האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

קמתי וכיביתי את משאבת האוויר של הדגים (לא יקרה כלום עד הבוקר). הרעש  הפריע לי. הרעש מזכיר מסך חשמל סטאטי שמפריע לי אפילו לראות ולחשוב. בימים האחרונים אני חושבת על כך ששמיעה עם שתל היא שמיעה חשופה, חסרת עור או ממברנת סינון. אין מה שישמור על קצות העצבים – הם חשופים לכל צליל שנקלט. ייתכן שצריך עוד להתרגל, אבל אני לא מרגישה שזה משתנה. בחודשים הראשונים אחרי החיבור למעבד החיצוני הגירוי העצבי אמנם היה הרבה יותר חריף, אבל נראה שהגיע לאיזשהו סטאטוס-קו שנמשך כבר זמן רב.

יש לה כל מיני חלקים, לשמיעת השתל. או אולי הם מאפיינים באופן כללי את השמיעה. יש חלקים של אבחנה והבחנה, כלומר זיהוי צלילים, וחלקים של ברירה ומניפולציות מהירות שהמוח עושה כדי לבנות מהבליל משמעות. מזכיר לי את סיפור הבריאה – ויהי אור, ואז הבדיל בין חושך לאור, ובין יום לילה, ובין מים למים, ומים ליבשה, וכן הלאה.. מהגס והגושי לפרטי הפרטים.

החלק של הויסות, הוא כנראה, פונקציה שאותה אולי המוח לא יכול לעשות. זכורה לי קלינאית תקשורת שהסבירה שיש תפקודים של שמיעה שמרוכזים באוזן, לפני עצב השמיעה, פונקציות שהשתל לא יכול לחקות או למלא. אולי לכן התחושה הזו, של שמיעה חשופה, ללא עור מגן, לפעמים אפילו מכאיבה.

בבי"ח הן שואלות תמיד מתי הצליל נעים, מתי לא. אבל למרות שהצלילים לא תמיד נעימים, אני תמיד רוצה עוד ורוצה הרבה. כאילו אפסיד משהו אם אשאר רק בנעים. אמרה לי פעם מטופלת, אני רוצה לשמוע ולדבר ברור. ולא יקרה. בעזרת שום אמצעי. כל פעם שיש אמצעי, הוא אף פעם לא לגמרי. תמיד חסר או יַתֶר. הדברים החסרים-יתרים מייצרים תסכול. לפעמים אנשים מעדיפים לוותר על הכול, ולא לחוש את התסכול היומיומי המורט.

התסכול הזה מזכיר לי תסכול אחר - בזמן תרגום לשפת הסימנים. מצד אחד המתורגמנית היא אור לגויים (או מילים לחירש(ת), מצד שני היא מסך בין החירש לבין שאר האנשים. היא גם מתפקדת כערוץ מתווך, וגם כחוצץ. הייתי בהרצאה במהלכה הייתי במחצית הזמן עם תרגום ובמחציתו השנייה בלי תרגום (ישבתי קרוב למרצה והצלחתי להבין כ-80% ממה שאמר, אמנם את התגובות והשאלות של המשתתפים לא תמיד הצלחתי לשמוע). ההבדל בין חווית הנסמכת על תרגום לחוויה של שומעת גם אם באופן חלקי, הוא הבדל מוחשי, אפילו פיזי. בבת אחת הרגשתי שייכת, חלק מהמעגל של המאזינים (שהם אנשים מוכרים לי). כשיש לי מתורגמנית אני כאילו נבדלת מהם. אפילו האופן בו הם תופסים אותי ומתייחסים אלי מושפע מכך. במקביל לתיווך של התרגום יש גם חוויה של בידוד, כאילו אני נמצאת בשולי המעגל, קצת מחוצה לו. ההבדל בתחושות הוא ממש גופני. הנפשי נוגע בפיזי, ואני שואלת את עצמי מהן ההשלכות של תחושת הבידוד בתוך המעגל, על האופן הפיזי בו אדם כבד שמיעה מתנהל בעולם, על האופן הרגשי-חברתי.