האתר המקיף לחיים עם מוגבלות
כניסה / הרשמה לאתר
כניסה / הרשמה לאתר
מתוך הבלוג של יעל הלוי
בעקבות שיחותיי עם צלף בפוסט הקודם, נזכרתי בסיפור שקראתי מזמן. אולי אתם מכירים את הסיפור "הדלי (או כד המים) הסדוק".
"הדלי הסדוק" הוא סיפור הודי על נושא דליים, ששואב כל יום מים לבית אדונו ונושא אותם משני צידי המוט שעל צווארו. אחד הדליים סדוק, וכך הדלי השלם נשא את כל כמות המים לבית האדון, בעוד הדלי הסדוק נשא את מחציתם. לאחר כשנה או שנתיים הדלי הסדוק מדבר אל נושא הדליים ומתנצל בפניו על כך שהוא מספק תמיד רק מחצית הכמות אותה הוא אמור לספק. נושא הדליים מפנה את תשומת ליבו של הדלי אל השביל בו הם עוברים כל העת, בדרך מהבאר אל בית האדון. בצד של הדלי הסדוק פורחים הרבה פרחים, בעוד בצד השני אין פרחים כלל. נושא הדליים זרע בצד של הדלי הסדוק זרעי פרחים כי ידע שהם יקבלו את המים שנזלו מהסדק. הוא אומר לדלי: "במשך שנתיים, יכולתי לקטוף את הפרחים הנפלאים הללו ולקשט אתם את ביתו של אדוני. אילולא היית כפי שהיית, לא היה לו היופי הזה להתברך בו".
לכל מגבלה יתרון, והרעיון הוא לראות אותה, ואפילו לנצל אותה (דרך זריעת הזרעים). הניצול (מילה עם משמעות שלילית, אבל יכולה להיות לה משמעות חיובית ביותר - הכל תלוי במטרה) וההשקעה מניבים יופי. אנשים שמתאמצים להיות בקשר עם כבדי שמיעה (או כל "דלי סדוק" אחר :), יכולים לגדל נוף חברתי אחר.
ההבנה שכבדות השמיעה שלי יכולה להוות יתרון, עלתה במוחי לראשונה כשעבדתי עם ילדים רב בעייתיים (שומעים) בבית ספר במסגרת של חינוך מיוחד. הילדים, שסבלו מקשיים ובעיות שונות, היו צריכים לפעמים להתאמץ לדבר ברור או להרים פניהם אלי או לדבר יותר לאט וכן הלאה. פה ושם אמרו לי ילדים, שאיתי זה שונה, כי גם לי יש מגבלה, והם הרגישו שהם מתאמצים בשבילי ולא בגלל שלהם יש בעיה. בנוסף הרגישו עם עצמם יותר בנוח, כי הפער בינם לבין המטפל/ת שלהם פחות ניכר. היכולת שלהם להביא את הדברים האלו בפניי, פתחה, לפעמים, פתח לשיחות על רגשותיהם סביב קשייהם השונים.
למים בסיפור הדלי יכולות להיות הרבה משמעויות, מה דעתכם?
|
8.
 |
לתמר היקרה (לת)
|
|
יעל הלוי 30.08.10 | 09:16
|
|
|
אני מעלה את סיפורך המאד מרגש לבלוג ומקווה שיקבל שם את ההתייחסות והתגובות שראויות לו. תודה!! | |
|
7.
