האתר המקיף לחיים עם מוגבלות
כניסה / הרשמה לאתר
כניסה / הרשמה לאתר
מתוך הבלוג של יעל הלוי
בעקבות הפוסט הקודם שלי קיבלתי תגובה מתמר, אמא לקרן - ילדונת מתוקה מאוד (כך זכיתי לראות בתמונות) שמרכיבה מכשירי שמיעה. התגובה הפכה להיות וידוי-מונולוג ואני חושבת בהקשר אליה לא רק על הורים לילדים לקויי שמיעה אלא על הורים בכלל, שמתמודדים עם לקות כלשהי אצל ילדם, אפילו ברמה של הפרעת קשב וריכוז או ליקוי למידה כזה או אחר. אני מזדהה עם תמר גם כאמא בעצמי - אמנם הילדים שלי שומעים - אבל חשתי את החרדה הזו כשנולדו ואני חשה אותה גם היום - לגבי כל מה שעלול לציין מגבלה כלשהי, בדיוק מאותן הסיבות שתמר מונה כאן. מזעזע אבל ככה זה, ככה החברה בנויה, ואולי אלה הם המים שנוזלים מהדלי - הם מה שגורם לנו לחשוב על עצמנו ועל סביבתנו החברתית, הם מה שמביא לשינויים, אולי קודם אצל הפרט-היחיד, ובהמשך אצל החברה? הלוואי.
וכעת לסיפור של תמר:
ראשית - אציין כי חשבתי להגיב ליעל באופן פרטי ואישי דרך המייל. אך במחשבה שנייה החלטתי לשתף את כל הציבור, כי בודאי יש מי שיכול להזדהות, או להעזר, או להתחזק ! וחשוב לי שמי שמקבל בשורה על ילד "לקוי", יקרא זאת.
אז ככה, כשקרן לא עברה את בדיקות סינון השמיעה בפגייה (3 פעמים), והוזמנה לבדיקה חוזרת, ול"ברה" - ממש לא התרגשתי. לא עלה אפילו על דעתי שיש אמת בדבר שהילדה לא ממש שומעת 100%, ולא בגלל ההכחשה שבעניין, אלא כי האמנתי בכל ליבי שהבת שלי בסדר !
גם כשקיבלתי את תוצאות בדיקת הברה, והוזמנו לבדיקה חוזרת תחת טשטוש - לא ממש קלטתי.
אז כניראה שלא רציתי להאמין !. . . .
רק אחרי ה"ברה" השנייה, כשראיתי את המבט של הבודקת, הבנתי: הופה, הנה יש פה באמת בעייה !!!
וכמובן שלא ידעתי מה זה אומר, מה תהיינה ההשלכות של הלקות, ומה עושים מפה והלאה.
הופננו אל מיחא.
כשהגענו לראשונה: 2 הורים עם תינוקת, וראינו את ילדי הגן עם מכשירי השמיעה, היינו, בעלי ואני, דיי מבועתים ! מישהו היה צריך לצלם את ההבעה שעל פנינו !
מה שעבר לי בראש זה: מה ? גם הבת שלנו תהיה כזו ? עם מכשירי שמיעה ? עם דיבור לא ברור ? בגן מיוחד ?
אני משאירה שורה,
נושמת עמוק,
וקופצת שנה...
והיום - כשנה אחרי, בעצם ממש עכשיו עם כתיבת שורות אלו, אני מסתכלת על עצמי וקצת לא מאמינה !
לא מאמינה שכל מה שראיתי בילדים האלה זה את מה שמחובר להם לאוזניים ! וזהו !
לא מאמינה שלא ראיתי את החיוכים, את שמחת החיים, את הסקרנות, את היופי שיש לכל ילד וילד, את השיער העיניים, הבגדים....
איך לעזאזל לא ראיתי את כל אלו ???
הילדים האלה אולי לא שומעים טוב, והם לקויי שמיעה, אבל אני הפכתי ללקויית ראייה !!!
האמת - מה שרציתי אז (וגם היום) זה שקרן תדע לדבר ברור ונכון !
כי אני לא רוצה שהחברה תשפוט אותה כמו שאני שפטתי את ילדי מיחא...
