האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

והאם אני בכלל "חירשת"? איך מוגדרת השמיעה שלי כעת, עם השתל, ואיך מוגדרת אני? כבדת שמיעה? מושתלת? זה תמיד נשמע לי כמו הגדרה של תפקיד ריגול, במוסד או קגב. מושתלת, בעולם השומע. אלא שלא כך. אני לא זרה, אני פשוט לא שומעת מספיק טוב. וניתן לקרוא את שירו הידוע של אלתרמן גם כך, כזכר לשמיעה שהייתה, שמבליחה לפרקים:

עוד אבוא אל סיפך בשפתיים כבות.
עוד אצניח אלייך ידיים.
עוד אומר לך את כל המילים הטובות,
שישנן, שישנן עדיין.

כי ביתך העני כה חשך לעת ליל
ועצוב בו וודאי לאין סוף.
וחיי שכרעו בלי הגיע אלייך,
הוסגרו לחוצות ולתוף.

אך פתאום את נוגעת כיד מבהיקה.
את פולחת כזכר נשכח.
הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה,
הדממה הזאת היא שלך.

איך אנשים לקויי שמיעה תופסים את עצמם? יש לקויי שמיעה שרואים עצמם כשייכים לקהילה הנקראת "קהילת החירשים". לקהילה זו יש תרבות שנקראת "תרבות החירשים": התרבות כוללת שפה, קודים של התנהגות, קודים של השתייכות. מידת הירידה בשמיעה אינה מהווה קריטריון להשתייכות לקהילה. יש גם אנשים ששמיעתם מוגדרת ככבדות שמיעה, שרואים את עצמם שייכים לקהילת החירשים: הם בוחרים את שפת הסימנים כשפה עיקרית לתקשורת, החברים שלהם הם חירשים דוברי שפת סימנים, יש גבול ברור בין ה"עולם שלנו" ל"עולם שלהם". יש אפילו מונח שנקרא "דם חירשים" – שמשמעותו דומה למשמעות של "אחים בדם" גם אם לא אחים ביולוגית. אחים למגבלה, אחים לצרה, אחים לאחווה מיוחדת.
אנשים אחרים שהם כבדי שמיעה ולא רואים עצמם שייכים לקהילת החירשים, מתמודדים עם החיכוך הבלתי פוסק בין מגבלת השמיעה שלהם לבין הדרישות היומיומיות להיות בקשר שמיעתי עם אחרים ועם סביבה, בלי שיהיה לאן "ללכת הביתה" בסופו של יום. לחירש תהיה הקהילה שלו שאליה הוא יכול להרגיש שייך, נמצא בין שווים ולא מוגבל. האם זה עדיף על ההתמודדות של אדם עם מגבלה חושית ב"קהילה" רחבה ופחות מכילה של אחרים שאין להם את המגבלה החושית הזו? אני חושבת שזו עניין של בחירה. כל אדם והמחירים שמוכן לשלם והרווחים שמעוניין בהם.