האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

Lucky people can describe their lives and share their stories with the audiance.Here is an example of a character who knows how to tell interestingly about herself. Margalit Tobi is a woman who is blind from birth. She shares her story with the audiance in her performance "Mother's Little Princesses", performed together with the singer Gila Hasid. Margalit shares her life story with the audiance and both women sing songs written by Margalit and composed by Gila. For a long time I wanted to get a chance to watch this performance and when I heard that they are coming to Jerusalem, I was the happiest person ever.

The title of the performance hints about the strong connection between children with disabilities and their parents. For parents, and especially for child's mother, the worry for these kind of children is quite manifold, compared to the worry for children without disabiities. Margalit Tobi was born in Israel like me.She is blind from birth, also like me and has studied in school together with children without disabilities, like me, as well. Yet, there is a great difference between me and her.  The difference is that I am a man and she is a woman. In the film that was made many years ago, her husband comments that the fact that Tobi walks with the aid of a guiding stick has drawn him towards her because he saw it as an opportunity to bestow his help upon her. In the performance, Margalit describes the way in which her schoolmate was secretly in love with her. This person was sitting next to her during school hours. I am not sure that a schoolmate of mine has ever fallen in love with me while we were in school. I think that there is a great difference between the attitude towards men and women who walk with the help of guiding sticks.  

Many times, when people feel free to hold my hand without asking me first,  I am jealous of blind women who definitely hesitate more often before holding that hand. But Margalit describes how people who help her cross roads, for example, pose to her patronizing questions and if you want to hear about a very good example for a patronizing attitude, I can give you the following one:

One time, while I was on the bus, an old woman was slowly descending the bus. The driver, full of good intentions told her: Slowly, slowly, old lady!! You really remind me of my old mother, who has passed away last year.".

There is another important point that Margalit talks about during the performance: Do blind people have to enjoy certain experiences just like non-blind people? For example, I heard about a group of blind children that came back from a trip and were telling how much they enjoyed the panoramic view. This is absolutely a contradicting remark because, for example, they could enjoy the sensation of the wind over their faces as well as the atmosphere, but if they choose to describe the panoramic view, in the words of the guide, it is simply an attempt to imitate the non-blind and this is ridiculous. I remember that during the the nineties, while I was in Europe, I didn't look for musical shows or interesting restaurants but visited almost all the museums in London and Paris.

I an not sure whether there is a specific tourist guide book for the blind, but it is terribly needed. If blind people want to learn how to enjoy a trip anywhere, they must go to places and not where regular tourists go, but try to go where they can hear and feel and eat, with senses that are equally active for them as well. I think it would become a very good idea to tell about interesting festivals in this blog because festivals can turn out be a good opportunity for blind people to really enjoy their trips.Margalit describes how she tries to enjoy the colors of firecrackers.

When I was young, on my Kibbutz, Kfar Menahem, you know, I walked close to a firecracker performance on the eve of Independence day. Suddenly, the firecrackers flew around me. As this happened, I suddenly felt like a soldier under fire. It was a very thrilling emotion for me. It was the first time I really enjoyed firecrackers.

I also feel that blind persons must not be passive, so when someones comes to visit them, they must host him and not give them the chance to host you. I wish that I would have acted so, but I am not like that. I'm actually too lazy to change this attitude.

Hey, by the way, I suddently thought of something nice: Many times, people ask me if my critique on movies is different because I'm blind. Well – the answer is: sure. Let me give you an example: As you actually know, Uri Zohar made alot of scandelous movies during the early seventies, and after them, he suddenly he became very religious. In one of his movies, named "Peeping", Arik Einstein and a young lady went into the lifeguard's room and Uri Zohar asked the people around to go away to leave them alone. When I saw it, I said to myself, oh, this is a very noble act of Uri Zohar's part and also it's probably an example for his new life style. But the real truth was that Uri Zohar actually wanted to be left alone to peep alone by himself at Arik Einstein and the young lady making love in that room. What do you think about my misinterpretation of the situation, as a result of the fact that I'm blind and did not see the real scnario with my own eyes?

