האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

בשבוע שעבר התחלתי ללמוד, תואר שני בביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה. זה היה שבוע מאד לא קל, ויצר הרבה שינויים בכל התחומים של חיי. הרבה פעמים שאלתי את עצמי במהלך שבוע זה מה אני עושה, האם באמת צריך? כעת בסיומו של שבוע לאחר שינה של 10 שעות אני עונה לעצמי שכן. תוכנית הלימודים מצוינת. אמנם כבר למדתי תרפיה באומנות בתחום אחר (תנועה) אבל זה היה שונה. התוכנית האוניברסיטאית אחרת, ההכוונה לתואר אחרת. כל זאת ועוד, אי אפשר להתעלם מהאופן השונה בו תואר שני שם אותך מבחינת מעמד מקצועי.

עדיין יש כל מיני שאלות, ניתן ללמוד גם בדרך אחרת, קונבנציות חברתיות למיניהן לרוב הן רק קונבנציות. ובכל זאת החלטתי ללכת עם זה, לאחר שקילה לכאן ולכאן. אני מקווה מאוד שנצליח להתגבר על המכשולים שבדרך. לא קל גם להיות אמא לשני ילדים, עובדת ובנוסף סטודנטית.

שינויים שאנו עורכים תמיד יוצרים השפעה על כל מערך החיים במקביל. כמו ההחלטה שעשיתי לפני כשנתיים, לעשות שתל קוכלארי, בגיל 42 (או שמא 41?). בדרך כלל עושים ניתוח שתל לילדים, תינוקות, כדי לנצל את תקופת ההתפתחות של השפה והדיבור ולהקנות תנאים טובים ככל האפשר כמצע להתפתחות זו. השתל הוא אכן "מכשיר" שמיעה משוכלל מאוד (המרכאות באות כדי להבדיל אותו ממכשירי השמיעה הרגילים, שאינם שתל), ואם ניתן להשתמש בו (כלומר אם הירידה בשמיעה היא חמורה והתועלת שתופק משימוש במכשיר שמיעה רגיל תהיה קטנה יותר מאשר זו המופקת ע"י שתל) אז כדאי מאד להשתמש בו. אין ערוך לחוש השמיעה בכל הקשור לתקשורת וחיים בחברה. אני מאמינה שאפשר גם בלי - ויש אנשים שטוב להם ונהנים מאד מחייהם בלי שתל או מכשיר שמיעה משוכלל. אפשר גם כך. כל אחד ושיקוליו. אני לא מקנאה בהורים שצריכים להגיע להחלטה אם לעשות לילד לקוי השמיעה שלהם ניתוח שתל או לא, אם לעבור מסכת של שיקום ושילוב, ממושכים ולא קלים, ולקחת אחריות והחלטות לגבי גופו ועתידו של ילדו... כל מיני נתונים מעורבים בהחלטה כזו ואין תחזית אחת גורפת לכולם. כמו בכל החלטה שלוקחים הורים על ילדיהם, גם כאן אני חושבת שכל הורה מגיע להחלטות שמתאימות לו ולמשפחתו, גם מבחינה עקרונית וגם מבחינה מציאותית, וכדאי לקחת בחשבון אפשרות של טעויות בדרך ומוכנות ללמוד מהן ולערוך גם בהמשך שינויים.