האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

לפני כמה זמן אמרתי בצחוק, ששפת האם שלי היא השפה הכתובה. בשבועיים האחרונים אני חושבת על ההעדפות התקשורתיות שלי. עד כה לא חשבתי בכלל שיש לי אפשרות בחירה.
ישנה דעה שאנשים לקויי שמיעה שבוחרים לחיות בקרב אנשים שומעים, להיות אוראליים, לא לדבר שפת סימנים או לא רק שפת סימנים, הם אנשים שמכחישים את לקות השמיעה שלהם. אני חולקת על הדעה הזו. בשלב הזה אין לי דעה נגדית מגובשת, אני רק יודעת לומר מה טוב לי. אני מבינה לאחרונה, שאני יכולה לבחור ולהגיד – דברו אלי ברור, אני יכולה להשתמש בשמיעה שלי, לקרוא שפתיים, עליכם בעיקר להשתדל לדבר ברור ואלי. זה דורש מאמץ, אבל גם דיבור בשפת סימנים לאנשים לא מיומנים או לסיטואציות חברתיות מעורבות (של שומעים ולקוית שמיעה אחת J) דורש מאמץ ותיווך אפילו גדולים יותר. זה גם גורר בידוד מסוים שלי. אמנם תמיד יהיה בידוד כלשהו בסיטואציות קבוצתיות, והשאלה היא כנראה באיזה מחיר ורווח אני בוחרת.
אפשר לומר שהספרים גידלו אותי. קראתי הרבה יותר מששוחחתי או יכולתי לקלוט משמיעה וקריאת שפתיים. אני לא יודעת לומר האם בדיעבד, בני המשפחה שלי היו צריכים ללמוד שפת סימנים כדי לעשות אותי יותר מעורבת בחיי המשפחה. היום יש טכנולוגיות שאז לא היו – מכשירי שמיעה משוכללים, שתל קוכלארי, מכשיר FM. במבט לאחור אולי הייתי אומרת שבני המשפחה היו צריכים לעשות מאמץ רב יותר לשלב אותי ולא לנקוט בגישה של להניח לי, משום שבהחלט הזדקקתי לעזרה. הייתי צריכה לדעת איך זה לקבל עזרה כדי שאחר כך, מחוץ למשפחה, אדע איך לבקש אותה. אמנם המאמץ לא קל ויש סיטואציות משפחתיות מורכבות שלא פשוט להתמודד איתן. אני חושבת שהנקודה ממנה צריך להתחיל לבנות מערכת התייחסות לילד לקוי השמיעה מבוססת על היכולת התפקודית-השמיעתית של הילד ועל השאלה האם כדאי להשקיע בשילוב אוראלי בחיי המשפחה ובחוץ (דהיינו להשקיע במיומנויות דיבור וקריאת שפתיים+שימוש בשמיעה הקיימת), או להשקיע בלימוד שפת סימנים ושילוב בקהילת החירשים.
ביכולת תפקודית-שמיעתית אני מתכוונת לאו דווקא לרמת השמיעה האודיו לוגית הנמדדת בבדיקות השמיעה, אלא ליכולות האישיות של הילד להשתמש בה, למובנות הדיבור שלו. שמיעה מורכבת לא רק ממדדים אודיולוגיים, אלא גם מפונקציות של מוח ואישיות, מורכבות מכדי שנוכל לבודד אותן (לפחות עד כמה שידוע לי לא ניסו לבדוק אותן). גם הערכים שנמדדים בבדיקות השמיעה לא נכנסים לפרטי הפרטים (לדעתי), וילדים עם אודיוגרמות (בדיקות שמיעה) דומות יכולים לתפקד אחרת מבחינת שימוש בשמיעתם, בגלל דקויות שלא ניתן לראותן באודיוגרמות.
כדי שילד יוכל להשתלב בבית ספר רגיל, לדעתי רצוי שלא יהיה פער גדול מדי בין מובנות הדיבור ויכולת השמיעה וקריאת השפתיים, לבין אלו של אדם שומע, כדי שהילד לא יצטרך לספוג יותר מדי השפלות. וגם אז, כשהתנאים מאפשרים שילוב, יש צורך בהכלה ותמיכה מצד ההורים והמטפלים, של התסכולים שעדיין ממשיכים להיווצר בסיטואציות קבוצתיות אותן בית הספר מזמן לרוב.