הבלוג של אריה סעדה

חוזר סמנ"ל משרד הבריאות לפיקוח על קופות החולים מסוף מרץ 2010 מדאיג מאוד. החוזר מצביע על התעקשות קופות החולים לפגוע במתן שירותים לתלמדים הלומדים בחינוך המיוחד.

ילדים הלומדים בגנים ובבתי ספר לחינוך מיוחד זכאים לסל השירותים בתחום ההתפתחות הילד ללא כל קשר לשירותים שיסופקו או המסופקים במסגרת חוק החינוך המיוחד פרט לילדים מהקשת האוטיסטית (ראה חוזר סמנכ"ל 4/10). קופת החולים אינה רשאית לשלול או להגביל שירותים לילד בתחום התפתחות הילד רק מן הטעם כי הילד הנו תלמיד בחינוך המיוחד או בכל מערכת חינוכית אחרת. קופת החולים, בבואה לשקול את הצורך במתן טיפולים רפואיים נוספים רשאית להתחשב, בין השאר, בטיפולים הניתנים לילד במסגרת החינוכית.

לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, קופות החולים חייבות לספק שירותי התפתחות הילד והן אינן יכולות להתנער מן האחריות להספקת שירותים אלה לילדים ולנוער, והן חייבות להבטיח שירותים אלה ללא כל קשר לשירותים שמסופקים במסגרת חוק החינוך המיוחד. שימו לב, השירותים הניתנים לפי חוק החינוך המיוחד באו להוסיף ולא לגרוע והם אינם נחשבים שירותי בריאות, לעניין חוק ביטוח בריאות ממלכתי (ראה סעיף 22 לחוק חינוך מיוחד).

הערה: לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, קופות החולים חייבות לספק סל שירותים בהתפתחות הילד לילדים ונוער בכלל ולילדים עם נכות התפתחותית סומטית עד גיל 18 בפרט. ומכוון שהמכונים והיחידות להתפתחות הילד אינן מספקות שירותים לגילאי 9 ואילך, נמנע מן הילדים והנערים לקבל שירותים בתחום. בעקבות הוראה 51/2006 וחוזר סמנכ"ל 4/10 של משרד הבריאות, יש לדרוש את השירותים הללו ביתר תוקף מקופות החולים. יתר-על-כן, בגילאים אלו קיימת על פי רוב התנגשות עם שעות הלימוד הארוכות להן זוכים הילדים במסגרת החינוך המיוחד. לכן, אני ממליץ לדרוש קניית שירותים אלו אחר הצהריים ולקבל החזר כספי.

שימו לב, קופות החולים נדרשות לתת החזר עבור רכישת השירות באופן פרטי על ידי כל הורה בכל מקרה בו עלה זמן ההמתנה על 4 חודשים ממועד הפנייה לקופת החולים. כמו כן, קופות החולים נדרשות לתת החזר עבור רכישת השירות באופן פרטי על ידי כל הורה בכל מקרה, שנקבע לו תור לשירות בתוך פרק הזמן הנדרש, אולם משך ההמתנה בין התורים שנקבעו לו ביחס לאותו שירות עלה על חודש. הזכאות היא לפי מכסת השירותים הקבועה בחוק וגובה ההחזר יהיה עד לתעריף משרד הבריאות. זכאות זו מתייחסת למקרים הבאים: 

1. ילד שלא אובחן בתוך פרק הזמן הנזכר, יוכל לממש זכאותו הן ביחס לרכישת שירות אבחוני והן ביחס לרכישת שירות טיפולי, בכל תחום כפי שנקבע באבחון.
2. ילד שאובחן ע"י הקופה בתוך פרק הזמן הנזכר, אך לא נקבע לו תור לטיפול כנדרש לפי תוצאות האבחון, יוכל לממש זכאותו כאמור בחוזר זה ביחס לשרות בתחום שלא נקבע לו תור לגביו.

מבוטח הזכאי להחזר כספי יהיה רשאי לבחור בין המשך קבלת ההחזר מקופת החולים עבור שירות בכל תחום שהוא זכאי להחזר לגביו, לבין קבלת השירות באמצעות קופת חולים.

ראו את הערתו של סמנכ"ל משרד הבריאות למנכלים של קופות החולים בחוזר 03/2009, וחוזר 1/10.

