האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

אחד הכותבים בפורום שלנו ביקש התייחסות לקושי לתקשר בתוך קבוצה שמורכבת מאנשים שומעים. חשבתי בהמשך על כך שרוב כבדי השמיעה יש להם נטייה לחיישנות (סוג של ביישנות :)) כשהם בחברה – קשה לנו לבקש, כשאנחנו בקבוצה שרוב המשתתפים בה שומעים – שיחזרו על דברים שנאמרו ופספסנו, או שיתארגנו אחרת כדי שיהיה קל לשמוע וכו'. אני חושבת שככל שהקבוצה מורכבת מיותר אנשים שמכירים וקרובים קל יותר לבקש אבל עדיין קשה. יש מין תחושה שצריך להתנצל על המקום שתופסים והמאמץ שמבקשים מהאחרים (המאמץ שאנחנו משקיעים הוא לכאורה לא נחשב – אנחנו ה"לא נורמלים").

אכן נכון שגם אנשים ששמיעתם טובה יכולים לסבול מירידה כזו או אחרת, ושמתי לב שדווקא אנשים כאלה, ששמעו טוב בעבר אבל יש להם ירידה קלה או פגיעה כלשהי בשמיעה, כתוצאה מגיל או מחלה, מתנהגים קצת אחרת בחברה – קל להם יותר לבקש/לדרוש מזולתם להגביר את קולם או לחזור על דבריהם, וכו', דברים שכבדי השמיעה שסובלים מירידה גדולה יותר בשמיעה (אך מיומנים יותר בקריאת שפתיים) לא מעיזים לעשות, עד כמה שהספקתי להתרשם (אשמח לשמוע דעות נוספות).

באופן בסיסי אולי בגלל כל המאמץ המושקע במישור של שיקום השמיעה ושילוב בחברה ה"שומעת" יוצרים איזשהו בסיס של ערך עצמי נמוך יותר והחלק של חיזוק הבטחון העצמי וההבנה שאינך יוצא דופן ויש לאנשים אחרים מגבלות שונות וזה בסדר לשמוע פחות ואפשר לנדנד לפעמים או לבקש התחשבות וכו' ומגיע לך וכו' וכו' – חלק שנראה לי שלא מתייחסים אליו ולא מטופל על ידי שלל אנשי המקצוע שעוסקים בשיקום וטיפול בילדים ונוער לקויי שמיעה. כבדי השמיעה (ורוב אנשי המקצוע שעובדים איתם) תופסים את עצמם כחריגים, מוגבלים, שווים פחות (לגבי ה"שווים פחות" - אולי זו הקצנה שלי). אנחנו מצופים למצוא בני זוג טובים פחות או מוגבלים במידה כזו או אחרת. בן/ת הזוג שלנו נחשב כמי ש"וויתר" או "התפשר", בבחירתו בנו. נתקלתי בתפיסה הזו כל כך הרבה פעמים. הרי לאנשים בכלל יש הרבה סוגים של בעיות (שאינן מגבלה חושית) ובכל זאת אדם לקוי שמיעה בדרך כלל נתפס כבחירה פחות מוצלחת לחיים משותפים. אני בטוחה שאפשר לחשוב על כך גם בהקשר למגבלות פיזיות אחרות. אני חושבת שמשהו בבסיס התפיסה העצמית של המושג "אדם" בחברה שלנו צריך להשתנות. במיוחד בחברה עתירת הטכנולוגיה שלנו.

זכור לי מאמר בנושא התפתחות שפה אצל חרשים ובו צוטט מחקר שבדק תושבים של אי שהיה מבודד ובגלל המגוון הגנטי המצומצם גדלה בו במרוצת השנים אוכלוסיה גדולה של חירשים. משום שהחירשים שחיו באי קיבלו טיפול וחינוך טובים יותר – הם נחשבו לאנשים ממעמד גבוה – הם ידעו קרוא וכתוב, רכשו מקצוע, היו בעלי הכנסה גבוהה יחסית... חירשות הפכה להיות תכונה בעלת ערך. כשמישהו באי היה אומר על אדם ש"הוא חכם, יפה, חירש.." הוא בעצם שיבח אותו כבן זוג פוטנציאלי. עם הזמן הרכב האוכלוסייה השתנה, ככל שהנגישות לאי גדלה ואנשים ממקומות אחרים הגיעו אליו – אבל הביטוי "חירש" כביטוי שמתאר תכונה בעלת ערך נטמע בשפה המדוברת באי.

כלומר בעצם התפיסה של תכונה כזו או אחרת כטובה או רעה היא תלוית תרבות (כמאמר הידוע "פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה"). אולי אם משהו ישתנה באופן בסיסי בתפיסה העצמית של כבדי השמיעה (והחירשים) את עצמם – תהיה השפעה/הקרנה החוצה גם כלפי האנשים עמם אנחנו נמצאים בקשר יומיומי בחוץ ובבית.

נכון – זה לא קל מבחינה טכנית לתקשר כשיש מגבלת שמיעה. אני לא מתעלמת מזה, אני לא חושבת שחייבים להיות בדיוק באותו מישור של קליטת מידע מלא כל הזמן. לפעמים מתעייפים, כולם בני אדם (כלומר לא מושלמים :)). אבל אין צורך להרגיש שעושים לנו טובה. אולי אפשר לחשוב לפעמים ההיפך, שאנחנו אלה שעושים להם טובה. תעריכו את עצמכם כאנשים שיש להם מה לתרום לשיחה ובכלל.

חשוב לי לציין שגם כבדי שמיעה הם בני אדם, כלומר יש בהם טפשים וחכמים, טובים ורעים, מנומסים וגסי רוח – זה לא הופך אותם אוטומטית למלאכים שצריך לעטוף בתשומת לב התחשבות וצמר גפן. ועל כך בפוסט הבא.