האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

בתי הספר לחירשים בעבר, נאמר, לפני כשלושים-ארבעים שנה, היוו את המסגרת הלימודית לכל לקויי השמיעה שלא היו ברמה של כבדות שמיעה קלה (כלומר שדיברו והשתמשו בשמיעתם במידה כזו או אחרת). הילדים שלמדו במסגרתם היו בעיקר לקויי שמיעה, לא היו בעיות נוספות בולטות. רמת הלימודים הייתה נמוכה יחסית לבתי הספר האחרים-הרגילים, בעיקר משום שצוות המורים לא ידע להשתמש בשפת סימנים באופן שוטף וכך להעביר את חומר הלימוד כראוי. בתי הספר הללו היוו מוקד חברתי פעיל ותוסס והילדים שלמדו בהם שמרו קשר עם חבריהם לכיתה ולבי"ס לאורך השנים, גם בבגרותם. עם סיום לימודיהם בדרך כלל המשיכו להיפגש ולשמור על קשר במועדונים ומסגרות חברתיות כמו מועדון "הוד" המיתולוגי שגם אני ביקרתי בו, ומקומות דומים. סניף "שמע" בתל אביב התגייס לעניין ופתח את שעריו לבוגרים מעל גיל 18 שרצו להמשיך ולהיפגש, והציע פעילויות מגוונות כמו גם מחנות עבודה בקיץ בקיבוצים, מחנות שזכורים לטוב עד היום. לצערי כשחיפשתי מקורות מידע על המועדונים דאז לא מצאתי בשום מקום בגוגל.

היום המצב שונה. כל ילד לקוי שמיעה שאין לו בעיות חריפות כמו לקויות למידה קשות, הפרעות קשב וריכוז שמשולבות בבעיות התנהגות, אינטליגנציה גבולית ועוד, משולב במסגרות לימודים רגילות, במתכונת של שילוב כיתתי ושילוב אינדיבידואלי.

הילדים שלומדים במסגרת השילוב הכיתתית משתלבים בבית הספר הרגיל בתוך כיתה קטנה של לקויי שמיעה אחרים. החל מכיתה ו'-ז', הם יכולים ללמוד בכיתות רגילות עם ילדים שומעים אחרים במשך חלק מהשיעורים, במידה והם מציגים ציונים טובים במקצועות ספציפיים. ילדים אלה יתקשרו ביניהם בדרך כלל בשפת סימנים. חלק מהם יהיה גם בעל יכולות תקשורת אוראליות. בצורה כזו הם יוכלו ליהנות משני העולמות, עולם דוברי שפת הסימנים, ועולם השומעים. צוות המורים שלהם שולט בשפת סימנים שוטפת, כתנאי הכרחי ליכולת הוראה תקינה ומספקת. באופן זה הילד לקוי השמיעה נהנה הן מרמת לימודים טובה, והן מאפשרויות חברתיות מגוונות בהן הוא יהיה חופשי לבחור בהתאם לצרכיו ויכולותיו.

הילדים שלומדים בשילוב אינדיבידואלי הם ילדים שרמת לקות שמיעתם היא כבדות שמיעה קלה/בינונית בדרך כלל, ומשתמשים בתקשורת אוראלית, והם משולבים בבית ספר רגיל בכיתות רגילות. עדיין מוצעת להם מסגרת "שמע" למפגש חד שבועי אחרי הצהריים עם ילדים אחרים שגם הם לומדים בשילוב אינדיבידואלי, והמסגרת החברתית הזו היא חשובה, מכיוון שאז יש להם הזדמנות להיפגש ולהכיר ולהיתמך מחברים אחרים שגם הם מתמודדים עם שילוב פרטני שעם כל התועלת שבו הוא גם לא פשוט לחלק מהילדים. גם אם הילד כבד שמיעה קל, עדיין בקבוצות גדולות (היינו: כיתות, חצר ביה"ס וכו'..) הוא יתקשה לעקוב אחרי המתרחש ויהיו סיטואציות לא מעטות של פיספוס ותחושות הישארות בצד. במקביל לתמיכה הרגשית החשובה של הורים ומורים, חשוב שתהיה לו גם מסגרת חברתית בה יוכל להפגש עם ילדים שמתמודדים עם קשיים דומים.

המסגרות של בתי ספר לחירשים הן היום מסגרות של חינוך מיוחד לכל דבר: הילדים החירשים שלומדים במסגרת כזו הם ילדים רב בעייתיים, המסגרת הזו מהווה מסגרת חינוך מיוחד. לפעמים הם נשארים בבי"ס היסודי עד שמסיימים בגיל 21, לפעמים הם יכולים להתמודד עם מעבר לתיכון - בדרך כלל מקצועי, ולרכוש מקצוע. בתי הספר לחירשים אינם היום מה שהיו בעבר. המגמה הכוללת היא של שילוב, ללא קשר ליכולת התקשורת של הילדים: גם אם הם דוברי שפת סימנים, אם מיומנויות הלמידה שהם מגלים ויכולותיהם תקינות, הם יכולים ללמוד במסגרת של שילוב כיתתי, לעשות בחינות בגרות במועדן, וכו'. שפת הסימנים כבר לא הפכה למשתנה במשוואה של מוגבלות. יש תרגום בכל מקום, גם בכיתות השומעים בשיעורי השילוב, יש לילדים לקויי השמיעה מתורגמנית. יש תרגום באוניברסיטה, מי שיכול ורוצה ללמוד - יכול - גם אם שפתו העיקרית היא שפת סימנים. זהו השינוי הגורף ביותר, בעיני, שעברה שפת הסימנים: משפה של מוגבלות לעוד שפה (לא זרה :)