שופט בית המשפט המחוזי, עודד גרשון, הרשיע בתיק ת"פ 10141-03-09, בתאריך 1.9.10, אחות מעשית במרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל ואחראית על מטופלים חולי נפש וחסרי ישע המאושפזים בו, במספר עבירות של התעללות בחסר ישע (סעיף 368ג) על-ידי אחראי ובעבירה של הפרת אמונים (סעיף 284) לפי חוק העונשין. לטענת השופט כי הטענה שמטופלים בבית החולים במחלקה בה עבדה הנאשמת במשך שנים הם מטופלים קשים מבחינות רבות, שהטיפול היומיומי במטופלים אלה, שהדאגה לכך שיהיו שבעים, נקיים ושיקבלו את הטיפול הרפואי לו הם זקוקים, הם אכן משימות קשות ביותר, אבל, טענה זו אינה משמשת נקודת זכות לנאשמת. אדרבא, התנהגות מתעללת ומשפילה מהווה הפרת אימונים, שמשמעותה פגיעה חמורה באמון שנתנה בה מעסיקתה – המדינה, בכך שפעלה בדרך הנוגדת את התנאים בהם היה עליה למלא את תפקידה הציבורי, ובמעשיה של הנאשמת יש כדי לפגוע פגיעה חמורה באמון הציבור בעובדי הציבור בכלל ובעובדי מערכת הבריאות הציבורית בפרט.

תיאור מעשה ההתעללות וההשפלה כפי שצולם במצלמת טלפון נייד והועבר לתוכנית כלבוטק.
הנאשמת שהתה בחדר הרחצה עם המטופלת הקשישה חולת הנפש. הנאשמת הושיבה את המטופלת, שהיתה במערומיה, בכוח, על אסלת בית השימוש תוך שהיא צועקת עליה "שבי". הנאשמת החלה לרחוץ את המטופלת הישובה על אסלת בית השימוש וכוונה אליה זרם מים. המטופלת קראה כי המים חמים ואמרה לנאשמת "את שורפת אותי". הנאשמת, כך נטען, השיבה לה בגסות "טוב מאוד, שיקח אותך אלוהים...". המשך, חזרה הנאשמת וצעקה על המטופלת "שבי". המטופלת פנתה אל הנאשמת ושאלה האם ידוע לה כי היא חולת סרטן, והנאשמת הגיבה בגסות באמרה "טוב מאוד". כמו כן, הנאשמת הורתה למטופלת "תקחי תנקי את הכוס שלך".

פסק דין זה מהווה תמרור אזהרה נוסף לאנשי צוות העובדים עם בני אדם חסרי ישע בבתי ספר לחינוך מיוחד, במעונות פנימייה לאנשים עם פיגור שכלי או אוטיזם, בתי חולים לחולי נפש וכדומה. מן הראוי, שעובדים שאין להם את הסבלנות והיכולת להכיל את שיגיונותיהם והתנהגויותיהם של חסרי ישע, יפסיקו את עבודתם או לחילופין יבקשו עצה או סיוע או הגדרת נוהלים ברורים מהצוות הבכיר. מאידך, על הצוות הבכיר להפסיק את עבודת איש הצוות שאינו עומד בסטנדרטים הראויים או לסייע לו במידת האפשר, שכן הציבור מפקיד את קרוביו בידי אנשי הצוות והם מאמינים שיקיריהם יזכו בין קירות בית החולים או מעון הפנימייה ליחס אנושי, מתחשב ומבין ולטיפול ראוי, איש כמידת צרכיו.

מיותר לציין, שאני ממליץ לקרוא את פסק הדין. בפסק דין זה ניתן לשאוב מידע לגבי מהי עבירת התעללות? מהי הפרת אמונים ועוד.

בתאריך 29/7/2010, בפסק דין תפ 6741/10, פסק השופט, יחיאל ליפשיץ,  שנאשם אשר ביצע עבירות במצב בו היה נעדר שליטה ויכולת להבין את מעשיו בשל דליריום טרמנס ממנו סבל באותה העת, אינו בר עונשין. הגנת אי-שפיות הדעת לא עמדה לנאשם, אבל הגנת העדר שליטה לאחריותו הפלילית - כן.

