האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

יש בה כול מיני חילונים טיפוסים ירושלמים טיפוסים תל אביבים דתיים חרדים מודרנים, גם מבחינת סוג התחרשות - ישנם כאלו שמלידה וישנם כאלו שבאמצע וישנם כאלו שלעת זקנה..

ויש מכשירי שמיעה אנלוגים ודגיטלים ושתלים וגם אחד שעוד לא החליט להרכיב מכשירי שמיעה

רק לקבוצה חברתית אחת קשה לה להיות איתנו - לחרדים שמקפידים על פעילות נפרדת למינים, ואז הם מקימים פעילות בשמע קולנו אם בכלל יש פעילות..

וגם חירשים שמדברים בשפת סימנים מעדיפים על פי רוב ללכת למועדני חירשים - למרות שיש את האפשרות תמיד להביא מתרגם לשפת סימנים (ומביאים לפי דרישה)

אני מאמינה שאלה שמתחברים ביניהם מתוך קבוצות העזרה העצמית, מתחברים לא רק בגלל השיתוף והתמיכה. ואולי הקבוצות גם הומוגניות למדיי מבחינת המקום האישי של המשתתפים (תרבות וכו') וכך קל לאנשים יותר להתקרב. אני לגמרי מבינה את התחושה שלך - כשהכרתי לראשונה אנשים חירשים וכבדי שמיעה הרגשתי הקלה ושמחה. בהמשך, אולי כשהחידוש פג, התחלתי לחפש את מקומי לא רק מבחינת המשותף המסויים הזה, אלא בכלל, מה אני רוצה, עם מי, ואיך. עדיין מאד מבינה ונראה לי שהצורך הזה למפגש עם אנשים שמתמודדים עם לקות שמיעה תמיד ישאר.

נגיד כך - אני פעיל בקבוצות לעזרה עצמית בבית זוסמן - האם זה גרם ליצירת קשרים חברתיים בין החברים עצמם, לא בהכרח, לא קופצים אחד לבית של השני - אבל כול הזמן בקשר במיילים, בפסבוק, ובצטים...

אני חושב שהנושא של חירשות במיוחד הנושא של השתל מוביל לקשר חברתי חזק למרות שזה לא מגיע לביטוי באופן אישי - אבל כנראה גם התפזורת הגאוגרפית של מגורי חברים גם גורמת... (כול אחד בשכונה אחרת)

ולגבי הידע שיש לי על השמיעה האמיתית שלי - אז אני נושך שפתיים וממשיך הלאה...:)

שאתה בעצם לא רואה את עצמך מזוהה (אם צריך זהות בכלל?) ככבד שמיעה, אלא כחירש אוראלי :)
אכן אז ועכשיו תקופות שונות. אני חושבת שהקושי הוא שהצירוף של אנשים ב"מועדון" חירשים הוא צירוף מלאכותי מאחר ולא תמיד אנשים מתחברים ביניהם ולהתחבר רק על בסיס החירשות נראה לי עלוב. אנשים מתחברים ביניהם על בסיס כימיה, תקשורת, שיתוף וכו'. אולי לצורכי קבוצת תמיכה או החלפת מידע וכו' זה מספיק טוב, אבל לצרכים חברתיים? אני מרגישה שזה מפספס ומרדד (עושה את הקשרים לרדודים).
אגב קראתי את הפוסט המרתק שלך בקפה דה מרקר (אין לי שם בלוג אז לא יכולתי להגיב). זה מאד מעניין מה שכתבת שם והזדהיתי עם כל מילה לגבי השתל והאופן בו הוא מבהיר לך עד כמה אתה בעצם לא שומע, אפילו עכשיו כשהשתל הוא משוכלל יותר ממכשיר השמיעה, הוא עוד יותר מבהיר לך כמה בעצם לא שומעים. זה גם עצוב. גם אני הבנתי את זה באיזשהו שלב. הבנתי פתאום כמה רחבה היא השמיעה וכמה בעצם אין לי :) זה נשמע עצוב ולי יש הרגל לחייך כשעצוב :).

כילד - כול המשפחה שלי היתה שומעת, הורים סבים דודים ובני דודים, אז לימוד שפת סימנים הייתה מנתקת אותי מהמשפחה.

חוץ מזה באותה תקופה ההשגים התרבותיים של החירשים היו נמוכים מאוד - 70% מחירשים בני גילי לא ידעו קרוא וכתוב אז זה לא היה מתאים בשבילי ללמוד במסגרת קבוצות חירשים - להפך השתדלו שאשתלב בחינוך רגיל על מנת שאגיע להישגים כלשהם.

