האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

אם נבחן את רשימת נקודות המפגש המאתגרות בין אנשים עם וללא מוגבלויות, נמצא קווים מקבילים לא מעטים באותן סיטואציות כאשר מדובר באנשים מקבוצות מוחלשות שונות. ניקח לדוגמא שלוש קבוצות מוחלשות ונערוך השוואה בין התנהגות כלפיהן לבין התנהגות כלפי אנשים עם מוגבלויות:

הקבוצות שלנו הן: הומו-לסביים, נשים ומשפחות שכולות.

רצון לקחת אחריות על אדם עם מוגבלות שנמצא בסביבה: לא פעם באוטובוס ניתן לשמוע גברת השואלת בקול מתנשא "לאן אתה צריך לנסוע?" או "אתה יודע מתי אתה יורד?". זה יכול להיות אדם עיוור, או אדם עם מוגבלות אחרת.

שיר המקריאה שלי מציינת שגברים שואלים נשים אם הן יודעות איפה הן צריכות לרדת ואם הן מהאיזור. בציבור החרדי מרבים להתייחס להומוסקסואליות כאל מחלה ודנים בנושא כיצד "לרפא אנשים מסכנים אלה ממחלתם". מה זה, אם לא ניסיון לקחת אחריות בביטוי הכי קיצוני שלו?

אנשים עם מוגבלות המדגישים את הצורך בהכלה חברתית דורשים במפגיע לנתק את הקשר הגורדי בין מוגבלות כבעיה חברתית לבין מוגבלות כבעיה רפואית. דרישה זו מביעים למעשה גם הומוסקסואלים במצעדי הגאווה שהם עורכים. במצעדי גאווה אלה הם מדגישים כי אין הם צריכים להסתיר את נטייתם המינית, שכן אין להם במה להתבייש. זו התנהגות חברתית נורמטיבית. ניתן לשקול מצעד מקביל של אנשים עם מוגבלויות. מישהו חושב כאן שזה מיותר? בבקשה - כאשר הייתי פעיל פוליטי בימי נעוריי הסטודנטיאליים, נהגתי להלך במעונות הסטודנטים ולחלק חומרי הסברה. לא אחת ניגשו אנשים ליושב ראש אותו תא פוליטי והתריסו בפניו: "איך אתה שולח עיוור לחלק חומרי הסברה שהוא אפילו לא יודע מה כתוב בהם? הוא הרי עיוור, הוא לא רואה!". באשר למשפחות שכולות, הסרט הישראלי "מצור", אשר מספר על אלמנה שלפתע הופכת מאדם רגיל לאדם שכולם מנסים לגונן עליו. חבר של בעלה מגרש באגרסיביות את מחזריה, אנשים מביעים כלפיה רחמים אך מונעים ממנה לשמוח. ישנן תרבויות בהן מצופה מאלמנה להעקד לאחר מות בעלה.

ויתור לאדם עם מוגבלות - אבל בעצם ויתור עליו: אנשים עם מוגבלויות היוצאים לטיולים של תנועות נוער זוכים לא פעם להקלות בהקמת המחנה, או בארגון האירוע. אך יחד עם הקלות אלו הם נדחקים מהחוויה העשייתית שבקיום האירוע החברתי. הדת היהודית משחררת את האישה ממצוות שהזמן גרמן. הנימוק לכך - ויזנק ויאמר קול מחזיר בתשובה - הוא להקל על האישה, שתוכל להקדיש את זמנה למשפחה. נשים פמיניסטיות דתיות דוחות את ההקלות שההלכה מעניקה להן מתוך הבנה שמדובר כאן בתירוצים להדרתן מהספירה הציבורית. בנוגע להומוסקסואלים, כשאדם ניגש לתרום דם, הוא נשאל האם קיים יחסי מין עם גבר בחצי השנה האחרונה. מה זה אם לא ויתור למישהו - ובעצם ויתור עליו? בנוגע למשפחות שכולות, לאחר נפילתו של אסף רמון, נערך דיון נוקב בתקשורת סביב השאלה האם היה על רונה רמון לחתום לו אם לאו. איש לא השאיר כלגיטמית את ההנחה שאסף רמון היה אדם בוגר שרצה ללכת בדרכי אביו. אסף ידע שהוא יכול להיהרג, אבל בכל זאת רצה ללכת בדרכו שלו, למרות הסיכון שלמרבה הצער התממש. רוצה לומר, במובלע, הויכוח היה האם היה מותר לאפשר לאסף רמון ללכת בדרכו. רוצים עוד דוגמא? בבקשה. מוטי אשכנזי מתאר בספרו את המוצב עליו פיקד, כיצד לאחר שעמד בלחימה קשה עם הגדוד הירושלמי, סרב צה"ל לאפשר לו לחזור לחזית ושלח אותו לבקעת הירדן. מה זה, אם לא ויתור לאדם שבעצם הוא גם ויתור עליו?

הפרת המרחב הציבורי של אדם עם מוגבלות: אנשים מנסים לא פעם להימנע באופן מוגזם מהשימוש במילה "עיוור" או "נכה" ליד אדם עם מוגבלות, וההתפתלויות שלהם רק מבליטות את האחרות החברתית שהם מייחסים לאותו אדם. אנשים נוטים לאחוז ללא היסוס בעיוור או אדם עם קשיי הליכה בכדי לעזור לו גם אם לא ביקש זאת. אותם אנשים יניחו את ידם על בטנה של אישה הרה וישאלו אותה "באיזה חודש?" וכדומה. בנוגע להומוסקסואלים ולסביות, אנשים נוטים לשדך בין הומוסקסואלים או בין לסביות מתוך הנחה שדי בנטיה המינית כדי למצוא התאמה בין שני אנשים. ניתן לעבור סעיף סעיף ולראות הקבלות בין היחס לאנשים עם מוגבלויות לאנשים מקבוצות אחרות. לא דנו, למשל, בהליכה על בהונות לצד אנשים עם מוגבלויות, ביחס לאנשים עם מוגבלויות כאל ילדים או תינוקות, בנטייה שלא להטיל אחריות על אנשים עם מוגבלויות, ועוד המקלדת נטויה.