הנאשם, מבוגר בן 64, הבחין בשלושה אנשים אשר נכנסו לביתו בהיותו במטבח. הוא נכנס ללחץ נפשי , לקח שני סכיני מטבח להגנה עצמית, ולאחר זמן מה קפץ מחלון המטבח ונחת על מכונית שחנתה מתחת. הוא בקש ממוכר בחנות סמוכה להזמין משטרה, לשוטרים מסר שאנשים נמצאים בביתו, חטפו את אשתו ולקחו אותה כבת ערובה. בהמשך התברר למשטרה שלא דובים ולא יער, הנאשם נמצא במצב פסיכוטי (טרוף , שיגעון), המכונה דֶלִירְיוֹם טְרֶמֶנְס כתוצאה מהפסקת שתיית אלכוהול לו היה מכור.

התביעה מטעם מדינת ישראל האשימה אותו בעבירת היזק לרכוש במזיד והחזקת סכינים למטרה לא כשרה ודרשה להענישו. התביעה טענה, כי על אף שהנאשם היה במצב פסיכוטי בעת ביצוע העבירות, אין בכך כדי לפטור אותו מלעמוד לדין על מעשיו, מאחר ולא היה חולה נפש באותה העת. מנגד, הנאשם טען שאינו בר עונשין בשל מצב הפסיכוטי בעת ביצוע העבירות. בעניין מצבו הפסיכוטי לא הייתה מחולקת בין הצדדים.

בית המשפט קיבל את עמדת התביעה, שלנאשם לא עומדת הגנת אי שפיות הדעת, מכוח סעיף 34ח' לחוק העונשין, שמחייבת קיומם של שלושה תנאים מצטברים:

1. התנאי הראשון הוא כי על הנאשם להיות חולה במחלה שפגעה בנפשו.
2. התנאי השני הוא כי על הנאשם להיות חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או את הפסול שבהם או להימנע מעשייתם. במילים אחרות על הנאשם להראות כי נתקיימו בו אחת משלוש חלופות - הוא היה חסר יכולת של ממש (לאו דווקא שלילה מוחלטת) להבין את אשר הוא עושה; היה חסר יכולת של ממש להבין את הפסול שבמעשיו; או שהיה חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה. שתי החלופות הראשונות מתיחסות לפגיעה בכושר ההבנה שלהם, בעוד החלופה השלישית מתייחסת לפגיעה בכושר הרצייה, על-ידי כך שהיא מפקיעה ממבצע העבירה את היכולת לבחור בין עשיית המעשה להימנעות ממנו.
3. התנאי השלישי הוא כי קיים קשר סיבתי בין התנאי הראשון לשני.

היות והוכח שהנאשם לא היה חולה במחלת נפש, התנאי השני והתנאי השלישי לא רלבנטיים.

השופט בהיצמדו לכלל שבסעיף 34כב' לחוק העונשין "לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לכל ספק", פנה לבדוק האם הנאשם באותה עת היה במצב של העדר שליט לפי סעיף 34ז'. השופט קבע, שהנאשם בעת שביצע את מעשיו היה במצב פסיכוטי, מפני שהפסיק לשתות אלכוהול באותה העת, מצב שגרם לו להיות במצב של דליריום טרמנס, המוכר כמצב זמני בו נתונים שתיינים ומכורים לאלכוהול שחדלים מכך. מצב זה מאופיין בהזיות במיוחד הזיות חזותיות, בחוסר התמצאות, באי-שקט קיצוני, בתזזית (רעד ורטט של כל השרירים) בהרגשת מועקה וחרדה, בדופק לב מהיר, בחום גוף שעולה ובזיעה קרה המכסה את גוף, ובסכנה לאנשים שלוקים בכך ולסובבים אותו. הכעס והאימה התוקפים את החולה מביאים אותו לפרקים למעשה אלימות. אחת הסיבות לדליריום טרמנס היא תת-תזונה של המכור לאלכוהול, מחסור בוויטמינים ובמיוחד בתיאמין (B1).

העדר שליטה משמעותה אי-יכולת בחירה פיזית או נפשית בין קווי התנהגות שונים (אי מסוגלות לשלוט בהתנהגות) ואי-מסוגלות לשלוט בהיווצרות התנאים להתרחשותה של אותה התנהגות. היות והנאשם לא שלט במעשיו בגלל דליריום טרמנס ממנו סבל באותה העת, וגם לא ידע שגופו נמצא במצב גמילה, והוכח, כי הפסקת שתיית האלכוהול הייתה מקרית ובלתי מתוכננת.

