלשהי מעבר לשימוש עצמו.

אף אני אינני מבין את האנשים הדבקים בביטוי "אנשים עם מוגבלויות" ושוללים תכלית השלילה תחת זאת את השימוש בביטוי "אנשים בעלי מוגבלויות". אך מצד שני, אין חולק כי השימוש בכינויי מוגבלויות פיזיות, חושיות או קוגניטיביות מצביע על שליליות המגבלה.

בקרב הדור הצעיר (ולצערי הדבר רווח בעיקר אצל נשים), נפוץ מאוד השימוש במילה "מפגר" כלפי מישהו העושה או אומר דבר מה טיפשי או לא במקום. יש לעקור שימוש זה מהשורש. המתנגדים לדעה זו לא יבינו על מה המהומה- ככה מדברים וזהו זה.

בנקודה זאת אין מנוס מלהביט על החברה האמריקנית בעיניים בורקות מהערצה או לחלופין במבט שכולו לעג, שכן חברה זו היא אלופת הפוליטיקלי קורקט.

בחוגים מסויימים (והכוונה בעיקר לאגף הליברלי), לא יעלה על הדעת שלא לומר "אפריקני-אמריקני" או "אמריקני-יליד" או במקרה שלנו "אדם עם מוגבלות" כשמדברים על אדם מקבוצה זו. המבקרים ילגלגו על כך. הם יראו בכך כיסוי מלאכותי על הבעת יחס שלילי כלפי אותה קבוצה. לראיה הם יביאו את הצורך המתמיד בחיפוש מילים תקינות חדשות.

אני אינני מקבל גישה זו. האמריקנים אשר אני פוגש בארץ אינם מנסים לקחת אחריות עלי כעיוור המבקש מהם עזרה, הם אינם יוצרים רושם שהעיוורון הוא הדבר היחידי המעניין אותם אצלי וכן הם אינם מתייחסים אלי בכבוד יתר או כאל ילד קטן. התקינות הפוליטית הנפוצה בחוגים אלו נראה שמשפיעה על תודעתם. 

לפני שנתיים, כשנבחר ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית, התפרסם באנרג'י מאמר מאוד מעניין הדן ביחס לשחורים שישתנה או לא ישתנה עם היבחרו של נשיא שחור. במאמר נטען כי הבחירה בנשיא שחור לא מעידה על היעלמותן של סטיגמות כלפי שחורים בארה"ב. אני אישית סבור כי כן ישנו שינוי, או בכל אופן תחילתו של שינוי, שראשיתו בפוליטיקלי קורקט.

בישראל, המדינה היהודית והדמוקרטית השוכנת לחוף הים התיכון, מקבל כל אדם עיוור שלל קיצבאות התלויות בהיותו אדם:

עובד או לא עובד,

לומד או לא לומד,

רווק או נשוי,

רווק עובד או נשוי לא עובד,

נשוי לבת זוג רואה או לא רואה,

נשוי לבת זוג עם מוגבלות ועובדת או בת זוג עם מוגבלות ולא עובדת,

וכן הלאה.

ישנן שלוש קצבאות לאדם בגיל העבודה: קיצבת נכות כללית, שר"מ ודמי ליווי (כמובן שנכי צה"ל זכאים לקצבה נוספת).

דמי ליווי הנם כעין תמריץ שמעניק השירות לעיוור לאדם עיוור היוצא לעבודה או לימודים. תמריץ זה עומד כיום על 912 ש"ח. סכום זה מוענק לאדם העיוור בהנחה שעליו להוציא סכום כסף נכבד על נסיעות, בוודאי לעבודה, הוצאה שאדם רואה יכול להימנע ממנה.

שכני, סטודנט להוראה, מלמד בבית ספר הרחוק כ-2 ק"מ מביתנו. כאשר השעה בה הוא צריך להגיע לעבודה קרבה, הוא שם על גבו את תיקו ונחפז לבית הספר. האמת, נדמה לי שיש לו אופניים, אבל זה לא משנה, העיקר הדוגמה :)

עיוור אשר היה נדרש לעשות את זו הדרך נאלץ היה לבחור בין שלוש דרכי הגעה שונות: להלך ברגל לשם (הליכה שהייתה לוקחת לו, קרוב לוודאי, פי 3 מלאדם רגיל) או לנסוע בשני אוטובוסים (נסיעה שהזמן הכולל שלה, כולל המתנה, הוא שעה), או לבחור בהגעה מהירה לשם על כנפי מוניות.