|
השפעת לקות השמיעה של קרן עלינו ובעיקר עליי - וידוי / מונולוג (לת)
|
|
תמר 30.08.10 | 01:01
|
|
|
ראשית - אציין כי חשבתי להגיב ליעל באופן פרטי ואישי דרך המייל. אך במחשבה שנייה החלטתי לשתף את כל הציבור, כי בודאי יש מי שיכול להזדהות, או להעזר, או להתחזק ! וחשוב לי שמי שמקבל בשורה על ילד "לקוי", יקרא זאת. (יעל - אולי תעלי בבלוג ?) אז ככה, כשקרן לא עברה את בדיקות סינון השמיעה בפגייה (3 פעמים), והוזמנה לבדיקה חוזרת, ול"ברה" - ממש לא התרגשתי. לא עלה אפילו על דעתי שיש אמת בדבר שהילדה לא ממש שומעת 100%, ולא בגלל ההכחשה שבעניין, אלא כי האמנתי בכל ליבי שהבת שלי בסדר ! גם כשקיבלתי את תוצאות בדיקת הברה, והוזמנו לבדיקה חוזרת תחת טשטוש - לא ממש קלטתי. אז כניראה שלא רציתי להאמין !. . . . רק אחרי ה"ברה" השנייה, כשראיתי את המבט של הבודקת, הבנתי: הופה, הנה יש פה באמת בעייה !!! וכמובן שלא ידעתי מה זה אומר, מה תהיינה ההשלכות של הלקות, ומה עושים מפה והלאה. הופננו אל מיחא. כשהגענו לראשונה: 2 הורים עם תינוקת, וראינו את ילדי הגן עם מכשירי השמיעה, היינו, בעלי ואני, דיי מבועתים ! מישהו היה צריך לצלם את ההבעה שעל פנינו ! מה שעבר לי בראש זה: מה ? גם הבת שלנו תהיה כזו ? עם מכשירי שמיעה ? עם דיבור לא ברור ? בגן מיוחד ? אני משאירה שורה, נושמת עמוק, וקופצת שנה... והיום - כשנה אחרי, בעצם ממש עכשיו עם כתיבת שורות אלו, אני מסתכלת על עצמי וקצת לא מאמינה ! לא מאמינה שכל מה שראיתי בילדים האלה זה את מה שמחובר להם לאוזניים ! וזהו ! לא מאמינה שלא ראיתי את החיוכים, את שמחת החיים, את הסקרנות, את היופי שיש לכל ילד וילד, את השיער העיניים, הבגדים.... איך לעזאזל לא ראיתי את כל אלו ??? הילדים האלה אולי לא שומעים טוב, והם לקויי שמיעה, אבל אני הפכתי ללקויית ראייה !!! האמת - מה שרציתי אז (וגם היום) זה שקרן תדע לדבר ברור ונכון ! כי אני לא רוצה שהחברה תשפוט אותה כמו שאני שפטתי את ילדי מיחא... כי אני חושבת שהחברה שלנו מאד סגורה כלפי חריגים ! כי בחברה שלנו כולם צריכים להיות יפים, וישרים, לא שמנים, ולא פוזלים, ולא צולעים, ולא מדברים באופן שאינו ברור. נכון, זה נשמע יהיר ומתנשא, אבל זאת החברה ! תסתכלו בסדרות הטלויזיה, תראו לי מישהו עם שיניים צהבהבות, או חלילא עקומות... ונכון - הטלויזיה היא לא החיים - אבל היא דיי משקפת חלק גדול מאד של החברה !!! וזה עצוב ! מאד עצוב ! כנסו לקניון - תביטו סביב, מיצאו מישהו חריג, והסתכלו סביבו ! לא עליו ! על המבטים של האנשים, על הנהון הראש (או הסטת הראש), על הלחשושים... וכמה שזה נישמע אולי לא יפה ומגעיל - אבל אני לא רציתי שקרן שלי תהיה במוקד בגלל הלקות ! לא רציתי שישמעו אותה מדברת, וישפטו אותה בגלל איך שהיא מדברת ! אני רוצה שישפטו אותה בגלל מה שהיא אומרת !!! כמה עצוב לי לכתוב: רציתי שהיא תהיה כמו כולם .... 