האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

יליסה נוצ'יו היא אישה גבוהה, יפה וסקנדינבית למראה. היא חרשת-עיוורת לפי הגדרתה, מתקשרת בעזרת שפת סימנים במגע, למרות שיש לה גם שרידי ראייה במידה כזו שמאפשרים לה לקרוא כתב בגודל 16 מודגש.
במהלך הכנס http://www.ynetnews.com/articles/0,7340,L-3857463,00.html תהינו, אני ודנה שעובדת איתי במכון בית דוד, האם המתורגמן האיטלקי השזוף למראה, שהרכיב מכשירי שמיעה על אוזניו, הוא בעלה או לא? שאלנו את אחת המתורגמניות האחרות שהתלוו אליהם. תשאלי אותה, ענתה לנו.

מאוחר יותר כשישבנו יחד במסעדה שאלנו אותה. כן, הוא בעלה, כבר 22 שנים. כשנישאו, ידע על כך שיש לה תסמונת אשר, ולא הפריע לו, הוא סימן לנו שיש להם תקשורת – ולא סתם: הסימן היה מיוחד משום שהוא התחיל אותו מאזור הלב (תקשורת מסמנים מאמצע החזה).

יליסה נוצ'יו ותרזה סמית, האחת מנהלת מרכז חשוב לאנשים חרשים עיוורים בסיאטל, ארה"ב, והשניה דוקטור שכתבה ספר על הדרכה ושירותים לאנשים עם תסמונת אשר (תסמונת שמתאפיינת בלקות שמיעה וראייה משולבות). תרזה אישה שומעת, דוברת שפת סימנים שוטפת, רגילה ובמגע. היא סיפרה לנו שכאישה צעירה נמשכה לחירשים דוברי שפת סימנים כי הם היו אנשים שמאד נוגעים, ותמיד אהבה מגע עם אנשים.
כולנו בבית דוד התרשמנו  במהלך הכנס מהרמה המקצועית והידע בתחום, ומהשליטה המוחלטת בשפת הסימנים. הכבוד בו התייחסו ליליסה, לחומר הנדון ולעצמם היו מרשימים. ההנגשה בארה"ב ובמיוחד בסיאטל, שם יש ריכוז של אנשים עם תסמונת אשר, רחבה וכוללת עזרים טכנולוגיים שעדיין לא הגיעו לארץ. החקיקה בארה"ב בנושאים של הנגשה מכוונת לכך שחירשים (ועיוורים) יוכלו להשתמש בכל השרותים הציבוריים באופן שווה וזמין. זוהי אחריותו של רופא, מנהל בנק, פקיד דואר, לדאוג לכך שיהיה אדם דובר שפת סימנים שיוכל לתת שירות לאדם חרש דובר שפת סימנים שמגיע לסניף. אין צורך בהודעה מראש (למעט קביעת תור לרופא כמובן), המתורגמן/דובר שפת הסימנים חייב להיות זמין באופן מיידי.

לפני יותר מ15 שנים, עבדתי במשך חודשיים במחנה קיץ של יהודים קונסרבטיבים באזור בוסטון. לימדתי תנועה לקבוצות ילדים (שומעים) וכן לקבוצה של ילדים מיוחדים ששולבה במחנה (סיפרו לי אז שזה מקובל בכל מקום, לשלב ילדים מיוחדים במחנות קיץ רגילים). אחרי שהמחנה הסתיים, טיילתי במשך כחודש. מדי פעם הצטרכתי להגיע לבנק או לקופת כרטיסים וכו'. כל פעם שאמרתי שאני hard of hearing ביקשו ממני להמתין קצת ומייד הגיע אדם שידע שפת סימנים אמריקאית, בה יש לי ידע מועט, ואז דיברו אלי לאט וברור כדי שאקרא את השפתיים (קשה לקרוא שפתיים בשפה זרה J) או שהתכתבנו באנגלית. לרגע לא הרגשתי נחותה או טיפשה, כפי שאני מרגישה לעתים קרובות כל כך בארץ, מול נותני השירותים השונים (אמנם השירות הציבורי ותודעת השירות בארץ הן גרועות בדרך כלל..). זה השפיע על האופן בו הרגשתי את עצמי – התחושה הפיזית והדימוי העצמי היו אחרים. בבת אחת הפכתי מודעת למועקה ולתחושת המחנק החוזרות בכל הפעמים בהן נזקקתי לשירותים ציבוריים בארץ.  עוד זכור לי שבביתו של ידיד צפיתי בטלויזיה ובעזרת לחצן כלשהו "התלבשו" על התוכנית כתוביות, שהחליפו מקומות על גבי המסך, כדי להעביר בהתאם את השיחות או לחלופין קולות שנשמעו, כמו חלון נפתח, צעדים, רוח נושבת, מוזיקה מפחידה..
נראה שאנשים לקויי שמיעה בארה"ב יש להם כוח (אלקטורלי?) גדול הרבה יותר מאשר בארץ, למרות שזה משתנה בשנים האחרונות גם כאן. מוסדות שעובדים עם אנשים חירשים יש בהם הרבה יותר אנשים לקויי שמיעה וכאלה שדוברים שפת סימנים שוטפת. כשאני סיימתי את לימודיי, תואר ראשון + תעודת מטפלת בתנועה מוסמכת (שמקבילה לתואר שני אך בלי תזה), פניתי למוסדות שונים שמרכזים שירותים ללקויי שמיעה. למעט בסניף "שמע" ירושלים (זכורה לטוּב ורוחב אופקים המנהלת שכיהנה אז – גב' חנה פלס), נתקלתי בדחיות חוזרות ונשנות בכל שאר המוסדות אליהם פניתי, כשמקביל במהלך השנים כשפניתי שוב ושוב, שמעתי על אנשי מקצוע מקבילים לשלי, שומעים, שהתקבלו לעבודה. באופן מוזר (או לא מוזר) דווקא שם נתקלתי בדעות קדומות ודחייה.