בגיל 20 - אם היה לי מגע עם חרשים במסגרת חוג נוער אלו החירשים שגם עם עט ועיפרון לא היה על מה לדבר - לא היתה להם השכלה...

בגיל 40 - 45 שהיה לי מגע עם החירשים הצעירים - אז חשבתי לילמוד שפת סימנים - אבל אז צצה השאלה עם מי אדבר בשפה הזאת ? לא עם המפחה והחברים השומעים שלי.. רק עם חרשים שיש להם מוןעדון חירשים בירושלים רחוק מאיפוא שאני גר..

חוץ מזה חבר כבד שמיעה ניסה ללמוד שפת סימנים והלך למועדני חירשים עד שנשבר שראה שהוא לא מבין את השפה של חירשים מלידה בגלל מהירות הדיבור וחוסר רגילות..

בקיצור הגעתי למסקנה שאפשר זהות חירשית לא תלויה שפת סימנים, חירשים אוראלים,...
ומה הייתי משנה בחיי - אני חושב שהיה עדיף לדעת שפת סימנים בגיל הנוער - או מבוגר יותר, שלפחות תהיה לי תקשורת עם החירשים, זה גם היה נותן לי זהות שהגעתי אליה רק בשלב מאוחר של חיי, אבל אני לא חושב שהייתי פעיל הרבה במועדני חירשים - אבל קצת כן...

נתקלתי בדעה כזו (הכחשת החירשות) גם אצל אנשי מקצוע.
אני אכנס לפוסט שלך. מסקרן אותי לדעת באיזה אופן מצאת את עצמך בוחר בגישה האוראלית, והאם אתה שמח בדרך חייך הנוכחית ולא היית משנה זאת בדיעבד?
אגב, הרבה תודה על השיתוף :)

היחידים שאמרו לי שאי שימוש בשפת סימנים היא הכחשת החירשות - הם החירשים עצמם.

אני חושב שזה לא בהכרח כך - אפשר להיות חירש ולדעת שאתה חירש גם בלי לדעת שפת סימנים - ולהשתמש בגישה האוראלית, זה נכון יותר קשה - וצריך לפתח רמת מודעות גבוהה לשמיעה האמיתית שלך.

אם את רוצה לקרוא פירוט אז תסתכלי בפוסט שלי שכתבתי בשבוע שעבר:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1623181

לגבי ילדים שומעים שההורים שלהם כבדי שמיעה - אם ההורים יודעים ומשתמשים בשפת סימנים אז רצוי שגם הילדים יחשפו לה - היום שימוש בשתי שפות מוסיף לבני אדם - ויש להם מסגרת נפרדת - הקודאים..

לי כמובן לא רלונטי - אני לא יודע שפת סימנים ואשתי שומעת...

מוכר לי, הזכרת לי אותו. אני חושבת שקראתי חלקים ממנו.
קראתי בתשומת לב את תגובותיך, מעניין אולי חלק מהעניין שלא הציעו לך עזרה קשור לכך שאתה גבר? :)
הסתקרנתי גם לשאול אותך האם פעם אמרו לך משהו בנוסח של - כבדי השמיעה שלא מדברים בשפת סימנים או מעורים בקהילת החירשים, בעצם מכחישים את חירשותם?
ומה אתה חושב על גידול ילדים שומעים כשההורים כבדי שמיעה למשל, האם חיוני ללמד את הילדים שפת סימנים? קשה לי להבין לפעמים למה קשה לאנשים לקבל או להבין את הבחירה שלי לדבר (ולא בשפת סימנים) עם הילדים שלי?

הכנסי לאתר של המכון לקידום החירש - ושם למעלה בבר האפור קש לחצי על הכותרת "פירסומי המכון" ושם הלאה יש את הקישור לפרטים אודות הספר "בדרך שלנו"

http://www.sela.org.il/

כתבו אותו שלוש נשים יקרות פעילות המכון ובאמת יש שם מספיק תובנות מהילדות וגם מחיי החברה של חירשים מסמנים לעומת כאלו שלא, וההבדלים בינהם, ממולץ לקרוא במיוחד למי שלא מכיר את הנושא...

חויתי מספיק אי הבנות שכאילו צריך שפת סימנים לעזרתם של חירשם וכבדי שמיעה - אינני נעלב לזה פשוט אני מסביר שהרוב המכריע של כבדי שמיעה לא יודע שפת סימנים.

