האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

מה מהות הקשר הגורדי בין הרב עובדיה לאלי ישי? כיצד מתנהלים הקרבות המרים בחצרו של הרב עובדיה בין תומכי אלי ישי ואריה דרעי? כמה יהירות וצביעות נדרשו לשמאל הישראלי בכדי לדחוק את הרב עובדיה ואלי ישי לזרועות הימין הקיצוני? כיצד הצליח הרב עובדיה להתגבר כארי על כל מקטרגיו ולהיבחר לרב ראשי ולאחר מכן להקים זרם פוליטי משמעותי בחברה הישראלית? כל מי שהשאלות הללו מעסיקות אותו ומעוניין ללמוד עוד יותר על תנועת ש"ס מוזמן לקרוא את ספרם של העיתונאים צבי אלוש ויוסי אליטוב "בן פורת יוסף - חייו, משנתו ומהלכיו הפוליטיים של הרב עובדיה יוסף" שיצא בשנת 2004 בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן דביר. הספר מגולל את מסכת חייו של הרב עובדיה. הוא אינו עושה לו האלהה של גדול הדור אשר לעולם אינו טועה ומצד שני אינו הולך שבי אחר התבטאויותיו המקוממות של הרב לא פעם. יחד עם הביקורת הרבה שמותחים מחברי הספר על התנהגות כוחנית ומניפולטיבית של הרב הם אינם מסתירים את הכבוד הרב שהם רוחשים לו, כאחד מהרבנים החשובים בהיסטוריה של הציבור הספרדי במדינת ישראל, אם לא החשוב בהם. הספר יצא בשנת 2004, אך הינו אקטואלי מאוד בכל עת שמאזינים לו. דבקותם של הרב עובדיה ואלי ישי בעמדות נציות כיום והתנכרותם לכל אפשרות של פשרות מדיניות נראית הגיונית הרבה יותר כאשר קוראים את תיאור היחס השחצני והמזלזל של אהוד ברק כלפי הרב לאחר שנבחר לראשות הממשלה. אלי ישי, שרצה ללכת לכיוון חברתי ולא מדיני ב-2002, אולץ על ידי הרב עובדיה שהכיר לאחר מכן בטעותו, שלא לעזוב את ממשלת שרון. מקרה ותוצאותיו ממחישים את הברית ההדוקה בין שני האישים. וכל השאר, הרי מוקלט בספר הנמצא בספריה לעיוורים אשר בהר הצופים. כזכור, לא חייבים להיות אקדמאיים כדי להימנות על קוראי הספריה, אלא די בכך שהינך בן לאם עיוורת או שהתעוורת כהלכה. 

שגיא

בהמשך לפוסט בו דנתי בשידור משחקי הפועל תל אביב בכדורסל על ידי אוהדי הקבוצה, אביא כאן את הניסיון האנגלי של הפרוייקט. חווית הצפייה באירוע ספורט כמו משחק כדורגל, הן מבחינת האוהד במגרש או חבורת אוהדים בפאב או אפילו לשבת עם חבר/ה אל מול המסך בסלון ולצפות במשחק מעל המרקע הינה הרבה יותר מצפייה במשחק כדורגל. פירושה אירוע חברתי. הציפייה לשער ולנצחון הקבוצה האהודה, ובנוסף אליה האכזבה או ההתלהבות ממעשיהם של השחקנים והשופט הן חוויות מעצבות בדרך להעברת חווית הצפייה כולה. אוהד הרואה את המשחק בעיניו, אין כל בעיה לחוות את האותנטיות שברגשות המתלווים אליו. אך כמובן, לא כך המצב כשמדובר באוהד עיוור. עיוור, הצופה במשחקים, מתרשם הרבה יותר מתגובת הקהל מאשר מהנעשה באמת על המגרש. שאלה הכרוכה בקשר שבין אוהדים עיוורים למשחק הכדורגל וגם הכדורסל היא האם ישנו כאן רגש אהדה אמיתי למשחק, או שמא ניסיון להצטרף אל הכלל? במילים אחרות: האם כשאני צופה במשחקי מכבי תל אביב ביורוליג עם חברים, אני באמת צופה במשחק יורוליג או שאני צופה בחברים צופים במשחק יורוליג? אינני בא להטיל חלילה דופי באותנטיות של אהדה לתחרויות ספורט בקרב עיוורים. אולם, על מנת שאנו נוכל להנות מהחוויה באופן בלתי אמצעי אנו זקוקים לאמצעי.

