האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

מערכת היחסים בבית בין הורים לקויי שמיעה לילדים שומעים תלויה בהרבה גורמים. ביניהם האופי והאישיות של בני הבית וההיסטוריה האישית של ההורים, מידת לקות השמיעה (כלומר האם ההורים חירשים או כבדי שמיעה), הדרך שבה ההורה לקוי השמיעה משתמש או לא משתמש בשמיעתו של הילד לצורך טלפונים או תיווך מול אנשים שומעים, הוא גורם אחרון.

גם אם ההורים לא נעזרים בילדיהם השומעים בשיחות טלפון וכו', עדיין הילדים לפעמים תופסים את הוריהם כנזקקים יותר, ככל שנתקלים בסיטואציות כמו למשל אם מישהו שואל את ההורה ברחוב לכתובת או שעה, או בסיטואציות של פגישות בין ההורה למורה ועוד.

כשהילדים שלי היו יותר צעירים היתה תקופה של עימותים ביני לבינם סביב התנגדותי לתיווך והתערבות שלהם לפעמים לפני שהספקתי לענות למי שפנה אלי הם כבר היו משיבים במקומי. הסברתי להם שוב ושוב שאם מישהו פונה אלי ואני רואה אותו או מסתובבת אליו אסור להם להתערב, ואם פנו אלי ולא שמעתי/ראיתי, הם יכולים להסב את תשומת לבי לכך שמישהו פנה אלי. היום כשהם כבר יותר גדולים לפעמים הם גם עונים בעצמם על שאלות פשוטות (כמו מה השעה) מאחר ואני חושבת שמוגזם להתעקש עד כדי כך על קוצו של זמן :)

יש הורים חירשים שמסתייעים בקביעות בילדיהם ורואים את תפקידו של הילד השומע לתרגם להם משיחות טלפון ועד ביקור אצל רופא, אני מתנגדת לכך, לדעתי זה שם את הילד בתפקיד שלא מתאים לילד, ואף מבלבל אותו מבחינת תפיסתו את עצמו כאחראי על הוריו.

אני חושבת שזה לא אותו הדבר כשההורים הם כבדי שמיעה, לאו דווקא מבחינת היעזרות בילד לתרגום שיחות וכו', אלא משום שאצל כבדי השמיעה המגבלה פחות ברורה ולרוב הם לא משתמשים בשפת סימנים לתקשורת בבית, כך שלפעמים דווקא קשה יותר.

מה דעתכם? אשמח לשמוע סיפורים אישיים יותר ופחות..