האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

ודאי אין צורך שאפרט עד כמה נושא התעסוקה מרכזי בחייו של אדם. כאשר מדובר באדם עם מגבלה, נוספים היבטים כבדי משקל לחשיבות היותו במעגל העבודה. ככל הידוע לי, מועסקים כיום בארץ קרוב לאלף עיוורים במועדוני תעסוקה ובמפעלים מוגנים (הבדלי השמות הללו לא ממש נהירים). הטענה היא, שזו אוכלוסיה שאיננה מסוגלת לעמוד בתחרות ולתפקד ככל עובד רגיל בשוק העבודה ולכן היא זקוקה למסגרת תעסוקה מוגנת. בחיבורי זה לא אתעכב על אוכלוסיה זו וגם לא על הטענה הזאת. כאן ארצה לעסוק באנשים עם עיוורון, שרכשו מקצוע ומבקשים להשתלב במעגל העבודה.

סקירה היסטורית קצרה:

בעשורים הראשונים למדינה יזם משרד הסעד הכשרה מקצועית לעיוורים שנתפסו כבעלי מסוגלות לעבודה רגילה – כזו המותאמת למגבלתם. עיוורים שולבו בתעשיה, כמרכזנים ובהמשך גם כמתכנתים. ומעסים. פה ושם נכנסו גם לעסוק בהוראה, בעבודה סוציאלית, בעורכות-דין ובפסיכולוגיה. היו גם בעלי יוזמה שהפכו עצמאים בתחום מסחר ומתן שירותים כגון סוכני ביטוח, אומנים ועוד.

רבים נעזרו בשירות של פקיד או קצין השמה, שהכשירו את הקרקע אצל מעבידים פוטנציאליים. זה כלל שיחות שכנוע ושתדלנות וכן גיבוי תקציבי למימון שכרו של המועמד לפחות לכמה חודשים, עד שהמעביד ישתכנע, שכדאי לו להעסיק את העובד העיוור, או, שלפחות לא ינזק מכך.

ודאי שאין לגנות גישה זו של הממסד, שהרי היא נבעה ממציאות חברתית בה הדימוי של האדם העיוור היא של מסכן, שאולי רצונו עולה על יכולתו והוא זקוק לתמיכה והתחשבות כדי שלא ידחק לחלוטין לשולי החברה והחיים. אני מדגיש שוב, שאינני מגנה עשייה זו של משרד הסעד, כי בזכותה נקלטו מאות רבות של עיוורים במקומות עבודה רגילים ובתנאי שכר רגילים.

מה שלא עשו באותה תקופה היה: להכשיר את בעל המקצוע העיוור להתמודד עם הדעות הקדומות והרתיעה של המעבידים, להכין קורות-חיים ולתרגל מצבי ראיון להתקבל לעבודה. במקביל לא נעשה די בתחום ההסברה כדי לצמצם את הדעות הקדומות והרתיעה מפני עיוורים ולשינוי התפיסה, שזו מגבלה שהופכת אדם לחסר אונים ותלוי בצורה חמורה בזולתו.

הסרת החסמים להשתלב בעבודה:

כאשר מניתי מה לא נעשה, בעצם כיוונתי כבר להדגיש מה חיוני שיעשה. לצורך קיצור אציג זאת בסעיפים:

הכשרה מקצועית: - חייבת לקום יחידה מקצועית שמטרתה לפעול ללא הרף להרחבת קשת העיסוקים בהם יכולים עיוורים להשתלב; לבנות מסגרות הכשרה מיוחדות כאשר זה מחויב המציאות לאור המגבלה; להעמיד לרשות עוברי ההכשרה או הלומדים – כמה שיותר כלים וציוד מיוחד, שעשויים לשפר את תפקודם המקצועי כדי שיוכלו להתחרות בכל מועמד אחר למרות מגבלתם.

מכינה לעבודה: - בדומה למסגרת המכינה לקראת לימודים אקדמאיים, יש לאפשר למעוניינים בכך, לעבור הכשרה מיוחדת הכוללת הכנה למציאת עבודה ולהשתלבות בה. תוכנית מעין זו ראוי שתכלול גם הדרכה בכתיבת קורות-חיים, ביצירת הקשר הראשוני עם נותן עבודה (גם הטלפוני – כיצד להציג עצמו), התנסות בראיונות עבודה.

גיבוי הממסד: - חייב להתקבל עקרון לפיו, אסור שמעביד יצטרך להפסיד דבר בגלל שהוא מקבל עובד עיוור לעבודה. זה אומר, שכל הוצאה חריגה להתאמת מקום או הכנת ציוד מיוחד, או הסעה מיוחדת וכל כיוצא באלו – ימומנו במלואם ע"י המדינה. על האדם העיוור להשתלב בעבודה בזכות וללא שום חסדים. קיימת מחויבות חברתית לסייע לו להשתלב בגין צרכיו המיוחדים ומחויבות זו היא של המדינה.

היבט אישי: - בראיון העבודה שלי לפני כשלושים שנה לתפקיד מילוי מקום של עובד-סוציאלי לשנה, נשאלתי כיצד אסתדר עם מסמכים, טפסים, מכתבים, ביקורי-בית ועוד. השבתי, שזו בעיה שלי ואני אדאג לפתור אותה, מבחינת המעביד אני מבקש להיות ככל עובד אחר. אודה ולא אבוש, שהעזתי להציג עמדה זו כי ידעתי, שיש לי גיבוי מלא של המוסד לביטוח-לאומי לכל הצרכים המיוחדים שלי כאדם עיוור. במשך כמחצית יובל עבודתי אחר כך במחלקת הרווחה, לא ביקשתי ולא קיבלתי מהמעביד שום סיוע הקשור למגבלתי. מכונת הבראיל ומכונת הכתיבה הרגילה ואחר כך תוכנת קורא המסך וצג הברייל – כל אלה סופקו לי על ידי הממסד. כך גם עם מימון לכלח-אדם לצורך קריאת תיקים, מילוי טפסים, תיוק מסמכים ובשעת הצורך גם ליווי לביקור בית כשנדרשה ראייה להשלמת המשימה. אני מביא את הדוגמה האישית הזו להמחשת עמדתי בנדון. ברור, שבנסיבות אלה, לא הרגשתי שהמעביד עושה לי טובה בהעסיקו אותי ועל הערך המוסף שיש למעביד בהעסקת אדם עם נכות, כבר עמדתי במקום אחר בפירוט, בכתבי על "הערך המוסף בנכה בעבודה".