האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

אסון השריפה המזעזע היה לא פשוט עבור אנשים רבים, חלקם קרובים למקום/לתושבים וחלקם רחוקים, אבל הוא נגע, אני מאמינה, בכולנו. היום כששמעתי שאהובה תומר נפטרה, הרגשתי זעזוע נוסף. קיוויתי בכל לבי שהיא תשרוד, ושיגיעו ימים שנשמע ממנה, חשבתי לעצמי שהיא ודאי תיקח את הדברים הנוראים שעברה למקומות של שיקום ועזרה לאחרים.

פעם לא סבלתי את המילה שיקום, היא התקשרה, בעיני, לנכות, מגבלה, נזקקות וכן הלאה. היום אני יודעת, מהנסיון המצטבר, שלפעמים דווקא המילה שיקום יש לה הקשרים של חיים וצמיחה מחודשת, לאחר אירועים קשים מאד שכרוכים באובדן כזה או אחר.

החיים ממשיכים, וכך חזרנו היום ללימודים באוניברסיטת חיפה. ציפיתי לראות שטחים חרוכים נרחבים, אותות של אסון, אמנם ראינו פה ושם מרחוק (וחלק ניכר נמצא מאחורי האוניברסיטה, כלומר לא באזור בו אני לומדת). המעבר לחיים רגילים (לשגרה) יש בו גם חלק קשה, אמנם גם חלק של שיקום והמשך.. אבל לא פשוט בכלל, הטרגדיה נמצאת באוויר, קשה לעבור הלאה כשהמחשבות על כל האנשים והמשפחות שאיבדו חיים נמצאות בתודעה..

בימים האחרונים הרגשתי קושי לתפקד כרגיל. התמונות והסרטים בטלביזיה, יצרו חיבור ביני לבין אנשים שקודם היו זרים לי, וכעת חרדתי לגורלם, ופתאום גם מרחב חייהם האישי נפרץ. זה לא דומה, אמנם, אבל הקטיעה הגדולה והדרמטית הביאה עותי על הקטיעות הקטנות לאינספור, שלקות השמיעה גוררת עמה... פעמים בהן אני לא בתוך המתרחש בין האנשים שאיתם אני נמצאת, יוצרים קטיעות ברצף.. דברים מתרחשים לידי, אבל לא מגיעים אלי, והיעדר החיבור יוצר תחושות מורכבות. הכמיהה לקשר עם האירועים, לקשר עם האנשים, לגשר על פני התהום. כל אחד יוצר קשר וגשר בדרכו, אבל למצוא אותם ולבנות אותם מהחומרים שיש לך, הוא תהליך. כך נבנים גם גשרים מעל תהומות שנפערים בזמן אסונות אדם וטבע.

במשך זמן רב לא היו כתוביות במהלך השידורים בטלביזיה (למרות שפעלתי לפי ההוראות שנשלחו ע"י ערוץ 2). כשהכתוביות הופיעו לבסוף, הן היו באיכות ירודה מאוד. בכל אופן, טוב שהיו כתוביות בכלל.. אבל מה שרציתי להתייחס אליו, הוא הקושי הגדול לצפות בתמונות קשות מאוד בלי להבין מה נאמר, מה מתרחש, בזמן אמת. זוהי חוויה קשה של ניתוק, שמצמצמת את קיומך בין אנשים.

אני מקווה שחיי המשפחות שאיבדו יקיריהן ישתקמו, וליבי איתם.