3 שורות רווח, 30 נשימות עמוקות... נכון, הייתי טיפשה ! נתתי לעצמי להגרר עם העדר... וזה מכאיב לי, כי אני כל כך לא כזו ! כי תמיד חינכתי את הילדים שלי לפתח אינדיבידואליות, ולא להיות "כמו כולם" ולא לחשוב "כמו כולם". ואני יושבת וכותבת פה עכשיו, ושואלת את עצמי למה לכל הרוחות חשבתי על זה בכלל ? למה היה לי כל כך חשוב שקרן תדבר כמוני ? והתשובה שלי היא שניראה לי שזו הייתה מחשבה מגוננת ! מחשבה של אמא שרוצה שלבת שלה יהיה טוב, וקל בחיים. מותר לי ? ? ? שוב קפיצה (והרבה נקודות למחשבה) אני עוברת להווה - לחיים על באמת. ליום יום. אנחנו מרכיבים לקרן את המכשירים. אנחנו יוצאים איתה מהבית לכל מקום אליו אנו הולכים: לרחוב, לקניות, למשפחה, לאירועים. ונכון - תמיד מסתכלים, ואני קולטת שהחיוך של האנשים מהול בקצת עצב: איזו מסכנה, כל כך קטנה וכבר עם מכשירי שמיעה... אני פשוט רואה את זה בהבעה שלהם. א ב ל - מי שזוכה להכיר את קרן קצת יותר לעומק, מחליף את החיוך "המשתתף בצער" בחיוך של אהבה. רק לפני יומיים אחרי שהיינו באירוע משפחתי קטן אמרה לי גיסתי: כולם דיברו על קרן והתלהבו ממנה, איזו ילדה שמחה היא ! ו...כן, גם הם בהתחלה לטשו עיניים, הביטו בה במבט "כזה", והריצו סרטים בראש. אבל הילדה שלי היא ילדה - לא יודעת מה חושבים עליה, לא חושבת מה חושבים עליה, ולא איכפת לה מה חושבים עליה !!! היא אמיתית ! היא לא רוצה להרשים אף אחד, ולמצא חן בעיני אף אחד. היא עושה מה שטוב לה! היא לא רוצה להרשים אף אחד, ולמצא חן בעיני אף אחד. היא עושה מה שטוב לה! ומי שמכיר אותה שעה, כבר לא רואה את קרן כמכשירי שמיעה מחוברים לילדה, אלא רואה פתאום את הילדה ! רגליים יחפות וקטנות שמתרוצצות לכל פינה, וחיוך ממיס, ומבט פיקח . . . ו... כן, גם 2 פלסטיקים בגודל של חצי אגוז פקאן נשענים על אפרכסות אוזניים קטנות. וככה אני רוצה שיקרה גם כשקרן תהיה גדולה. א מ ן !!! | |
|
6.
|
אולי (לת)
|
|
יעל הלוי 29.08.10 | 10:22
|
|
|
היא תורמת ואנחנו לא רואים זאת, כמו בסיפור של הדלי? ודאי יש לך חברים/מכרים שומעים (השאלה אם גם מקשיבים :) שתוכל לברר איתם את הסוגיה. אם נוח לך לברר. מה זה נתן/נותן להם, איך הם מרגישים עם זה? | |
|
5.
|
טוב לא יודע במה הלקות שמיעה שלנו תורמת לשומעים (לת)
|
|
צלף 28.08.10 | 23:33
|
|
|
אולי "תעביר את זה הלאה " מי שלומד שפת סימנים זה בעיקר שומעים... | |
|
4.
|
לצלף (לת)
|
|
יעל הלוי 28.08.10 | 22:40
|
|
|
המשמעות של הדלי הסדוק שהוא מקנה לסביבה שלו מים צלולים שמשקים פרחים שפורחים - כלומר הוא מעניק משהו מעצמו (המים שנוזלים ממנו) לסביבתו. באיזה אופן לקות השמיעה יוצרת מצב בו הסביבה שלנו (כלומר זולתנו) מקבלת, ומה היא מקבלת? עם זאת לא חשבתי על כך שאפשר שהדלי הסדוק עצמו ייהנה מהסדק שלו :) לשקט יש יתרונות כמובן, גם חסרונות. אני חושבת שהקולות של העולם יש בהם משהו מכיל ועוטף. נכון אמנם שאי אפשר לעצום אוזניים ובשונה מהעיניים, הערוץ של השמיעה תמיד פתוח, כלומר מה ש"נסגר" הוא הערוץ של המוח - התודעה - כשישנים. לעומת זאת אי אפשר לישון בעיניים עצומות.. אני מאמינה שזהו כלי הישרדותי - האוזן "פקוחה" במידה כזו או אחרת גם כשישנים, כדי לקלוט קולות של סכנה (בטבע). | |
|
3.
