האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

לפני כמה שנים שמעתי גברת שואלת באוטובוס מישהי בטון דידקטי: "את יודעת איפה את צריכה לרדת?". הנהג השיב לאותה גברת שזה בסדר. באוניברסיטה העברית ישנן הזדמנויות רבות לטעות, ואנשים בטוחים, משום מה, שעיוורים מועדים לטעויות הרבה יותר מאנשים הרואים טוב. בשנה הראשונה שלי בקמפוס פחדתי ממש להסתובב: כל הזמן שאלו אותי לאן אני צריך, אם אני יודע לאיפה אני הולך, "אתה יודע לאן אתה צריך להגיע?", "מה אתה מחפש?", "אתה יודע לאן אתה הולך?". בקיצור, גורמים לך להרגיש שאתה לא טבעי בסביבה. אבל יש אנשים שעוד יותר נחושים לעזור: "אתה עולה לאוטובוס?", ואחד הנוסעים מזנק אלייך, פשוטו כמשמעו, ואוחז בידך כשהוא עומד מולך. מה שלא תעשה, תמיד תצא האדם הלא נחמד בסיפור, אל מול אציל הנפש שנחפז לסייע לעיוור - שזה אתה, עולה לאוטובוס.

אנשים תופסים בנאדם מקבוצה מוחלשת כמישהו שהמרחב הפרטי שלו שונה משלהם. בכל קבוצה התפיסה שונה לחלוטין, ומסיבות אחרות, אך המכנה המשותף נובע מהעובדה שזה תופס את אותו אדם כחסר. 

למה כוונתי? אותו אדם שיראה עיוור "ממקל את דרכו ברחוב", כפי שמגדירה זו מרגלית טובי, ויאחז פתאום בידו ויגיד לו: "תיזהר, יש פה עץ", ישים את ידו על בטנה של אשה הרה וישאל "באיזה חודש את?". אם את בחורה עם שיער צבעוני, או חצאית החורגת מהאורך ה"מקובל", את מסתובבת עם לוח מטרה עלייך בעיניי אותו אדם. אל עולים הוא ידבר לאט יותר, כאל ילדים כבדי שמיעה, או באנגלית רצוצה. לאדם זקן, או בעל קשיי הליכה, אותו בנאדם שוחר טוב יגיד: "לאט לאט!", או, "אל תמהר!". בקיצור, כל תגובה שמעידה על כך שאתה בעל חריגות כלשהי. בהקשר זה, אספר סיפור משעשע (או אולי לא כל-כך) שנתקלתי בו, כן, באוטובוס. באוטובוס ביום שישי באה אישה מבוגרת לרדת בתחנה. הנהג פונה אליה ואומר לה: "לאט לאט גברתי, אל תמהרי! את מזכירה לי את אמא שלי, עליה השלום!". טוב שהוא לא שאל אותה מה שמם של הוריה, כי הוא רוצה להגיד עליהם "מי שברך לחולים" בבית הכנסת.

פעמים רבות כשאני משוחח עם אנשים על הבעייתיות בשאלות כמו "לאן אתה צריך להגיע?", "אתה יודע לאן אתה הולך?", הם שואלים אותי האם להתעלם. אז לא, לא צריך להתעלם, אלא פשוט להתייחס אל כל אדם כאל אדם רגיל תוך אי התעלמות מהייחודיות שלו. והכי חשוב - לא להתנחמד. רק זה לא.

מקווה לעולם טוב יותר וליברלי,

שגיא יודביץ'