האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

הטלפון מהווה סוגיה שלמה עבור לקויי שמיעה. ההבדל בין כבד שמיעה א' לכבד שמיעה ב' נמדד בקרב מרבית לקויי השמיעה, לפי היכולת לשמוע בטלפון ולא לפי האודיוגרמה (גרף שמתאר את רמת השמיעה לפי בדיקת שמיעה שנערכת ע"י אודיולוגית או קלינאית תקשורת).

רוב האנשים ודאי לא רגילים לצירוף "לשמוע בטלפון".. כולם הרי "מדברים בטלפון". הניסיון שלי להגדיר זאת אחרת נובע מרצון להמחיש כי קושי בשימוש בטלפון לא בהכרח יצביע על קושי בדיבור, כמו שרוב האנשים שיצא לי להיות איתם בקשר על רקע תיאום פגישות, בירור פרטים ועוד (כלומר שלא הכירו אותי מראש) חשבו. אנשים נוטים להניח שזה היינו הך.

מהי משמעות התקשורת בטלפון עבורכם?

על פי רוב אנשים נוטים להתלונן על הדברים המטרידים ומציקים שנלווים לטלפון. כיבוי טלפונים מתקשר למנוחה, ניתוק, שלווה. ואולם מה לגבי עולם שלם של חוויות, קשר זמין עם חברים, הפגת בדידות, זמינות מידע, וכל הרבדים הנעימים של תקשורת אנושית?

המעטפת של הצלילים ובמיוחד דיבור אנושי (שנכון שלפעמים עדיף לא לשמוע ולא להבין) מהווה גם מעטפת שיוצרת הכלה וקשר בין אנשים. בדומה למעטפת הויזואלית של ראייה שממקמת ומחברת אותנו לסביבתנו ולזולתנו. בהקשר לזה אני מעלה את הויכוח הישן, איזו נכות קשה יותר, חירשות או עיוורון (נדמה לי שהיתה זו הלן קלר שאמרה שהחירשות קשה לה יותר, כי היא מנתקת אותה מאנשים).

האם ובאיזה אופן היעדר המידע השמיעתי-חברתי משפיע על תפיסה של אנשים לקויי שמיעה את עצמם כאנשים פרטיים וחברתיים? האם החסך בגירויים השמיעתיים (צלילים ותקשורת מדוברת זמינה) יוצר חוסר מנוחה, רצון בגירויים מפצים, תחליפים והגנות?