|
לתמר (לת)
|
|
יעל הלוי 28.08.10 | 22:35
|
|
|
מעניין וגם נוגע מה שכתבת :) אני מאמינה שאכן אם קרן היתה בכורה הרבה מתשומת הלב שהיא מקבלת היום מכל בני הבית לא היתה מנת חלקה, ובהמשך היתה צריכה לחלוק את תשומת לבכם גם עם אחיה האחרים. כך שגם היא יוצאת מורווחת מהיותה בת זקונים. באיזה אופן נוגע בכם ליקוי השמיעה שלה? האם פתח לכם דברים? או שבעיקר ייצר דאגה וחששות? | |
|
2.
|
הדלי הסדוק שלי: שקט ואוטונומייה לכבדי שמיעה וחירשים (לת)
|
|
צלף 28.08.10 | 22:06
|
|
|
במידה רבה הגעתי להבחנה הזאת בזכות השתל - שאני שומע מוזיקה זה לא רק הנאה - היא משתלטת עלי עלי ומכתיבה לי את הקצב, ושאני פותח את ההתקני שמיעה (מכשיר שמיעה + שתל שבלול) לקולות העולם החיצון - זה לא שאני שומע את הרעש - זה גם שהרעש משתלט עלי ועל מחשבותי... שומעים לא מסוגלים לעצום או לאטום את האוזניים - אפילו שהם ישנים הם קשובים לעולם החיצון, האפשרות של עצימת אוזן מעוררת בהם חלחלה - שהצעתי לשומעים (כולל מתחרשים שאבדו חלק משמיעתם במהלך חייהם הבוגרים) לסדר להם אטמים יעילים לאוזנים (כמו אוזניות למכשיר שמיעה רק בלי הצינורית) - זה ממש הרתיע אותם. קשה לשומעים לחוות את השקט שלנו כי הוא כמעט לא נמצא - שיש לי את השתל אני יכול להבחין שכול דבר משמיע רעש - אפילו את הנשימות והצעדים שלי אני שומע, בעצם אני יודע איפוא נמצא השקט האמיתי לשומעים זה רחוק מהעיר - בכפר או במידבריות - בלילה - מתי שכולם הלכו לישון כולל החיות - ולא נושבת רוח, לא נשמע קול , ואז זה השקט האמיתי.. אנחנו כבדי שמיעה וחירשים זוכים לשקט הזה בלי לנדוד רחוק כול כך - פשוט סוגרים את ההתקני שמיעה וזהו, ואז אנחונו חווים חופש מהפירסומות והמסרים המילולים או פשוט ההקשבה הבלתי פוסקת לקולות שהשומעים שטופים בהם, לנו יש את האוטונומייה האישית שלנו... | |
|
1.
|
יעל, פוסט מקסים ! אהבתי מאד !!! (לת)
|
|
תמר 28.08.10 | 00:13
|
|
|
גם אני מוצאת את עצמי חושבת לעיתים: מה היתרון במגבלה של קרן ? או: איך זה שדוקא קרן מכל ילדיי נולדה עם ליקוי שמיעה ? לעת עתה אינני מוצאת תשובות מלבד העובדה שאני חושבת שיש לקרן מזל גדול שיש לה עוד 3 אחים גדולים שמשחקים איתה, ומדברים איתה, ומלמדים אותה. במילים אחרות: אם קרן לקויית השמיעה הייתה הבכורה שלנו - היה לנו (ואולי גם לה, הרבה יותר קשה). לעת עתה נידמה לי כי קרן היא זו שמשקה אותנו במים צלולים ומזוככים של אושר, צחוק, חיוכים, שמחת חיים, וגם חוכמה ופיקחות כמו שיש רק לילדים בני שנה ו-4 חודשים... ואנחנו פורחים כמו הפרחים שבסיפורך... אבל זה ממש לא קשור לליקוי השמיעה שלה, אלא רק לזה שהיא בת זקונים.... | |