לפני 3 שנים כשהגעתי לשכונת בקעה הירושלמית וחיפשתי בית כנסת, עמדו לפני כמה שיקולים; היכן שרים יותר בהרמוניה, היכן החזן יודע לרגש, היכן יש יותר שוויון בתפילה. אולם כלקוי שמיעה עמדה לפני תמיד השאלה איפה  אוכל לשמוע יותר טוב את התפילה? אבל עכשיו כבר אין לי התלבטויות! כי יש מערכת המסייעת למכשירי שמיעה ואיתה אני יכול להנות מחווית התפילה והלימוד או כל דבר שמתרחש ליד המיקרופון על הבמה. כמו כולם. איזה כיף!

בבית כנסת ידידיה שבשכונת בקעה http://www.yedidya.org.il/new_site/heb_index.php, פועלת זה זמן מה מערכת תומכת במכשירי שמיעה המאפשרת למשתמשים במכשירים אלה להנות כשווים בין שווים מחוויות בית הכנסת. המערכת, שמפוקחת ע"י מכון צומ'ת, משלבת פתרונות הילכתיים המאפשרים שימוש במיקרופון תוך כדי תפילות השבת בבתי כנסת אורתודוכסים. ידידיה, שתדעו, הוא בית הכנסת האותודוכסי הראשון בארץ המשתמש במערכת זו. 
 
מציאת פתרונות הילכתיים עבור אנשים עם מוגבלויות, דורשת מהרבנים להתמודד עם שאלות שהיו מעדיפים להימנע מהן. שכן שאלות אלו מעלות מצבים שלא ניתנה להם תשובה קודם לכן וכל תשובה הילכתית הינה בגדר חידוש "חס וחלילה". באתר של מכון צומת http://www.zomet.org.il/, בתיאור המערכת התומכת במכשירי שמיעה מושם דגש על מענה לשאלות העשויות להטריד את הרוכש והמשתמש הפוטנציאלי. ראשית לכל עולה השאלה, האם יש חשש שמישהו ירצה להפסיק את פעולת המערכת, להתחילה מחדש במשך השבת? על כך עונים במכון באופן ברור כי רק לרב או לנשיא הקהילה יש את המפתח לארון המתגים.

שאלה חשובה נוספת בה דנים באתר של המכון, האם "חס וחלילה" הצבת מיקרופון בבית הכנסת לא תתפס כמנהג רפורמי או קונסרבטיבי? במכון מרגיעים אין חשש! המערכת אינה דומה למערכות בהן משתמשים בבתי כנסת רפורמים וקונסרבטיביים "חס ושלום".    
 
הנגשת החיים היהודיים הינה גישה המזמינה אנשים עם מוגבלויות להסיר את הכבלים המוטלים עליהם בעיקר עי" עצמם, בטרם ייצאו לספרה הציבורית. לא פעם אנשים עם מוגבלויות נרתעים מלצאת למקומות ציבוריים בהן אינם בטוחים כי יזכו לתנאים ההולמים את רצונם להנות מהמתרחש. איך אסתדר? איזה יחס אקבל מהסובבים? מה יקרה אם אצטרך עזרה מתי שאני רוצה, כמה שאני רוצה ואיך שאני רוצה? אז מבחינת שמיעה ילפחות ש התקדמות. דרך אגב- המערכת לא משפרת אך ורק את החוויה של לקויי שמיעה. ניתן לחלק בבתי כנסת גדולים, למשל, אוזניות כך שכולם יוכלו לשמוע  את התפילה.

בקהילת ידידיה היחס המכיל כלפי אנשים עם מוגבלויות מתבטא לא רק במערכת הזו אלא גם בעוד אופנים. במקום, רמפה עבור אנשים המשתמשים בכיסאות גלגלים, ולקהילה מודעות רבה לצורך של אנשים עם מיגבלות לחוש חלק טבעי ממנה. הרשימה אותי מאד העובדה שכשבאתי בפעם הראשונה לבית הכנסת, הוזמנתי לעלות לתורה, הדבר היה כה מחמיא, רק חבל שהתבלבתי בברכה (: 

תודה רבה שקראתם.

