האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

שואלים אותי לעתים קרובות אם הילדים שלי יודעים שפת סימנים, והרבה פעמים אני מקבלת תגובות של השתוממות לגבי אי ידיעתם שפת סימנים. לפעמים זה כמעט מרגיש כאילו אני חוטאת לאיזו מורשת תרבותית, או שמא חלילה אני מכחישה את לקות השמיעה שלי.

אני יודעת שיש הורים שמדברים עם ילדיהם בשתי שפות, למשל אם שניהם מגיעים מארצות שונות, או אם חשוב להם שילדם יידע שפה נוספת, כל הורה וסיבותיו. כשהילדים שלי נולדו וכמו כל ילד שומע התחילו עם מילמול, קשקושים בשפת תינוקות, ליוויתי אותם בהנאה רבה, הגבתי אליהם, חזרתי אחריהם. אולי פיספסתי לפעמים את הגוון של הצליל אבל כנראה שזה לא היה משמעותי במיוחד כיוון שהם למדו לדבר מוקדם ושפתם עשירה במיוחד (זה כבר קשור לכך שאני תולעת ספרים ותיקה).

מדוע לא הוספתי שפת סימנים לשפה המדוברת בבית? אני מתקשה לענות. אני זוכרת שהיה מאד קשה כשהיו קטנים, הם נולדו בהפרש קטן, אני לא קיבלתי תמיכה או עזרה מהמשפחה המורחבת, עבדתי חלק מהזמן. הטיפול בילדים קטנים אינטנסיבי מאד וכרוך בהרבה תנועה, ופשוט לא היו לי כוחות להוסיף שפת סימנים לתקשורת. נדמה לי שיש דבר נוסף - שפת הסימנים שונה מהשפות המדוברות בין השאר בכך שהיא שפה ויזואלית, צריך להסתכל האחד בשני כדי להקשיב ולדבר. הילדים שלי התרגלו לפטפט ולהקשיב באוזנם לדבריי, לאט לאט התרגלו גם לכך שאמא צריכה, בדרך כלל (מכיוון שלפעמים שמעתי בלי צורך בקריאת שפתיים) לראות את שפתיהם כשהם מדברים. אני אוהבת מאד לשמוע. אולי זה מוזר שאני אומרת את זה. אני נהנית מאד ממוזיקה ואוהבת גם לשיר. רוב שנות ילדותי ובגרותי השתמשתי בשרידי השמיעה שלי וביכולת הדיבור הטובה שלי לתקשורת. באופן אוטומטי דיברתי אל הילדים שלי כשהם נולדו ושרתי אליהם ואיתם. קשה לי להוסיף באופן ספונטני גם שפת סימנים. זוהי פשוט לא שפת האם שלי.

אני סקרנית לדעת איך חוו זאת הורים אחרים, כבדי שמיעה שיודעים גם שפת סימנים, האם יש הורים עם שמיעה כמו שלי (כלומר כבדי שמיעה) שהשקיעו מאמץ ודיברו עם ילדיהם בשפת הסימנים? מדוע כה רבים טוענים שזה חשוב?