האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

הגדרה של אוכלוסיות כ"אוכלוסיות", למשל אוכלוסיית החירשים, מכניסה אנשים ממגוון של רמות ירידה בשמיעה (למשל) ומגוון של קשיים (ולמי אין קשיים) לקטגוריה משותפת של התייחסות מחקרית וטיפולית שכוללת בתוכה הגדרה (או קווים של הגדרה) של זהות והשתייכות חברתית. לעתים קרובות נתקלתי בהתייחסות של אנשים שקוממה אותי משום שהייתה צרת אופקים וקטגוריאלית.

רוב המחקרים והחומר הספרותי שנכתב על לקויי שמיעה מתייחס לקבוצה מצומצמת של אנשים חירשים, מבלי לקחת בחשבון שמבחינות רבות אנשים כבדי שמיעה ומתחרשים יש להם מאפיינים קבוצתיים ואישיים שונים לחלוטין. בנוסף לכך, התפיסה היא שאנשים לקויי שמיעה צריכים להיות בחברת הדומים להם. עם כל היתרונות הרבים בקשרים חברתיים עם דומים לך בגיל הצעיר, במהלך שנות הלימודים בבית הספר, האם אין בכך צמצום האפשרויות העומדות בפני הפרט הלוקה בשמיעתו, לערוצים הנוחים והקלים ביותר? לעתים קרובות נתקלתי באנשי מקצוע שטענו שהשתלבות בחברה שומעת, בחירה לדבר אוראלית עם הילדים שלי (ולא בשפת הסימנים) מהוות הכחשה של המגבלה ובעיה בזהות העצמית שלי. מעבר לשאלה שאני מעלה לגבי הבחירה באיזו שפה לדבר ועם מי להתחבר, תהיתי, האם בכלל חייבים זהות מוגדרת? רוב האנשים אין להם זהות כ"שומעים", "רואים", "נורמאליים" וכן הלאה. האם זוהי הזהות של אדם, האם כך צריך לקרוא למי שהוא "חירש" "עיוור" "פגוע נפש"? האם הגדרה כזו לא מצמצמת את האנשים החירשים, כבדי השמיעה וכן הלאה, מקשה עליהם לבחור עם מי הם יהיו, מה יעשו עם עצמם וכן הלאה? האם ההגדרה הזו לא מצמצמת יצירתיות? מצמצמת את אופקי התפיסה של אנשי מקצוע ואנשים בכלל?