אשמח אם תיצרו איתי קשר במייל: sagi.yudovitz@gmail.com

תודה,

שגיא

A few weeks ago I made an unusual effort and went to a conference that was held outside Jerusalem  J. This conference was dealing with the approach of the Zionist Movement towards the ideal Jewish character.

The ideal type has been the "Tzabar", someone who is tanned, muscular, tall, fit and skinny. This romantic approach cut off groups in society such as people with disabilities. For example, during the early fifties, the Israeli State had refused to allow Jewish people with disabilities to make Aliyah from Morroco and perhaps, also other displaced people from post WWII Europe. Another issue that the conference was dealing with was the polio epidemic that Israeli society had to indure in the early fifties. The speakers at the conference talked about the approach of Israeli society towards children who have been stricken with polio. It was claimed there that Israeli society was in fact not ready to accept this population and this attitude turned to be a kind of ostracism.

What aroused the need for holding such a conference was an article published a few months ago in Haaretz, that dealt with Golda Meir's written request to prohibit handicapped Jewish people from Poland to make Aliyah. She concealed the fact that she herself had a grand-daughter with Downe-Syndrome and requested news publishers to refrain from making this fact public knowledge.

Although it's easier to feel angry towards her behavior, when one reads these facts, but, at the same time, we must understand the whole situation in Israel in the midst of the last century. Prime Minister Golda Meir actually devoted her whole life to our state and it's equally important to remember that for her there was'nt any differentiation between the Israeli state and her party. Therefore, whatever was good for the party, was also good for the state. When she didn't do what her party requested her to do, she was considered to be harming the whole state.

Three years after being elected for the Prime Minister office, in 1972, Golda Meir actually wished to resign but her party wouldn't let her quit her job. By that time, she was already an old and sick woman and was fighting cancer on a weekly basis, and the only thing she wanted was to return home and take care of herself. But unfortunate for her, she didn't do so. If she would have left her post in the early seventies, she would have probably gained an honorary place in Israeli history. In brackets, I'd like to add the fact according to the literature that I've been reading about the Yom Kippur war, Golda Meir in fact did her job much better as opposed to her colleagues during the Yom Kippur war.

After the exposure of the article about Golda Meir,  that I've mentioned previously, there began a huge discussion about the Zionist approach towards people with disabilities.

Nili Breuer, one of the people who were upset about this article, decided not to let this subject evaporate.She works at Alin-Beit-Noam and has developed there a department of disability studies, information and practical activity. Among other activities, she also held a conference on issues relating to disability studies. The concept that people with disabilities are a weakened group has become a guiding principle for disability studies.

Therefore, she and Dr. Sagit Mor, from the Haifa University decided to hold a conference where they would deal with the Zionist approach to people with disabilities.I feel it's important to stress that after all, Israel is a good place for people with disabilities.

Let me explain myself more clearly:

Last year, an acquaintance of mine who is blind, had participated in a conference organized by musicians. She was invited to take part in an assembly of musicians from around the world. This meeting took place in a Scandinavian. She was very impressed by the way she was treated. The organizers have managed to fulfill all her accessibility needs, but they made her feel that while fulfilling all the relevant legal obligations for her sake, as a disabled person, they did not do so, as a favor. In addition, no one there wondered what a blind person is doing there, in spite of her blindness. This attitude is absolutely different from what I recognize in Israeli reality. If I would have been convinced that Europe is a heavan for people with disablities, I would have been ready to run into the sea and swim all the way there, but, even though the Israeli people allow themselves ask you questions that are too personal, before actually knowing you, and also feel too free to catch you and pull you along, you can still speak with them in a direct manner and feel that the situation is more real.

