האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

הנושא הזה מעסיק אותי די הרבה, כמו שאולי ניתן לראות בלא מעט פוסטים שאני כותבת באתר. זכור לי משפט שכתב אחד ממשתתפי סדנה באמנות וכתיבה שהעברתי לקבוצת צעירים עם לקות שמיעה וראייה, על גבי משטח גדול עליו צבעו וכתבו והטביעו חותם ידיהם, בלט משפט שכתב אותו משתתף, "לא להושיט עזרה בכוח".

באופן אוטומטי כל כך מניחים אנשים במקומות שונים שאדם עם מוגבלות כלשהי בהכרח יזדקק לעזרה כזו וכזו, ורובם הגדול של עובדים סוציאליים, אחיות בטיפת חלב ורופאים, לא בודקים עם האדם שמגיע אליהם אם ואיזו עזרה בדיוק נדרשת. כשנולד ילדי הראשון מייד הניחו בטיפת חלב שהוא יזדקק לקלינאית תקשורת, כי אמא שלו לקוית שמיעה (ולא משנה שאני מדברת דיבור רגיל לחלוטין, עם מבטא קל ביותר שמעטים שומעים אותו). לא היו לו שום קשיים ברכישת דיבור או בהיגוי. ילדים אחרים שנולדים להורים חרשים שמדברים בשפת סימנים, רוכשים דיבור אוראלי בעזרת בני המשפחה המורחבת, הסבים, אנשים מטפלים אחרים וכו'. מול הגישה החודרנית והטעונה דעות קדומות בה נתקלתי לא מעט בסיפוריהם של אנשים לקויי שמיעה, הייתי רוצה למצוא גישה מכבדת, פתוחה להקשיב, לומדת ומלמדת.

האם היו לכם חוויות דומות בהן תרצו לשתף, אולי חוויות הפוכות? מה דעתכם על הגישה הכללית?