האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

בהמשך לנושא המעניין "המטפל הפצוע" שהועלה על ידי צביאל רופא בפורום "מדברים מנסיון" חשבתי על "המטפל המוגבל" (עם ההומור המשונה שלי שתי ההגדרות מצחיקות אותי מאוד..), ועל הנסיון שהיה לי בעבר כאשר עבדתי כמטפלת בתנועה בבית ספר לילדים רב בעייתיים אך שומעים, במשך 6(!) שנים. אני לא אוהבת את ההגדרה "המטפל הפצוע", לדעתי הגדרה כזו נכנסת לתחומים אישיים שאינם רלבנטיים להגדרת התפקיד. ההיסטוריה האישית של מטפל לדעתי איננה נכנסת להגדרת תפקידו, אמנם הלקוח עשוי לקחת בחשבון פרטים כאלה אם ידועים לו, במערך השיקולים שיופעלו עם בחירת מטפל, אם יופעלו :-)

לפני יותר מעשר שנים הכרתי מטפלת (מעולה) עם עבר של אשפוז וטיפול פסיכיאטרי, שגם לימדה והרצתה במסגרות הכשרת מטפלים. אין ספק שהניסיון האישי הוא אוצר בעל ערך רב, אבל אין זאת אומרת שכל אדם שעבר אשפוז והתמודד בהצלחה עם פגיעה נפשית עמוקה יכול להיות מטפל טוב (בדיוק כמו מטפלים שלא חוו פגיעה נפשית והחלמה ממנה).

ללא קשר לפגיעה נפשית קיימת או לא, חשוב שכל מטפל יעבור טיפול בעצמו, לא רק בשביל ההתנסות בכלי שבו הוא משתמש בעבודתו, אלא גם משום שטיפול פותח ומגביר מודעות לכל המורכבויות האישיות ונותן כלים שקשה לרכוש אותם לבד, להכרה עצמית. מאחר שהמטפל עצמו, אישיותו ותכונותיו, מהווה כלי לטיפול (ולא רק הטכניקות והידע שרכש) חשוב שידע לתחזק ולהכיר את עצמו - עבודת המטפל קשה היא ומורכבת :-)

ולנושא העיקרי: האם הייתם פונים למטפל פגוע נפש לשעבר, או למטפל עם מוגבלות כלשהי? האם כאשר מדובר במשהו בסיסי כזה (טיפול לעצמכם) או אפילו בן זוג, או חתן/כלה לילדכם, איך הייתם מרגישים?

בקהילת החירשים שהיא קהילה קטנה, כולם מכירים וכולם יודעים (פחות או יותר) הכל, כמו בקיבוץ או כפר, יהיה בעייתי לפנות למטפל חירש. אבל הבעייתיות פוחתת בפנייה למטפל כבד שמיעה שפחות מעורב בקהילת החירשים (אם בכלל מעורב), ועדיין יש הטלת ספק במקצועיותו. גם כבדי השמיעה על פי רוב מבכרים לפנות למטפלים שומעים. יתכן שחלק מההתנגדות קשורה לפגיעה בערך העצמי שמושלכת על המטפל. התופעה חוזרת גם במוסדות שונים שעובדים עם ילדים ונוער לקויי שמיעה - לקויי שמיעה בדרך כלל לא מועסקים כמטפלים או בתפקיד בעל השפעה מסוג אחר עם ילדים, לכל היותר הם מועסקים כמדריכים או סייעים, והטלת הספק ביכולתם של לקויי שמיעה להיות בתפקידים של טיפול והוראה משקפת תמונה עצובה שבה מטפלים/אנשי מקצוע לא מאמינים באמת ביכולתם של מטופליהם (או שמא עלי לומר, בנימה יותר מכבדת, לקוחותיהם ולא מטופליהם). אני מקווה שהתמונה הזו משתנה בהתאם לשכלול הטכנולוגיה באביזרי השמע.. עצוב גם, משום שמשקף את האופן בו החברה מצפה מחבריה להתאים את עצמם אליה ולא להיפך.

ובכל זאת מה דעתכם, הייתם מפנים או פונים למטפל/ת עם מוגבלות כזו או אחרת? לעצמכם ולילד שלכם?