מדינת ישראל מבינה שאדם עיוור נדרש להיות ידידו הטוב ביותר של נהג המונית ומתמרצת אותו לצאת לעבודה על אף הנטל הכלכלי הכרוך בכך. דמי הליווי, מעצם היותם תמריץ על יציאה לעבודה, אמורים להינתן לאדם העובד לפי כללים ברורים (מספר שעות העבודה בשבוע, משך הזמן בו הוא עובד ועוד כמה).

כאן מתחילה התסבוכת הבירוקרטית: אם הוא עובד, האם הוא צריך להמציא לצורך קבלת הקיצבה תלוש שכר? ומה אם הוא איננו מעוניין לחשוף את שכרו? אדם שלא מצא עבודה- האם זה קל לעיוור למצוא עבודה? האם אדם עיוור יכול לעבוד בעבודה זמנית-לא-רצינית כי גם נחתום בלשכה, כמאמר השיר מכה אפורה? אדם עיוור שאינו עובד לא נוסע במוניות? אדם עיוור שלא עובד אבל מחפש עבודה- לא זכאי לסיוע הזה?

ענת בן פורת, דוברת המרכז לעיוור:

ביהמ"ש לתביעות קטנות בירושלים הורה לחברת תיירות "איזיגו" לפצות ב – 17,000 ₪  לקוח עיוור, משום שסירבה להכלילו בקבוצה בשל עיוורונו. 
זהר ג'נאו (נאור) יו"ר עמותת עלה, חבר ועדת נגישות וחבר הנהלת המרכז לעיוור סייע בעניין זה.

לקריאת הכתבה שפורסמה באתר של קול ישראל לחץ כאן

http://www.iba.org.il/bet/bet.aspx?type=1&topic=916&entity=679705

(לחיצה על סימן המקרופון תשמיע את הראיון שפורסם ביומן הבוקר של רשת ב')

להאזנה לראיון עם עו"ד זהר ג'ינאו (נאור) בתוכנית הכל צפוי- התוכנית לאנשים עם מוגבלויות ויכולת מיום 13.10.10 לחץ כאן 
http://www.iba.org.il/media/?recorded=117

ענת בן פורת, דוברת המרכז לעיוור מוסרת כי הערב תשודר בערוץ 2 כתבה מאת חיים ריבלין בנושא דמי ליווי לעיוורים.

להלן הסבר קצר על הנושא, כפי ששלחה לי ענת:

דמי הליווי לעיוור עובד, עומדים כיום על 912 ₪ וזכאים לו רק 3,000 עיוורים מתוך 7,000 הזכאים. על פניו, אין בעיה, שיצאו לעבודה ויקבלו את התעריף המלא, אלא שבמדינת ישראל של 2010,  קצת קשה לעיוור למצוא עבודה, על כן, הוקמו ברחבי המדינה מפעלים מוגנים לעיוורים, רק מה, עיוור המבקש לפרנס עצמו ולעבוד באחד מהמפעלים המוגנים, מרוויח 7.03 ₪ לשעת תמריץ, ובסך הכל מדובר ב-900 עיוורים המועסקים במפעלים המוגנים כחמש שעות בלבד בכל יום. 
כאמור,כל יציאה של עיוור את פתח דלתו, כרוכה בתשלום על תחבורה ציבורית והדומיננטית ביותר היא מונית הספיישל שתעריפיה ידועים לכל. "עיוור שיוצא היום לרחובות זו סכנת נפשות, אנו יודעים איך יצאנו אך לצערי, לא איך או אם נחזור בריאים ושלמים", סיפר מנכ"ל המרכז לעיוור הרצל מוכתר, והוסיף, " צריך להפסיק לעשות את ההפרדה הזו, בין עיוור עובד לעיוור שלא עובד, לשניהם אותם הצרכים בדיוק, ברגע שכף רגלם עברה את מפתן הבית".

הבקשה של מנכ"ל המרכז לעיוור, הינה להחיל על כל הזכאים לדמי ליווי את התעריף המלא 912 ₪ ובמקביל להשוות את תעריף שעת העבודה במפעלים המוגנים לעיוורים לזה של מפעלי "המשקם",  העומד על כ-12 ₪ בסך הכל. ועל ידי ישום שתי הבקשות הללו, עיוורים יוכלו לצאת את ביתם לעיתים תכופות יותר וללא חשש, וכמו כן, העלאת השכר לשעת עבודה, יהווה תמריץ נוסף לעיוורים להיכנס ולהיקלט אל מעגל העבודה. 
חברי המרכז לעיוור מאמינים כי, שני תחומים אלה, יקלו ולו במעט על מלחמת ההישרדות היומיומית של העיוור בישראל. 