As a blind person, I think that in Israeli reality, it's easier for me in comparison to other physically disabled persons to reject undesired proposals for help. I have a very close friend who has physical difficulties. She told me that sometimes she is forced to accept help from Israeli people without actually being asked. For instance, fortunately enough I can tell people quite immediately that they should give me their elbow to guide me through and not pull me.

In spite of all said, my friends, what's your opinion? If they don't tell you in Europe how to live your life as a blind person, and if no one there tells you: "be healthy",  does it actually mean that they don't notice that you are blind?

שלום לכולם

בלוג הוא מקום מצויין להדגשת מתחים שנוצרים באינטראקציה החברתית. הרשו לי לשתף אותכם בשלושה סוגים שונים של אינטראקציות,וננסה לנתח אותם ביחד! 

אתמול בצהריים, הלכתי לסניף ארומה בהר הצופים בכדי להעביר את הזמן שהתפנה לי בזלילה והאזנה למאמר אינטלקטואלי - כמובן.. מייד כשניכנסתי הדס, אחת העובדות המסורות במקום שהינה בחורה עם תסמונת דאון, הציעה לי עזרה באופן אדיב וליוותה אותי באופן המקצועי ביותר למקום המתאים ביותר להעדפתי באותו הרגע.

מכאן כל האינטראקציות הבאות היו עם אנשים "רגילים". בעת שחפצתי ללכת לשירותים,פתחה לעומתי את הדלת הראשית עובדת נחמדה ,עמוסה בכוונות טובות.  וזאת לדעת: אחד הדברים המפריעים ביותר לעיוור זה שפותחים לפניו את הדלת: 1. זה גורם לו לא לדעת היכן היא נמצאת 2. זה מעמיד אותו בפני סכנת התקלות ביד המחזיקה את הדלת או באדם המחזיק אותה 3. זה סתם לא נעים..

הפעם עשיתי טעות ונכנעתי..העובדת שהתלהבה מהאופצייה לעזור שניקרתה בדרכה הבחינה ששני תאי השירותים סגורים אך אחד מהם לא לחלוטין, ולכן הפנתה אותי לתא ההוא. כשאמרתי לה שהדלת סגורה ,היא אמרה לי שאדחוף אותה חזק. מובן ששמחתי להוציא את העצבים שלי על הדלת ולפתוח אותה לרווחה, מזל שהיה שם בחור שסיים את עיסוקיו, ולא תיירת בשלבים מוקדמים יותר...

איך תזהה שיודעים שאתה עיוור בטלפון:

איזה כיף לנו העיוורים או בכלל האנשים השונים מהמרכז החברתי באופן כזה או אחר! אנשים מדברים איתך בנחמדות יתר, מוכנים לסייע לך באדיקות ובמסירות, נפתחים בפניך ומספרים לך את סיפור חייהם האישי.  אבל אבל אבל.. יש לכך מחיר כבד, אותם אנשים מסירים את ההגנות הקבועות שלהם ולכן הם חשים חשופים מול הסכנות מהן אמורים מנגנונים אלה להגן.

אתמול משהי סידרה לי טרמפ אל מחוץ לעיר. היא לא מכירה אותי אך נודע לה כנראה שאני עיוור. "אתה תסע עם משהי ממש נחמדה! הכל יהיה בסדר! היא תקח אותך וגם תחזיר אותך!"  מובן שהדבר שימח אותי, אך חשתי כי יש כאן דאגת יתר. מצד אחד אתה מרגיש אדם חשוב, לך ולראש הממשלה דואגים באותה מידה, מצד שני אתה לא ראש הממשלה. יתרה מזאת, אותה משהיא נחמדה, לא תחשוב עלייך כאופצייה לדייט  - אלא כאופצייה לעזור למישהו. בנחמדותה זו היא מוציאה אותי מחוץ למשחק.