סוף דבר, השופט החליט שהנאשם אינו בר עונשין ולכן התהליכים בתיק הסתיימו. כמו כן, השופט, על בסיס הסכמה של הנאשם, הורה ליחידת הלווי להחזירו למרכז בריאות הנפש, והורה לפסיכיאטר המחוזי לשקול את המשך הטיפול בו במסלול האזרחי.

האם הרופאים צריכים במסגרת חובתם להתעקש ולשכנע פעם אחר פעם אישה לבצע בדיקת מי שפיר בגלל גילה המבוגר?

בפסק דין ת"א 907-07 מיולי 2010, דחתה, שופטת בית המשפט המחוזי, תביעת נזיקין של הורים לילדה עם תסמונת דאון בעילה של הולדה בעוולה. האם טענה, כי בגין רשלנות רפואית של קופת החולים והרופאים, היא לא הופנתה לביצוע דיקור מי שפיר.

השופטת, יעל וילנר, קבעה, כי מהחומר הרפואי עולה שהתובעת הופנתה לפחות פעמיים לביצוע דיקור מי שפיר ופרטי הבדיקה וחשיבותה הוסברו לה מבעוד מועד והיא סרבה לבצע את הבדיקה. אי לכך, לא ניתן לקבוע כי קיימת רשלנות רפואית לפתחה של קופת החולים או על כתפיהם של הרופאים המטפלים. יתרה מזאת, השופטת קבעה : "ניסיונה להטיל בדיעבד את האחריות לאי ביצוע הבדיקה על שכם מי מהנתבעים, אינו ראוי".

תביעת נזיקין בעילה של הולדה בעוולה, עוסקת בתובע (או נציגו) הטוען, כי טוב היה לו מותו מחייו. במקרים אלו טוען התובע, כי לו היו הרופאים מאבחנים את המחלה או ההפרעה ממנו הוא סובל מיום היוולדו או מידעים אותו (את הוריו) בעוד מועד, הם היו מבצעים הפסקת הריון מתוכננת. כאמור במקרה זה האישה לא הייתה מעוניינת בבדיקת דיקור מי שפיר, שהיא בדיקה נפוצה במסגרת הריונות המוגדרים הריונות בסיכון בגלל גילה המבוגר של האם. השופטת קבעה בנוסף, שלא לא היה מקום להפנות את האם לבדיקת חלבון עוברי לאחר שהיא שהופנתה לדיקור מי שפיר וסרבה. שכן, תוצאות הבדיקה היו מובילות כמעט בוודאות לתוצאה המצביעה על סיכון גבוה לתסמונת דאון משום ש"משקל" גיל האישה הוא גורם חשוב בנוסחה.

השופטת, בהסתמכה על חוק זכויות החולה, קבעה, כשם שחובתו של המטפל היא ליידע את המטופל על האפשרות לבצע את הבדיקה ומשמעותה, כך חובתו של המטפל לכבד כל החלטה שיקבל המטופל. ולכן, משסירבה האם לבצע את בדיקת דיקור מי השפיר, מחובתם של הרופאים היה לכבד רצונה זה לאחר שווידאו כי היא קיבלה החלטה מושכלת.

השופטת כתבה: "ניסיונות חוזרים של המטפל לשכנע את המטופל לבצע בדיקה רפואית, עלולים להוות לחץ לא ראוי על המטופל שאינו עולה בקנה אחד עם מתן האפשרות ל"בחירה מרצון ואי תלות" כנדרש בסעיף 13(ג) לחוק זכויות החולה." ברישא של סעיף 38 היא כותבת: "כיבוד רצונו של המטופל נובע לא רק מהוראות חוק זכויות החולה אלא אף מהוראות חוק כבוד האדם וחירותו."

השופטת קבעה: "איני סבורה כי היה על הרופאים לשוב ולנסות לשכנע את התובעת לבצע את הבדיקה. מדובר באשה בעלת הבנה וכושר החלטה ואין ליטול ממנה את זכותה הבסיסית ואת חובתה לקבל החלטה עצמאית נטולת כל לחץ."

נשאלת השאלה, האם ישנו חשיבות לחובת היידוע של האבא במקרה של תביעת נזיקין בעילה של הולדה בעוולה? (אריה סעדה)

בית המשפט העליון, בפסק דין 10059/09 מתאריך 8/8/2010 החמיר בעונשו של אדם שביצע מעשים מגונים בבתה הקטינה של בת-זוגתו לחיים.