לא הציעו לי אף פעם תרגום לשפת סימנים - פשוט אני מדבר ברור יותר מידי :) וגם אני מצליח להבין שומעים בשיחה שוטפת באמצעות קריאת שפתיים + שמיעה ממכשירי שמיעה (ובמיוחד אחרי ניתוח שתל).

אני חושב שגם כבדי שמיעה במיוחד כאלו מלידה לא שומרים על הפרטיות מסיבה אחרת לגמרי - מרחק השמיעה המובנת לפני השתל היה לי מטר אחד בסה"כ (עם השתל שלוש - חמש) אז יש תחושה מטעה - שממרחק אחרים לא שומעים.

באירועים פרטיים לא מדברים על נושאים כבדי משקל כמו חינוך ילדים או יחסים עם בני זוג מסיבה פשוטה הרעש מפריע להבין גם לכבדי שמיעה וגם לשומעים שאמרו לי באירועים כאלו שקשה להם להבין, וגם הם לא יודעים לקרוא שפתיים כמוני :)

לגבי האירוע אני חושב שיש כאן סיטואצייה של זוג שהתביישו בשפת סימנים שלהם מול מטפלת שלא הינה מה הבעיה לחשוף את הדיבור בשפת סימנים - נראה לי שהמטפלת לא צריכה לדרוך על מוקש שיש כאן מתח בין אחד שרוצה להסתיר ומתבייש בשפת סימנים לעומת בן זוג שאין לו ברירה אחרת, זה באמת נושא לטיפול פסיכולוגי פרטי...

אני סבור שצריך להעניק לגטימצייה גם לתמלול וגם לתרגום לשפת סימנים - לא הבישן למד ולא הבישן (החירש) שומע.

אני לא סבור שזה בהכרח תופעה כללית שברגע שנכנס נכות יצא סוד, אני חושב שיש כאן מטפלת שחושבת שיש לה פטרונות על החירשים שלפעמים מועילה ולפעמים לא...

(אגב לא הצלחתי להכנס לקישור). לא שמעתי על הספר הזה, מי כתב אותו?
אני חושבת שזה שונה כשאתה, לקוי שמיעה, מתעניין אצל אנשים עם שתל כמו שלך, מאשר כשמישהו זר מציע את עזרתו בתרגום לשפת סימנים במהלך טקס באירוע פרטי. אני חוויתי את זה פטרוני. הייתי רוצה לשמוע מאנשים לקויי שמיעה נוספים איך הם חווים זאת.
אגב מה שכתבת עליו, היעדר הפרטיות, קשורה לא דווקא לחירשות, אלא לכל האנשים שיש להם נכות או מגבלה, בדרך כלל הגבולות שלהם יותר פרוצים ואנשים מרשים לעצמם דברים או התנהגויות שלא היו עושים מול אנשים בלי מוגבלויות.
לדבר במהלך אירוע עם אדם זר שהוא גם מטפל על נושאים שקשורים לחינוך ילדיך ולהחשף תוך כדי כך בדברים כמו היחסים עם בן הזוג.. אני חושבת שזה משהו שלא היה קורה לאנשים בדרך כלל. מה דעתך?

שמה כתוב שאחת המאפיינים של התרבות החירשית שאין פרטיות - וזה ברור - ברגע שמדברים בשפת סימנים כולם רואים את זה מסביב...

http://www.sela.org.il/%d7%a1%d7%a4%d7%a8---%d7%94%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%a9%d7%9c%d7%a0%d7%95/

אינני רואה בעיה בלהציע עזרה...אבל גם בלקבל סירוב...

בעבר כן שאלתי ודיברתי עם אנשים כבדי שמיעה שהרכיבו מכשיר שמיעה ברחוב - כי מכשירי שמיעה היו נדירים - היום הם יותר נפוצים אז אני לא שואל, לכול היותר מגיש כרטיס של בית זוסמן.

אבל מושתלים אם אני ניתקל במקרה (וקרו לי שנים שלוש לכול היותר כי זה נדיר) כן אני מתעניין - ושואל - ההנחה שגם להם זה מעניין כי אנחנו גזע מיוחד...

לא שואלים אותי שומעים ברחוב על מכשירי שמיעה - אבל מה אם במקרה יוצא לדבר ומגיעים לנושא - חלק ממש מעניין אותם כי יש להם אימא אבא - קרוב משפחה עם ירידה במשפחה וזה בעייה בשבילם (וחלקם הגדול לא ידעו דבר על הארגון בקול).