במסגרת הכללים המרכיבים את היחסים בין אנשים עם וללא מוגבלויות, ישנו נושא אחד המעורר תגובות של חוסר הסכמה. מדובר בהצבת דרישות כלפי אנשים עם מוגבלויות. קיימתי מספר הרצאות בהן העליתי את הנושא, וכן, שוחחתי עם אנשים 'אחד על אחד' על הצורך בהעלאת דרישות אלו. להפתעתי, לא רק שאנשים לא התלהבו מחיבור אותם כללים, הם אף סירבו לכך בתוקף. מה משמעותה של הצבת דרישות? כשאתה מעלה כלפי אדם ציפיות, אתה מסתכל עליו בגובה העיניים.

הדת היהודית קובעת את גיל בר המצווה כחיוב לעמוד בעול מצוות. רוצה לומר, התינוק הרך שנולד לפני שלוש עשרה שנה, ואיש לא דרש ממנו יותר מדי חוץ משלא ייסכן את עצמו, כמובן, נדרש עתה לקום לתפילת שחרית בשבת, להניח תפילין כל בוקר ולהיות מאנטש.

בנות המגיעות לגיל בת מצווה, לעומת זאת, צריכות לא פעם לדרוש שיחילו עליהן חובות בתחום הדתי. נשוב לנושא האנשים בעלי המוגבלויות. הטלת חובות על אנשים בעלי מוגבלויות מנוגדת לתחושת החמלה והרחמים שמציפה אנשים לא פעם בפוגשם אנשים אלו. יתרה מכך, אנשים מגלים רתיעה ופחד כשהם פוגשים מישהו מקבוצה אחרת. וכשאתה מפחד ממישהו, אתה נמנע מלבוא אליו בדרישות. אתה פשוט מעדיף לקצר את האינטרקציה או למסגר אותה.

סיבה נוספת להימנעות מהצבת דרישות, הינה חוסר רצון לדרוש דבר שאדם לא יכול לעמוד בו. וכשאתה פוגש אדם עם מוגבלות, אינך יודע מה הוא יכול לעשות. גישה זו מוטעית לחלוטין. שכן, עדיף להציב את הרף מעל מה שאדם מסוגל לעשות, ולא מתחת. כשאתה מציב את הרף מעל, אתה ממריץ את האדם לבחון את גבולותיו. לדוגמה, אני כאדם עיוור לא ארצה להסתובב עם חולצה מוכתמת. אנשים העשויים להבחין בכתם על חולצתי, יכולים להתעלם מכך, וכך למנוע ממני, את הידיעה על הימצאות כתם כזה ואת היכולת לעמוד בדרישה החברתית של ללכת בלבוש מכובד. לא פעם שואלים אותי באיזה גיל התעוורתי, אך אף אחד לא שואל אותי האם שירתתי בצבא. התשובה אגב, היא לא. הויתור מראש בנושא שירות צבאי לאנשים עם מוגבלויות, מעיד על היותינו (מבחינת החברה) קבוצה שצריך לתת לה, אבל לא אמורים לקבל ממנה. זו משבצת שאסור לנו להיות בה. עלינו ליצור לגיטמציה חברתית לבוא אלינו בדרישות.

לפני זמן מה, סיפר לי אדם העומד בראש גוף ציבורי שאותו אני מאוד מעריך, כי בעבר הוא נאלץ לפטר אדם עיוור. מייד התקשר אליו עיתונאי ותקף אותו על המעשה ה"חצוף" בפיטורו של עיוור. המנהל השיב לו: "אם אני לא יכול לפטר אדם עיוור, אני גם לא יכול להעסיק אדם עיוור". זו הגישה החברתית שעלינו לייחל לה במישור הציבור ובמישור הפרטי. לפני שנתיים נפגשתי עם סטודנטית לקולנוע שרצתה לעשות סרט על עיוורים. היא העירה את תשומת ליבי לכך שעליי להציע שתייה חמה לאורחים, ואף לעשות זאת בעצמי, ולא להתפנק, אם אני לא רוצה  שייסתכלו אליי כאל "מסכן", אלא, כאדם מן היישוב. כוחה של דוגמה זו יפה הן לנושא הזוגיות והן לנושא התרומה לחברה.