ביהמ"ש אישר את פסיקת הערכאה הדיונית שהסתמך על עדותה של קטינה עם פיגור שכלי שאותה העת למדה בבית ספר לחינוך מיוחד לאור כושר ההעדה של הנערה, דהיינו, המתלוננת היא נערה המודעות למתרחש סביבה ולאירועים הקשורים בה, לסביבתה, למשפחתה, ולמערכת היחסים שבין אמה לבין המערער. בגרסתה קיים היגיון פנימי, לא ניתן לומר כי אמרה דברים מבולבלים או חוסר הבנה, היא התייחסה לכל אירוע מארבעת האירועים לגופו, ואף שנשאלה פעם ועוד פעם על כל אירוע, לא סטתה מגרסתה ומתיאוריה הבסיסיים ושמרה על תיאור אחיד ועקבי של כל אירוע: פירוט הנגיעות, סדר הדברים, מיקומם, וחוסר הנעימות שחוותה. כמו כן, נמצאו אותם סימנים חיצוניים שהיה בהם כדי לסלק כל ספק שהמתלוננת לא בדתה את גרסתה המפלילה מלבה.

ראו גם את פסקי הדין הבאים:

בג"ץ ע"פ 07629/99

בג"ץ ע"פ 2445/98

בג"ץ ע"פ 1686/98

בפסק דין עש"א 24844-10-09, מאוגוסט 2010, השופט רון סוקול דוחה בשתי ידיים את שני הנימוקים בהחלטת שרי הבריאות והרווחה לדחות בקשה לרישיון לפתיחת מעון יום שיקומי. להלן תקציר פסק הדין מעורר המחשבה.

מר וספי חג'אזי הוא יזם פרטי, אשר ביקש לפתוח מעון יום שיקומי בעיר בתמרה. מר חג'אזי הגיש מספר פעמים בקשות לקבלת רישיון להפעלת מעון יום שיקומי. בקשותיו משנת 2002 ואילך נדחו, כאשר בכל הפעמים הוא נמצא כשיר לפתוח מעון יום, למעט פעם אחת בה הוא לא הוכיח איתנות פיננסית. מאז מחפש מר חג'אזי סעדים בבתי המשפט, כאשר במהלכם, השופט רון סוקול תקף את שרי הבריאות והרווחה, ובקש מהם להתקין תקנות העוסקות ברישוי, שכן אין חולק על הצורך להסדיר את תחום מעונות היום השיקומיים באמצעות רישוי. השופט קבע שללא קביעת תנאים בתקנות התנאי היחידי להענקת רישיון הוא עמידה בהוראות החוק. ואכן, המחוקק הסמיך את השרים לקבוע תנאים נוספים להענקת רישיון (סעיף 7(ג)) והמגבלה היחידה שחלה עליהם היא כי התנאים שיקבעו יקדמו את מטרות הרישוי. רק בשנת 2008 הותקנו תקנות מעונות יום שיקומיים (רישוי, סל שירותים לפעוטות עם מוגבלות ותנאי הטיפול בהם), ובהן נוספו שני שיקולים אותם רשאים שרי הבריאות והרווחה לשקול: קיומם של מעונות נוספים באזור וצרכי האוכלוסייה (סעיף 4 לתקנות).

עם פרסומן של התקנות הגיש מר חג'אזי בקשה לקבלת רישיון להפעלת מעון יום שיקומי וצירף אליה את האישורים שנדרשו. ביום 6/9/09 נשלחה לעורר תשובת השרים ולפיה נדחתה בקשתו. וכך נאמר בהחלטה:

"לאחר דיון בבקשתך, החלטנו לדחות את בקשתך לקבלת רישיון למעון יום שיקומי וזאת בשל הסיבות כמפורט להלן:

1. לפי חוק מעונות יום שיקומיים, התש"ס-2000, מעון יום שיקומי הוא מעון שיש בו לפחות 10 פעוטות עם מוגבלות כהגדרתם בחוק.

2. מבדיקה שנערכה ע"י אנשי המקצוע, הוברר כי אין במעון שהינך מפעיל 10 פעוטות וכמו כן, לא ידוע על פעוטות מועמדים נוספים. לאור המצב המתואר לעיל, אין הצדקה למתן רישיון למעון שהינך מבקש לפתוח".