חזרה ממפגש חברתי:

אמש השתתפתי בחוג בית אצל משהי הגרה לא רחוק ממני. היו שם המון אנשים, כמה מהם חברים שלי, וברור שממש לא התאים לי לקחת מונית כשיש כל כך הרבה אנשים שיכולים ללווות אותי הביתה. נגמר המפגש כולם סביבך מדברים וממהרים, המארחת כבר רוצה להיפטר מכולם ובראש ובראשונה לסדר לך טרמפ. זה בטח בגלל הרעש מסביבך אך נדמה לך שהיא פונה אלייך בקול רם מדיי ומנסה להיפטר ממך. היא מצמידה אלייך אדם שילווה אותך והוא מנסה לתפוס בידך. אתה מסביר לו שרק במרפק כי ככה אתה תרגיש את הדרך. הדרך עמוסת חוטי חשמל וכיסאות, הוא חושש נורא שתיפול ולכן מנסה לאחוז בידך ולהוביל אותך. אתה יודע שתסתדר וכבר מתחיל להתעצבן. אתם מגיעים לחדר המדרגות והוא מת מפחד שתיפול לו ולכן שוב מנסה לאחוז בידך. אתה כבר ממש מתעצבן ונפרד ממנו לשלום.. ביציאה מהבניין אשתו או בתו אומרת לך בוא תתפוס את המרפק שלי, הוא כבר מבין שעשה טעות ומגיש לך במקומה את מרפקו. אתה מרגיש מרומה ולוקח מונית, מה שהיית צריך לעשות מההתחלה .

זה אולי נשמע מוזר לקחת מונית ל-20 מטר - אבל  אחרי התיאור הזה, אתם מבינים למה עיוורים הם לקוחות מסורים של נהגי המוניות.

שיהיה לכולם יום עצמאות מקסים.

מובן מאליו שכאדם עיוור שומר על זכותי במנגל המשפחתי לעשות את הבשר על האש.

מה, כעיוור אני לא יכול?

The concept behind this delegation is that people with disabilities are a weakened group in society.  As a weakened group of people, they can identify with other groups of people such as women, homosexuals, afro-americans and in our case - the Palestinians. Recently I have been forming / organizing groups that would visit families in Sheich Jarach who have been expelled from their homes. As a weakened group we have the power to give a better interpretation for the lack of justice caused to other groups by the authorities. Many people don't understand what do people with different disabilities have in common.  For me as well, this is a new perspective. Many people consider disability a medical problem and not a social variation. The difference between a medical problem and a social variation is that if one talks about a disability caused by a medical reason, he would try to heal it or disregard it.  But when one talks about social variation, he treats this group as a sub-group whose members have a common denominator.

The sub-group has emblems and things in common. They share mutual problems to cope with and they consider themselves excluded from the ordinary society.

Therefore, having initiated a group of people with disabilities, I also announced that this group is a sub-group of Israeli society. At the same time, I also asked other weakened groups to recognize us as such. As previously noted, many people are very upset about our general view that we are a sub-group in society. Many years ago I took a course on feminism which was conducted in the Hebrew University. If not mistaken, this has been in 1994 or 1995. One time I spoke out loud about the similarities between social problems of people with disabilities and those of women. One student shouted at me: "How can you compare between these two situations?." This event made me to think that perhaps there is no room to compare between the two. Last year when I met Israel Seiks from Turning Points and he talked about the similarities between weakened groups, such as women and people with disabilities, I found out that this is not my far-fetched idea, but that there are very sensible people that think so, as well. When I found out that there are university faculties who deal with this specific idea, I gathered the courage to make this ideological idea public.

During last summer, a group of extreme Orthodox Jews had gained legal rights from the State of Israel to settle in Arab homes at Sheich Jarach. But the Arab families have been struggling to get their homes back. They live in tents inside the neighborhood and the whole time are in constant conflict with Jewish settlers.

These are the families that I wish to visit. My plan is to bring in the Israeli and foreign media to create massive feedback.

It's extremely important for me to say that I'm truly sad that I haven't initiated a similar group for Gush Katif, before the disengagement process.

I hope that God will help me make a connection between people with disabilities and other weakened groups in society.

Sagi Yudovich

Pesah, 2010.