כי אני חושבת שהחברה שלנו מאד סגורה כלפי חריגים !
כי בחברה שלנו כולם צריכים להיות יפים, וישרים, לא שמנים, ולא פוזלים, ולא צולעים, ולא מדברים באופן שאינו ברור.
נכון, זה נשמע יהיר ומתנשא, אבל זאת החברה ! תסתכלו בסדרות הטלויזיה, תראו לי מישהו עם שיניים צהבהבות, או חלילא עקומות...
ונכון - הטלויזיה היא לא החיים - אבל היא דיי משקפת חלק גדול מאד של החברה !!! וזה עצוב ! מאד עצוב !
כנסו לקניון - תביטו סביב, מיצאו מישהו חריג, והסתכלו סביבו ! לא עליו ! על המבטים של האנשים, על הנהון הראש (או הסטת הראש), על הלחשושים...
וכמה שזה נישמע אולי לא יפה ומגעיל - אבל אני לא רציתי שקרן שלי תהיה במוקד בגלל הלקות !
לא רציתי שישמעו אותה מדברת, וישפטו אותה בגלל איך שהיא מדברת ! אני רוצה שישפטו אותה בגלל מה שהיא אומרת !!!
כמה עצוב לי לכתוב: רציתי שהיא תהיה כמו כולם ....
3 שורות רווח,
30 נשימות עמוקות...
נכון, הייתי טיפשה ! נתתי לעצמי להגרר עם העדר...
וזה מכאיב לי, כי אני כל כך לא כזו !
כי תמיד חינכתי את הילדים שלי לפתח אינדיבידואליות, ולא להיות "כמו כולם" ולא לחשוב "כמו כולם".
ואני יושבת וכותבת פה עכשיו, ושואלת את עצמי למה לכל הרוחות חשבתי על זה בכלל ? למה היה לי כל כך חשוב שקרן תדבר כמוני ?
והתשובה שלי היא שניראה לי שזו הייתה מחשבה מגוננת !
מחשבה של אמא שרוצה שלבת שלה יהיה טוב, וקל בחיים.
מותר לי ? ? ?
שוב קפיצה (והרבה נקודות למחשבה)
אני עוברת להווה - לחיים על באמת. ליום יום.
אנחנו מרכיבים לקרן את המכשירים.
אנחנו יוצאים איתה מהבית לכל מקום אליו אנו הולכים: לרחוב, לקניות, למשפחה, לאירועים.
ונכון - תמיד מסתכלים, ואני קולטת שהחיוך של האנשים מהול בקצת עצב: איזו מסכנה, כל כך קטנה וכבר עם מכשירי שמיעה... אני פשוט רואה את זה בהבעה שלהם.
א ב ל - מי שזוכה להכיר את קרן קצת יותר לעומק, מחליף את החיוך "המשתתף בצער" בחיוך של אהבה.
רק לפני יומיים אחרי שהיינו באירוע משפחתי קטן אמרה לי גיסתי: כולם דיברו על קרן והתלהבו ממנה, איזו ילדה שמחה היא !
ו...כן, גם הם בהתחלה לטשו עיניים, הביטו בה במבט "כזה", והריצו סרטים בראש.
אבל הילדה שלי היא ילדה - לא יודעת מה חושבים עליה, לא חושבת מה חושבים עליה, ולא איכפת לה מה חושבים עליה !!!
היא אמיתית !
היא לא רוצה להרשים אף אחד, ולמצא חן בעיני אף אחד. היא עושה מה שטוב לה!
היא לא רוצה להרשים אף אחד, ולמצא חן בעיני אף אחד. היא עושה מה שטוב לה!
ומי שמכיר אותה שעה, כבר לא רואה את קרן כמכשירי שמיעה מחוברים לילדה, אלא רואה פתאום את הילדה !
רגליים יחפות וקטנות שמתרוצצות לכל פינה, וחיוך ממיס, ומבט פיקח . . .
ו... כן, גם 2 פלסטיקים בגודל של חצי אגוז פקאן נשענים על אפרכסות אוזניים קטנות.
וככה אני רוצה שיקרה גם כשקרן תהיה גדולה.
א מ ן !!!