בעקבות הדחייה, מר וספי חג'אזי ערער שוב לבית המשפט, כאשר המחלוקת בתיק עסקה באמות המידה להענקת רישיונות ובעיקר בשאלה האם רשאים השרים להביא בחשבון בין שיקוליהם את מספר זכאי החוק העשויים להיות מופנים למבקש רישיון.

השופט פסל את הנימוק השני של השרים, כי אין צורך בהוספת מעונות, שכן אין בנמצא מועמדים זכאים. וטען שנימוק זה אינו עומד במבחני הענייניות, הסבירות והמידתיות. לטענת השופט, בדרך כלל אין מקום שהמחוקק יתערב בכוחות השוק הפרטי בדרך של הצבת מכסות למקבלי רישיון. הצבת מכסות שכאלו פוגעת ופוגעת בחופש העיסוק ובתחרות שהיא מעקרונות היסוד של השוק החופשי. הפגיעה בתחרות פוגעת גם בציבור וברמתם של השירותים הניתנים לו. מאידך, השופט טען שאין חולק כי תחרות אינה השיקול היחידי ויש לאזן את יתרונות התחרות אל מול שיקולים אחרים. כך למשל ריבוי מתחרים עלול להביא לצמצום מספר הפעוטות הזכאים בכל מעון עד כדי פגיעה בשירותים הניתנים להם, שהרי העלות של החזקת ילדים נזקקים בנסיבות שכאלו עשויה להיות גבוהה יותר. זאת ועוד, צמצום התחרות והבטחת יציבות בהפניית פעוטות זכאים למעון מסוים עשויה להשפיע על נכונותו להשקיע בשיפור המבנים, הציוד ובכוח האדם, ועוד כהנה וכהנה שיקולים נוגדים.

אבל לטענתו, שרי הבריאות והרווחה לא הציגו נתונים מספיקים על מספר הפעוטות הזכאים באזור הגיאוגרפי הסמוך לתמרה; לא הציגו נתונים לקביעת האזור הרלבנטי; על הצפי לגידול במספר הזכאים ושאר נתונים רלבנטיים לבדיקת הטעם בצמצום מספר המעונות שיקבלו רישיון. אין התייחסות למרחק הנסיעה בין תמרה לכל אחד מהמעונות המוזכרים ומדוע יש לכלול מעונות אלו באותו אזור גיאוגרפי. זאת ועוד קביעת מכסה של מספר מוגבל של עוסקים בתחום צריכה להתבסס על נתונים רלבנטיים, ולהיות מפורסמת וידועה לציבור שהרי הציבור מכלכל צעדיו בהתאם. אין טענה כי השרים קבעו מכסות או כי פרסמו אותן לציבור. בהעדר מכסות ברורות ושיקולים ברורים לקביעתן, יש חשש שמא השימוש בשיקול של "צרכי האוכלוסייה" לצמצום מספר בעלי הרישיון נועד לשיקולים זרים ולא ענייניים.

השופט, רון סוקול, סובר שאם משרדי הרווחה והבריאות סבורים שיש לצמצם את מספר המעונות שיזכו בהפניה ובמימון, המקום הראוי לעשות זאת הינו במסגרת המכרז ולא במסגרת קביעת תנאי רישוי.

השופט סבר שגם הנימוק הראשון, כי במעון פחות מ-10 פעוטות נזקקים אינו נימוק הנופל לגדר השיקולים שנקבעו בתקנות ובחוק. לטענתו הנימוק של העדרם של 10 פעוטות נזקקים אינו רלבנטי ואינו יכול להיות שיקול למנוע מהעורר קבלת רישיון. כל עוד לא ניתן לעורר רישיון הוא אינו רשאי להפעיל מעון יום שיקומי, דהיינו אינו רשאי להפעיל מעון ובו לפחות 10 פעוטות נזקקים.

