יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

הבלוג של שגיא יודוביץ'



למה צריך לדרוש מאנשים עם מוגבלויות דרישות דומות לכל אדם באשר הוא (עורך האתר)

במסגרת הכללים המרכיבים את היחסים בין אנשים עם וללא מוגבלויות, ישנו נושא אחד המעורר תגובות של חוסר הסכמה. מדובר בהצבת דרישות כלפי אנשים עם מוגבלויות. קיימתי מספר הרצאות בהן העליתי את הנושא, וכן, שוחחתי עם אנשים 'אחד על אחד' על הצורך בהעלאת דרישות אלו. להפתעתי, לא רק שאנשים לא התלהבו מחיבור אותם כללים, הם אף סירבו לכך בתוקף. מה משמעותה של הצבת דרישות? כשאתה מעלה כלפי אדם ציפיות, אתה מסתכל עליו בגובה העיניים.

 

הדת היהודית קובעת את גיל בר המצווה כחיוב לעמוד בעול מצוות. רוצה לומר, התינוק הרך שנולד לפני שלוש עשרה שנה, ואיש לא דרש ממנו יותר מדי חוץ משלא ייסכן את עצמו, כמובן, נדרש עתה לקום לתפילת שחרית בשבת, להניח תפילין כל בוקר ולהיות מאנטש.

בנות המגיעות לגיל בת מצווה, לעומת זאת, צריכות לא פעם לדרוש שיחילו עליהן חובות בתחום הדתי. נשוב לנושא האנשים בעלי המוגבלויות. הטלת חובות על אנשים בעלי מוגבלויות מנוגדת לתחושת החמלה והרחמים שמציפה אנשים לא פעם בפוגשם אנשים אלו. יתרה מכך, אנשים מגלים רתיעה ופחד כשהם פוגשים מישהו מקבוצה אחרת. וכשאתה מפחד ממישהו, אתה נמנע מלבוא אליו בדרישות. אתה פשוט מעדיף לקצר את האינטרקציה או למסגר אותה.

 

סיבה נוספת להימנעות מהצבת דרישות, הינה חוסר רצון לדרוש דבר שאדם לא יכול לעמוד בו. וכשאתה פוגש אדם עם מוגבלות, אינך יודע מה הוא יכול לעשות. גישה זו מוטעית לחלוטין. שכן, עדיף להציב את הרף מעל מה שאדם מסוגל לעשות, ולא מתחת. כשאתה מציב את הרף מעל, אתה ממריץ את האדם לבחון את גבולותיו. לדוגמה, אני כאדם עיוור לא ארצה להסתובב עם חולצה מוכתמת. אנשים העשויים להבחין בכתם על חולצתי, יכולים להתעלם מכך, וכך למנוע ממני, את הידיעה על הימצאות כתם כזה ואת היכולת לעמוד בדרישה החברתית של ללכת בלבוש מכובד. לא פעם שואלים אותי באיזה גיל התעוורתי, אך אף אחד לא שואל אותי האם שירתתי בצבא. התשובה אגב, היא לא. הויתור מראש בנושא שירות צבאי לאנשים עם מוגבלויות, מעיד על היותינו (מבחינת החברה) קבוצה שצריך לתת לה, אבל לא אמורים לקבל ממנה. זו משבצת שאסור לנו להיות בה. עלינו ליצור לגיטמציה חברתית לבוא אלינו בדרישות.

 

לפני זמן מה, סיפר לי אדם העומד בראש גוף ציבורי שאותו אני מאוד מעריך, כי בעבר הוא נאלץ לפטר אדם עיוור. מייד התקשר אליו עיתונאי ותקף אותו על המעשה ה"חצוף" בפיטורו של עיוור. המנהל השיב לו: "אם אני לא יכול לפטר אדם עיוור, אני גם לא יכול להעסיק אדם עיוור". זו הגישה החברתית שעלינו לייחל לה במישור הציבור ובמישור הפרטי. לפני שנתיים נפגשתי עם סטודנטית לקולנוע שרצתה לעשות סרט על עיוורים. היא העירה את תשומת ליבי לכך שעליי להציע שתייה חמה לאורחים, ואף לעשות זאת בעצמי, ולא להתפנק, אם אני לא רוצה  שייסתכלו אליי כאל "מסכן", אלא, כאדם מן היישוב. כוחה של דוגמה זו יפה הן לנושא הזוגיות והן לנושא התרומה לחברה.


תגובות
2.
הגישה נכונה - הביצוע לא כול כך פשוט (לת)
צלף   14.10.10 | 19:08
למשל אם נשתמש בדוגמא של עיוור שלובש חולצה עם כתם - אז נכון צרייך שיהיה איזה מסגרת של תקשורות איתו שגם תעיר לו בצורה שלא תעליב אותו אבל גם תדע לעזור לו ללכת עם חולצה נקייה..

איך הוא ידע לנקות את הכתם מהחולצה ? הרי הוא לא רואה את הכתמים ? ונגיד שהוא יכבס את החולצה במכונת כביסה - אז ללא שותף שרואה אל תהיה לו שום דרך לדעת שהחולצות שלו נקיות מכתמים..

אני סבור שצריך גם סובלנות של רואים לחולצות מוכתמים של העיוורים, כן מותר להעיר שיש בעייה עם החולצה- אבל גם לא צריך להירתע מעיוור עם חולצה מוכתמת, וגם לא להעליב אם למחרת הוא בא עם חולצה לא נקייה מאה אחוז, ואותו דבר לשאר בעיות עם המוגבלות כמו בעיית הניידות של הנכה שלא דורשים ממנו להגיע מהר - ובעיית השמיעה של החירש...
1.
מעניין ומאיר עיניים (לת)
דני גרמייז   12.10.10 | 15:11
באותו אופן צריך להסתכל על קבלה או אי קבלה של אדם נכה לעבודה: זה שלא קיבלו אותו לעבודה לא אומר בהכרח שזה נעשה בגלל נכותו אלא אולי בשל חוסר התאמה או כי היו מועמדים מוצלחים יותר.
ובמילים אחרות, נכות אינה דגל שיש לנופף בו בזעם כדי להגן אוטומטית על אדם שנדחה, אם בעבודה או בדייט או בכל סיטואציה חברתית אחרת. לפעמים מסתכלים באמת בבנאדם שמעבר לנכות ומוצאים שמה לעשות, הוא לא מתאים.

למעלה