האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

בהמשך לסקרים בנושא תעסוקה, נזכרתי כמה קשה היה לי למצוא עבודה כשסיימתי ללמוד תרפיה בתנועה.

כשסיימתי את התואר הראשון הזמינו אותי להמשיך לתואר שני בפילוסופיה ולעבוד כמתרגלת בחוג לפילוסופיה מזרחית.

סירבתי מתוך החשש להתקל בקשיים טכניים סביב השמיעה, מול סטודנטים. ראש החוג דאז ניסה להרגיע אותי, אבל בכל זאת היו לי חששות, ובנוסף היה לי כל כך קשה במהלך הלימודים, מכיוון שבזמנו לא היה סיוע והנגשה כמו היום: היום לימודי תואר ראשון ממומנים במלואם לסטודנטים לקויי שמיעה, כולל הוצאות על ציוד, וכולל תרגום סימולטני (או תמלול) לשפת הסימנים לכל השיעורים. יש גם התחשבות בתחום של אנגלית, אם אני לא טועה יש פטור מאנגלית. כשאני התחלתי ללמוד עדיין לא מומנו הלימודים. אני עבדתי במקביל וגרתי בשכירות, וגייסתי מלגות שונות.

החל מהשנה השניה או שלישית שלי התחלתי לקבל מימון ללימודים מהמדינה (מביטוח לאומי), אך עדיין לא מימנו תרגום לשפת סימנים או תמלול. אני הייתי מבקשת מהמרצים להשתדל לדבר לכיוון שלי, כדי שאוכל לקרוא שפתיים, ובאולמות הגדולים זה היה מאד בעייתי, מה גם שחלקם התקשו (וזה מובן) להתמיד בכך במשך שעה וחצי של הרצאה.. בנוסף לפעמים הם קמו והלכו הלוך ושוב על הבמה, או כתבו תוך כדי דיבור על הלוח. באותו זמן גם השמיעה שלי היתה פחות טובה, כיוון שעדיין לא היה לי שתל קוכלארי, והשתמשתי במכשירי שמיעה שנתנו לי הרבה פחות שמיעה.

ביקשתי מסטודנטים שונים לצלם את הדפים שכתבו במהלך ההרצאות, מה שתמיד היה כרוך קצת באי נעימות, וגם הם לא תמיד כתבו את כל הנאמר או שהחסירו דברים. בקיצור היה מאד מאד קשה עד בלתי נסבל. נדרשתי, כחלק מחובות התואר בספרות כללית, ללמוד שפה זרה נוספת על האנגלית. בחרתי בספרדית, אך התברר לי שהמורה דיברה בספרדית במהלך השיעור, ולא ידעתי לקרוא שפתיים בספרדית.. הסכימו לוותר לי על החובה הזו, ובמקומה נדרשתי להרשם לשני קורסים נוספים בתחומים אחרים.

וכך במקום להמשיך לתואר שני פניתי לכיוון אחר, עליו חשבתי עוד כשנרשמתי לאוניברסיטה – כיוון של טיפול רגשי, ומכיוון שעסקתי שנים רבות בתנועה ומחול נרשמתי ללימודי תרפיה בתנועה. היה הרבה יותר קל, הכיתה היתה קטנה יותר והמסגרת מתחשבת ואינטימית. סיימתי את הלימודים בהצטיינות. פניתי למוסדות באזור המרכז כמו "שמע" ו"מיח"א", ובתי ספר לחרשים, בהנחה שיקבלו אותי בזרועות פתוחות. נתקלתי בדחיות בטענות שונות, גם בהמשך כשפניתי שוב ושוב, אחרי שנה ושוב אחרי שנה, כל פעם היו סיבות אחרות לדחייה.