על כן הדרישה כי מבקש הרישיון יוכיח כי במעון ישנם כבר 10 פעוטות נזקקים כתנאי לקבלת הרישיון מציבה תנאי בלתי סביר. משמעות התנאי הינה כי רק מי שמפעיל מעון ברישיון יוכל לחדשו, שהרי לא יכול להימצא כל מבקש אחר הפועל כדין. הבקשה מיועדת לאפשר למבקש לפנות למשרדי הממשלה ולבקש כי יופנו אליו למעון פעוטות נזקקים. ברי אם כך כי מבקש שכזה לא יוכל להצביע על פעוטות שהופנו אליו קודם לכן, ודומה שהנימוק האמור נועד למנוע מכל מבקש חדש לקבל רישיון. ברי שזהו אינו נימוק ענייני, הוא לא נועד לתכלית החוק ואינו מידתי.

חופשת הקיץ בעצומה ותקופת החגים בפתח. מי שמטייל אינו מפסיק להתפעל מעבודות תשתית גדולות ומורכבות, במימון ובפיקוח הביטוח הלאומי ומשרד התיירות, להנגשת אתרים שונים ולעשותם ידידותיים וזמינים לכל אדם. בשנים האחרונות הונגשו עשרות שמורות טבע, גנים לאומיים ויערות הקק"ל על ידי משרד התיירות באמצעות החברה הממשלתית לתיירות.

כפי שידוע אין די בהנגשת אתרים, אלא יש צורך להביא את האתרים המונגשים לידיעת אזרחי המדינה כולה:  לאנשים עם מוגבלות, לצוותים חינוכיים בבתי הספר, להנהלות של מרכזי שיקום, למוסדות פנימייה וולכל מי שמעוניין לאפשר לבני אדם עם מוגבלות לצאת וטייל. משרד התיירות מוציא מדי פעם פרסומים על אתרים מונגשים. למש, חוברת "ארץ נגישה מסלולים לאנשים עם מוגבלויות". כמו כן ניתן למצוא מידע נוסף באתר ישרל נופשת של משרד התיירות. מאתר זה ניתן להגיע לאתרים נוספים.

בית המשפט הגבוהה לצדק דחה בפסק הדין (בג"ץ  3880/08) מתאריך 27/7/2010, את עתירתה של "אלווין ישראל" למתן צו על תנאי כנגד סירוב הממונה על מחוז ירושלים למתן פטור מתשלום ארנונה כ"מוסד מתנדב לשירות הציבור".

"אלווין ישראל", היא עמותה העוסקת בטיפול באנשים בעלי צרכים מיוחדים ובשיקומם, ולצורך כך היא מפעילה מספר מוסדות טיפוליים ברחבי ירושלים. עמותת אלווין ישראל, ביקשה לבטל את החלטת הממונה, או לחלופין לקבוע קריטריונים ייחודיים לבחינת הפטור הניתן למוסדות העוסקים בטיפול באנשים בעלי צרכים מיוחדים ושיקומם. בג"צ קבע כי גוף מסחרי יכול לעסוק בפעילות חברתית או ציבורית, אולם אין זה הופך את המוסד באופן אוטומטי למוסד "מתנדב" כנדרש בחוק. בג"ץ קבל את עמדת הממונה על מחוז ירושלים שעמותת אלווין ישראל אינה עומדת בשלושה מתוך שלושה עשרה קריטריונים שעליה לעמוד בהם, ואלו הם:

1. המוסד אינו פועל בתוך קהילת הרשות המקומית ופעילותו אינה משרתת בעיקר את תושבי אותה רשות.
2. המוסד מוכר שירותים למשרדי ממשלה וגובה תמורה עבור פעולותיו כאשר התמורה שהוא גובה אינה נמוכה באופן משמעותי ממחירי השוק ואינה משקפת את הפן ההתנדבותי של המוסד.
3. המוסד עוסק "בפעילות עסקית" המתחרה בשוק הפרטי – מכירת שירותי אחזקת משתקמים.

עוד צוין בהחלטה כי בבדיקה עם משרדי הבריאות והרווחה עולה כי התשלומים למוסדות כוללים כיסוי הוצאות עקיפות ובכללן ארנונה.

כמו כן, בג"ץ דחה את בקשתה של עמותת אלווין לקביעת קריטריונים ייחודיים. יתר על כן, המשנה לנשיאה א' ריבלין טען שהיעדרם של קריטריונים ייחודיים בעניינה של העותרת אינו עולה כדי הפלייתה לרעה לעומת המוסדות להשכלה גבוהה או קופות החולים. הפטור הניתן לאלה האחרונים, מוצדק – בין השאר – משום שהמדינה משתתפת באופן ישיר בתקצובם של מוסדות אלה. במילים אחרות השופט קבע שקיים שוני רלוונטי בין עמותת אלווין ישראל לבין מוסדות לההשכלה הגבוהה וקופות החולים.