ביקורת רבה נשמעה באולימפיאדה האחרונה על תיאוריו של משה גרטל מבריכת השחייה. גרטל נחשב בעיני פרשנים ובעלי טורים רבים לשדר פומפוזי ואנכרוניסטי הטועה לא פעם. וכדוגמה לכך הם מביאים בנימת לעג לא מוסתרת את אחד ממרוצי השליחים ובו המשלחת הצרפתית כמעט וניצחה, אך לבסוף אחד מהשחיינים האמריקניים הדביק את הפער והוביל את נבחרתו לנצחון. את אותן שניות תיאר גרטל כך: "הצרפתים לוקחים! הצרפתים לוקחים! פלבס מאבד את הסיכוי לשבור את השיא של מארק ספיץ! הצרפתים מנצחים! זהו זה רבותי, ולא, הנה - השחקן האמריקני מדביק את הפער ונוגע בקיר ראשון! מדליית זהב לארצות הברית!". כעיוור, לא ראיתי את השחיין הצרפתי ואת האמריקני. אבל כן נהניתי מהתיאור האותנטי והנרגש של משה גרטל. כשחיין עבר בעצמו וכאדם החי את התחום אותו הוא מסקר, גרטל היטיב להעביר את התחושה של מאבק על מדליות בבריכת השחייה, כאשר השחיין האמריקני מייקל פלפס מנסה לצבור לראשונה בתחרויות האולימפיות שמונה מדליות זהב בבריכת השחייה. בוקר בוקר, השכמתי קום בשעה חמש, וצפיתי נרגש בתחרויות השחייה. יתר התחרויות באולימפיאדה ממש, אבל ממש לא עניינו אותי, וזאת מפני שהשדרנים לא התקרבו לאיכות השידור של משה גרטל.

במונדיאל האחרון ניסיתי להשתלב בעניין הציבורי הרב בטורניר, ולאחר שבחרתי לאהוד את נבחרת ארצות הברית המתנתי בשקיקה לתחילת המשחקים. משחק הפתיחה של הבית בו שיחקו אנגליה וארצות הברית נערך בין שתי הנבחרות. אנגליה הבקיעה שער ראשון ולאחר מכן ארצות הברית השוותה. ולי נותר אלא להרכיב אוזניות לטלוויזיה ולחכות לנצחון של ארצות הברית. והנה בדקה ה-50 החלוץ האמריקני התפרץ אל תוך הרחבה ו... הנה קצר באוזניות. אחרי מספר שניות תיקנתי את הקצר ושמעתי את הקהל מוחא כפיים בהתלהבות. אז הצטרפתי אליו. מה מסתבר? שהקהל דווקא שמח מהעצירה של השוער האנגלי. בקיצור, אם חשקה נפשי בעת ביקורי באנגליה לצפות במשחק כדורגל של ארסנל, הקבוצה שאותה אני אוהד סתם כך כי חבר שלי ג'וני אוהד אותם, לא יקרו לי טעויות מביכות כאלו. המועדון, או יותר נכון אוהדי המועדון מפעילים שידור רדיו עבור צופים עיוורים במשחק. להלן כתבה שקיבלתי מאסף דה פריס, האחראי על נגישות במועדון הפועל תל אביב בכדורגל ובכדורסל. ברובה מתועד השידור, בתוספת ראיון עם אוהד עיוור ועם השדר:

בכתבה ניתן לצפות ביו-טיוב: http://www.youtube.com/watch?v=OYCbDrfS3O0, ולהלן תמלול חלקי שלה.

קווין דיי: ראיתי שערים נפלאים העונה. ראיתי הצלות נפלאות. וראיתי יכולות קסומות. אבל איך זה לבוא למשחק כשאתה לא יכול לראות שום דבר? ארסנל הוא אחד ממועדוני הכדורגל שמספקים שידור אודיו במשחקים לעיוורים ולקויי ראייה.

