האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

הפעם אביא קטעים שבחרתי מתוך המאמר, במטרה להביא נקודות לדיון, ולא לייגע מדי בחומר מקצועי :)

תפוצה של בעיות ברה"נ בקרב ילדים וצעירים חרשים

ילדים חרשים יותר פגיעים לבעיות ברה"נ. כ 40% מהילדים החרשים סובלים מבעיה כלשהי (כולל בעיות ארעיות ומתונות), בערך פי 1.5- 2 יותר פגיעים מילדים שומעים. יחידה לסטטיסטיקה בסידני משערת כי ל 15-20 % מהילדים הפרעה נפשית משמעותית, כולל הפרעות רגשיות והפרעות התנהגות. נראה שילדים חרשים פגיעים יותר גם להפרעות בספקטרום האוטיסטי ול ADHD, בעיקר בקרב ילדים שהגורם לחרשות גרם גם לנזק מוחי. גורמים כמו שיטת התקשורת, יכולת התקשורת של ההורים וסוג ביה"ס (פנימייתי או רגיל) צוינו כגורמי סיכון, אך אמירה זו מוטלת בספק. ממצא חשוב מפינלנד- ילדים שקיבלו חינוך דו שפתי וניתנה להורים תמיכה בלימוד ש"ס, נמצאה פגיעות זהה בקרב הילדים החרשים והשומעים.

הערכה ואבחון:

למיומנויות התקשורת של הקלינאי השפעה ניכרת על התוצאות. כאשר יש מגבלת תקשורת, הקלינאי חש בחרדה שגורמת לו להשתמש בשפת גוף חיובית מוגזמת, מה שבאופן פרדוקסאלי גורם לילד לא לחשוף רגשות ומחשבות שמעוררים מצוקה. על הקלינאי לזכור 2 דברים: 1. להבטיח תקשורת הכי אפקטיבית שניתן (להשתמש בתרגום במידה וקיים צורך). 2. לנהל את חרדותיו הוא שלא יפריעו לתהליך.

יש לזכור- כשעובדים עם מתורגמן כדאי לעדכנו לפני הפגישה ולדבר עמו אחריה מכיוון שיש לו קשר עין רצוף עם הילד והוא יוכל לשים לב להבעות פנים ושפת גוף לא רגילות.

על המאבחן לזכור שהמתורגמן מתרגם את הדברים הנאמרים למשמעות. לכן בבעיות כמו אוטיזם או פסיכוזה בהם יכולה להיות הפרעה בדיבור ובתרגום הדברים "תוכנס" משמעות כשיבחין המתורגמן באפיון הפרעות הדיבור.

מאבחנים משתמשים לעיתים בהורים ובמורים כמתורגמנים מטעמי נוחות אך שימוש זה טומן בחובו מס' מלכודות:

1. חוסר מיומנות ופספוס מידע חשוב
2. עלול להימנע מהילד לומר מה שבאמת ירצה לומר.
3. מונע מהמתורגמן עצמו לומר את דאגותיו הוא.
4. הילד עלול לא למסור מידע משמעותי כמו ABUSE.

שימוש נוסף שיש למתורגמן- בחינת מידת תקשורת המשפחה עם הילד החרש. כאשר המשפחה טוענת לתקשורת טובה עם הילד, כאשר אין זה נשמע כאמת ואז בפגישה המתורגמן יכול לסגת מהתרגום וכך תינתן אינדיקציה למידת התקשורת במשפחה.

ילדים חרשים יותר ערניים לפרטים ויזואליים, לכן תמיד טוב להחזיק בהישג יד אמצעים כמו דפים ומכשירי כתיבה ולעודדם לצייר או להשתמש במשחקי תפקידים, להבהרת אירועים ותפיסתם וחוויתם את האירועים הללו. כתיבה אינה אמצעי טוב לתקשורת בד"כ.

התערבויות

כל התערבות יכולה להתאים אך חשוב לזכור:

1. יכולת התקשורת של הילד ומשפחתו.
2. השלב ההתפתחותי של הילד.
3.  תוך זכירת הבעיות ההתפתחותיות שצוינו קודם, חשוב להעביר חלק פסיכוחינוכי בתחילת טיפול הכולל בדיקה כי הילד מבין רגשות ומחשבות של אחרים, או נושאים פסיכולוגים בסיסיים אחרים.
4. להשתמש באמצעים חזותיים עם ילדים חרשים או ילדים שאינם ורבלים.

מבחינתי העובדות המתוארות במאמר מגלות מצב עצוב ומדכא, בכל הקשור במערכת בריאות הנפש הניתנת ללקויי שמיעה, החל מאבחון וכלה בטיפול, ואפילו בתחומים כמו קלינאות תקשורת, הרושם הוא שאנשי המקצוע שבאמת מסוגלים להתמודד עם המורכבות הזו של מפגש עם אדם או ילד שסובל מלקות שמיעה, הם מעטים. מניסיוני במערכות השונות, החינוכית והפסיכולוגית, אכן נתקלתי בלא מעט מקרים כאלו, של החמצה. אפשר לומר שרק ילדים שהם "גבוהים" מספיק ביכולת התקשורתית והשכלית שלהם, ובנוסף שיש להם מזל בדמות משפחה תומכת ומבינה מספיק, יכולים לשרוד את המסע הזה של התבגרות.