נושא ההסכמה מדעת לטיפול רפואי ידוע לכולם בעקבות בקשות של רופאים לחתום על טופס הסכמה לניתוח או טיפול פולשני. אבל לא כל אחד יודע שפסיכולוג או פסיכיאטר אינו יכול להעניק טיפול נפשי עם או בלי טיפול תרופתי לפני קבלה של הסכמה מדעת מהמטופל או מהוריו במקרה שמדובר בילד שלא מלאו לו 18 שנים.

נושא ההסכמה מדעת לטיפול רפואי (כולל טיפול פסיכולוגי) קיבל הדגשה רבה בחוק זכויות החולה התשנ"ו-1966, ופרק שלם הוקדש בו לנושא (פרק ד'). לצורך קבלת הסכמה מדעת (לא רק מרצון) וקבלת החלטה, הפסיכולוג חייב למסור את המידע הבא האבחנה הפסיכיאטרית או הפסיכולוגית, אורך הטיפול הנחוץ או המומלץ ע"י המטפל, תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע, הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי (נחיצות).

כאשר לא נמסר למטופל המידע הדרוש טרם בצוע הטיפול הפסיכולגי או הרפואי, יכול מחדל זה כשלעצמו להוות עילה להכרה באב נזק של פגיעה באוטונומיה, זאת ללא קשר לשאלת הנזק שנגרם מאותו טיפול וללא צורך להוכיח קשר סיבתי בין אי-קבלת הסכמת המטופל לטיפול ובין הנזק. הפיצוי במקרה זה נובע מן ההכרה כי בביצוע פרוצדורה רפואית בגופו של אדם או טיפול בנפשו, שלא בהסכמתו המודעת, ישנה פגיעה בכבודו ובזכותו לאוטונומיה. 

ישנם מקרים של כפיה לטיפול פסיכולוגי לילד על ידי שופט או פקיד סעד או וועדות למיניהן אשר יכולות לקבל החלטה המורה לפקידת הסעד לפנות לבית משפט כדי לכפות דרכי טיפול לטובת ילד נזקק. אני טוען שבמקרים אלו, הגורם הכופה (שופט, פקיד סעד, וועדה) צריך לפעול באופן אקטיבי לקבל את המידע הדרוש כאמור בפיסקה הקודמת, כדי שיתן הסכמה מדעת. ובטיפול פסיכולוגי, על השופט, לקבל הערכת ביניים, כי לא תמיד ניתן לקבל מן הפסיכולוג את כל המידע מיד לאחר ביצוע האבחון והערכה.

ראו הרחבה בדף "הסכמה מדעת לטיפול פסיכולוגי לקטין לחסוי או לפסול דין".

הסמנכ"ל לפיקוח ובקרה על קופות חולים על ושירותי בריאות נוספים, פרסם חוזר 6/2010 במאי 2010, המסדיר את נושא מימוש זכותו של מבוטח לפנות לוועדת חריגים בקופה במקרים בהם נזקק לטיפול שאיננו כלול בסל. החוזר קובע בהמשך לפסיקות של בתי הדין לעבודה בנושא, ולנוכח הכללים החלים על קופות החולים כגוף ציבורי כי קיימת חובה של קופת חולים לשקול מתן שירות כזה למבוטח הזקוק לו לפחות "במקרים הקשים" בהם המבוטח סובל מבעיה רפואית המשפיעה באופן מהותי על מצבו הרפואי ותפקודו והשירות המבוקש על ידו אמור להשיג שיפור משמעותי במצבו.

החוזר מדגיש, כי אין להגביל את סוגי המקרים המובאים לדיון בפני וועדת חריגים למקרים של טיפולים מאריכים ומצילי חיים בלבד. כמו כן, החוזר קובע את ההיבטים שהוועדות צריכות לשקול בעת קבלת ההחלטה, זכות השימוע של המבוטח, חובת ההנמקה של הוועדה, שיעור הששתפות העצמית בשירותים שיאושרו, וכן את זכותו של כל מטופל לקבל מידע מהקופה לגבי החלטות וועדת החריגים ביחס לאישור בקשות של מבוטחים אחרים לאותו טיפול.