"מה שאנחנו עושים זה לספק תיאור אודיו של המשחקים לבערך חמישים האוהדים העיוורים ולקויי הראייה שמגיעים למשחקים", אומר אלכס ג'ונסטון, "ולנסות למסור את המתרחש עבורם". "אני מנסה לתאר את המשחק כך שאנשים ידעו איפה בדיוק הכדור נמצא בכל רגע ומה קורה. השידור מועבר באמצעות רדיו, כך שכל מי שיש לו מכשיר ונמצא באצטדיון יכול להאזין לו".

קווין דיי: "אז איך זה עובד עבורך מבחינה אובייקטיבית, כאוהד ארסנל?" "ובכן, אני מנסה לשמור על מידה של אובייקטיביות, אבל רוב הזמן זה שידור עבור אוהדי ארסנל מאת אוהד ארסנל. אני חולק את רגעי השמחה והפחד. למרבה השמחה, יש יותר רגעי שמחה מאשר פחד".

דיי: "אני חייב לשאול אותך את השאלה הברורה מאליה – למה לבוא למשחק כדורגל שאתה לא יכול לראות?". "מכל הסיבות שכל אוהד כדורגל מגיע למשחק כדורגל", עונה אלן מברט. "אני אוהד כדורגל, במיוחד את ארסנל. אני עוקב אחרי הקבוצה שלי, אני כאן בשביל האווירה. וכמובן, עבור ההנאה מהמשחק שידור האודיו חיוני. זה ממחיש את התמונה באופן ויזואלי עבורי, ולתשעים דקות, למען האמת, אני שוכח שאני עיוור".

התיאור מפורט מאוד, ממש מסירה אחר מסירה לרבות מיקום השחקנים ואופן המסירה. כך למשל התיאור הבא מג'ונסטון: "מתמהמה לרגע, ואז מוסר לדני אולסון... חרא, זה פוגע בצד הפנימי של הקורה! מסירה חדה מדני אולסון".

דיי: "האם אתה מתרגז כשאוהדים צועקים ואתה לא יכול לראות על מה?" מברט: "אני חושב שלעיוורים יש חוש הומור נהדר שעוזר להתמודד עם העיוורון, ואני יכול לזרום עם זה". "האם האוהדים סביבך יודעים שאתה עיוור?" "אני חושב שחלק מהם יודעים, אבל אלו שכן לא חושפים זאת".

"אני דווקא אוהב את ההטייה שהוא מביא לתיאור המשחק, במיוחד ברגעים של "כמעט-גול". אני רוצה שהוא יתאר את המשחק, אבל אני רוצה שהוא יביא עמו גם את התשוקה של אוהד. אני רוצה שהוא יהיה בנעליים של אוהד המשחק. הוא העיניים שלי במהלך המשחק".

דיי: "אני עוד צריך למצוא אותם, אבל אני יודע שיש כאן שירותים לכלבי נחייה?" מברט: "כן, בהחלט. זה נקרא איזור הקלה לכלבי נחייה". דיי: "האם כלבי נחייה מתעצבנים אם כלבים רגילים משתמשים בו?". מברט צוחק בתגובה.

לאחר המשחק, בו ארסנל הפסידה, נפגשו הכתב, הקריין והאוהד. "היה קטע שהתברברת שם קצת בתיאור, לא?", שואל דיי את ג'ונסטון. "אני דווקא חושב שהיה לך שם רגע נפלא" ,אומר מברט, כשאמרת, "אני לא מוצא מילים לתאר זאת". ואז חשבתי: "אני לא רואה, הוא לא יכול לתאר את זה, פשוט נפלא"". "זה היה עד כדי כך גרוע, הא?", מגיב ג'ונסטון. "כן, עד כדי כך גרוע", משיט מברט – אבל זה היה המסר, וזה היה... חבל על הזמן". "ארסנל תזכה בליגת האלופות, תסיים בין ארבע הראשונות, ותזכה בגביע בשנה הבאה", מוסר מברט את תחזיתו. "בהחלט, מה שהוא אמר", מסכים עמו ג'ונסטון. 

אני מאמין גדול בתחום האהדה המשותפת לקבוצות ספורט כמקדם הכלה חברתית. הרגש המשותף כלפי קבוצה, החוויות המשותפות והאפשרות למפגשים חברתיים סביב החיבה למועדון מהווים כר פורה לאינטראקציה חברתית מוגברת בין אנשים עם וללא מוגבלויות.

שגיא יודוביץ'