האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

אי אז חשבתי לעצמי, בעיתות של מצוקה סביב המגבלה של השמיעה, בזמנים בהם היא מייסרת ונדמית כמו סלע סיזיפי שצריך שוב ושוב לגלגל במעלה ההר ואז היא תצנח בחזרה למטה, שאולי יש דרך כלשהי להפוך אותה למשהו שלא יהיה מייסר כלל, שזו תהיה צורת חיים שאני אעריך ולא אתייסר בה, שהיא תהיה דרך מוארת ולא חשוכה, שהדברים יגיעו בטוב, ולא מתוך כך שאני ארגיש מוותרת ומשלימה, לא בצורה המוכרת של הגישה הפסיכולוגית לקבלה השלמה והתאמה, אלא שמשהו ישתנה באופן החשיבה שלי, בתפיסה שלי. שהכשלונות התקשורתיות עם אחרים יראו לי אחרת, שאני ארגיש יציבה וחזקה ובטוחה שאם לא כאן אז שם, ואם לא עכשיו אז פעם אחרת, ואם לא יהיה אז סימן שלא צריך להיות.
חשבתי גם, אולי החירשים דוברי שפת הסימנים הם כאלה, כלומר שינו את התפיסה שלהם והם מתאימים את עצמם ואת הסובב אותם לחירשות שלהם ולכן הם גם קוראים לעצמם חירשים ולא לקויי שמיעה והם גאים להיות חירשים. אחרי זמן חשבתי שוב – דווקא זו צורה של השלמה וקבלה עצמיים בתוך הגישה הפופולרית-פסיכולוגית. ואני מתכוונת למשהו אחר. למה?
תהיה כרוכה בזה שלוות נפש, הדברים יסתדרו מאליהם ויתאימו את עצמם. מה היא הדרך? אני עדיין לא ממש יודעת. אני יודעת שזה לא כרוך בהשתייכות ל"קהילה", ולא בלימוד שפה כזו או אחרת. אני יודעת שזה יגיע תוך בחירה להיות כמו שאני, בלי אילוצי-מגבלה. ובכל זאת שיהיה לי טוב.

אולי אפשר לקרוא לזה "זן ואמנות אחזקת לקות השמיעה" :)