האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

במאמר "הגוף האבוד" מתארת דורה פלדפוגל תופעה מיוחדת בחוויית העצמי הגופני (body self) אצל מטופלים מסוימים. אין הם חשים קשר מלא אל גופם, אלא ניכור מסוים. המקרה שדורה מתארת הוא מקרה של ילד קטן מאוד, שתהליך הפרסונליזציה ("השתכנות הנפש בגוף" – היווצרות העצמי הגופני – לפי ויניקוט) התהווה אצלו בצורה לקויה, בגלל טראומות וכאבים פיסיים שעבר במהלך טיפולים רפואיים ממושכים בינקותו. התנאי המכריע לתהליך הפרסונליזציה, לפי ויניקוט, הוא שתהיה לתינוק תחושה של רציפות הקיום, ההוויה שלו (going on being). ה-holding האימהי הנכון הוא שמאפשר את התחושה הזאת, ושומר על התינוק מפני השגות הגבול המשפיעות (impingments) החיצוניות או של תחושות פנימיות (רעב, קור, דחפים) הנחוות אף הם כהתקפות מבחוץ בשלב שהתינוק עדיין אינו מבחין בין פנים וחוץ. ויניקוט טוען שריבוי השגות גבול כאלו מחייב את התינוק להגיב, 'לעשות' במקום 'להמשיך להיות'. האם, המוגדרת כאם טובה דיה, מספקת לתינוק את מצב ה-holding באופן שהפרטים של מה שהיא עושה, כדי להשיג זאת, לא מורגשים על-ידו. כמו האוויר לנשימה, מורגשת האם הטובה דייה רק כשהיא חסרה או מאכזבת. אצל תינוקות חירשים, האם חסרה בכל פעם שאינה בטווח ראייה. הקושי בהפנמת הדמות הראשונית דרך תפקוד הקול והשמיעה פוגע ביכולת להפנים אובייקט, ליצור אמון ולחוש ביטחון בקיומו. אפשר גם להבין יחס חודרני אצל הורים והגנת יתר כרצון להגן על תינוק שנחווה כחסר אונים יותר מתינוק שומע. כלומר יש קשיים אובייקטיביים שתורמים לקושי בפיתוח הנפרדות, וקשיים אלו אולי מגבירים נטייה אצל אמהות מסוימות להגנת יתר – פולשנית. הקושי בתהליך הפרסונליזציה מתחזק כששני ההורים חודרניים עם השגות גבול שלא מאפשרות מצבי going on being ובכך מקשים על יכולת הילד ליצור הבחנה בין me ו-not me ועל היכולת to be me כמו גם על התפתחות ה-capacity to be alone (ויניקוט).

אם ניתוח השתל מתרחש בסביבות השלב האדיפאלי לפי פרויד, החוויה של החודרנות, השגת הגבול והפלישה מגיעה לשיאה. הניכור והדחייה שילדים מסוימים חשים אל השתל, אל השמיעה, ולהבדיל, אל הדחפים המיניים שלהם, מקבלים לעתים צורה של פנטזיה עם הקשרים מיניים, שחדרו לראש והכניסו לתוכו משהו. ניתן לראות גם איך השתל הופך במובן מסוים לאובייקט המתווך בין הילד להוריו אך בניגוד לאובייקט מעבר הוא לא נבחר על-ידי הילד, אלא נכפה עליו מבחוץ והופך להיות מייצג של המאבק ביניהם. במובן מסוים אולי השתל נחווה אף כאובייקט ביזארי.

חלק מהתהליך הטיפולי שדורה מתארת במאמר שלה, היה הדרכת ההורים לתת מקום ולאפשר התייחסות ודיאלוג עם הילד על כל החוויות שעברו עליו בזמן הטיפולים והשהות בבי"ח. ההורים ניסו להגן עליו מהזיכרונות הקשים, אבל כמו שדורה כותבת, "הרי מדובר בהיסטוריה שלו, ולא ניתן לחסוך אותה ממנו". במידה רבה עיבוד והטמעת הטראומה דרך השיחות וההיזכרות מהווה גם את קבלת הטראומה ושיוכה לעצמי. לעתים פעולות שנתפסות פשוטות כמו הורים שמראים את השתל לחברים ובני משפחה, מעוררות התנגדות אצל הילד וההורים לא מבינים מדוע הילד לא אוהב שנוגעים/מסתכלים שם, ולא מבינים שעבורו זה אישי ופרטי, גם אם זה בראש, לכאורה איבר לא אינטימי. לעתים הם נמנעים מלהראות לו תמונות של החלק הפנימי של השתל, בטענה שאלה דברים לא נעימים, כואבים ודוחים. ילדים לפעמים מגיבים ברגרסיה להתנהגות תינוקית כהגנה מפני הכעס של עצמם על ההקטנה והיחס החודרני של ההורים, וגם משום שהמסר בהתנהגות זו הוא שכתינוק אין לכם הרבה מה לצפות ממני. מכיוון שזהו פתרון לא אדפטיבי, בסופו של דבר זה פוגע ומזיק להתפתחות שלו לנפרדות ואינדיבידואציה. הניתוח לעתים נחווה באופן טראומטי, במיוחד אם התהליך וההשלכות לא מוסברים מספיק להורים ולילד ולא מעובדים דיים.