האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

בהצגת המקרה המקורית תיארתי מקרים, בהם אפשר היה לראות כיצד השתל יכול להוות גם גורם סיכון לקשיים רגשיים שיכולים להתפתח עד כדי הפרעות נפשיות שונות. מכיוון שאני חוששת שפרטים יחשפו או יזהו אנשים, בקהילה כל כך מצומצמת, אני אמנע מזה כאן. תחת זאת אתייחס באופן כללי, לדרכים בהן שתל יכול לייצג עבור הורים וילדים דברים שונים לחלוטין, במיוחד ככל שהניתוח נערך בגיל יותר מאוחר .

הציפייה היא שילד עם שתל יוכל להשתלב בכיתה רגילה. לעתים הילד מפיק מהשתל במידה מספקת כדי להשתלב בכיתה רגילה, ולעתים מגבלת השמיעה ממשיכה להכביד על התקשורת, מכיוון שהשתל יכול לשפר את השמיעה לרמה של כבדות שמיעה, אך לא לרמה של שמיעה רגילה, ומכיוון שהצלחת השתל תלויה בהרבה מאד גורמים, חלקם אמנם סובייקטיביים, אך חלקם האחר אובייקטיבי ולא תלוי ברמת המאמץ שיעשה בתהליך השיקום.

תגובותיהם של ילדים לאחר הניתוח, למשל בכעס או כאב, תופעות כמו סחרחורות שמתרשות לעתים, יכולות לגרום להחרפת התנהגות של הגנת יתר שמאפיינת לעתים הורים לילדים עם מוגבלויות. במידה ותהליכי האבל וקבלת נכותו של הילד לא הושלמו אצל ההורים, עשויות להופיע אחרי ניתוח השתל התנגדויות לא מודעות מצד הילד לשתל ומאבקי כוח סביבו, שמהווים אולי גם ביטוי למאבק הקונפליקטואלי סביב הזכות לנפרדות ולעצמאות, והזכות להכרה בלקות שלפעמים נשארת ברמה של חירשות, ולא כפי ציפיות ההורים, כבדות שמיעה.

ההורים שחשים בהתנגדותו ורתיעתו של הילד מהשתל, חוזרים ואומרים לו שהוא אינו חירש עוד, מדגישים בפניו את יתרונות השתל, את הדברים הוא משפר בשמיעתו. רצונם של ההורים לשפר את מעמדו של הילד בעיני עצמו ואת יחסו לשתל נתקל לפעמים בתחושות הלא מדוברות (או לא מקובלות ע"י ההורים) אצל הילד, שמרגיש שהשתל לא עוזר לו, או לא מספיק עוזר, ושהוא לא מצליח לעמוד בציפיות.

חווית השתל אצל ילדים היא לעתים חוויה של פלישה לגוף, החדרת גוף זר שמשמעותו לא לגמרי מובנת לילד והוא מרגיש שהשתל חשוב להוריו יותר מאשר לו. בעקבות הניתוח והציפיות של ההורים מהצלחתו, מועבר מסר לילד שהוא נדרש לשנות את זהותו באופן שגורם לבלבול בזהות, ותחושה שעליו להתאים עצמו לציפיות, באופן שלא לגמרי מובן לו ואולי אף מעבר ליכולתו, ובאופן שמעורר בו כעס על הוריו. השאלות שמתעוררות לעתים בעקבות הניתוח או שמתחדדות בעקבותיו, הן: של מי השמיעה ומי אחראי עליה? של מי השתל? האם הוא חלק פרטי מגוף הילד ויש לנהל משא ומתן לגבי השימוש בו, או שהוא שייך להורים והם רשאים לעשות בו כרצונם? האם השתל מעורר ציפיות לתקן את השמיעה, כך שהילד לא יהיה לקוי שמיעה, והאם כישלון שלו גורם לאכזבה רבה יותר וצורך בעיבוד נוסף של אבל?

נראה כי שאלות אלו נוגעות בשאלות מהותיות יותר של הילד ביחס לזהותו. מי אני? נורמאלי או פגום? חרש, כבד שמיעה או קודם כל אני "דנה/י" וסובל/ת מלקות שמיעה? מאכזב ודחוי, רע או טוב? שאלות אלו מתעצמות עם הכניסה לגיל ההתבגרות שבו המתבגר עסוק בשאלות הנוגעות לזהותו, לתלות לעומת עצמאות, לשאלות ביחס לקבוצת ההשתייכות שלו וביחס למיניות שלו.