יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

הבלוג של צביאל רופא



 

מאמר בשם זה פרסמתי השבוע.

מועדים לשמחה

וקריאה נעימה

 

 

 

 

 


תגובות
אין תגובות לפוסט

לא מבין על מה ולמה קמה צעקה על כך שד"ר אילן רבינוביץ רשם תרופות פסיכיאטריות לאחדים ממתמודדי האח הגדול.

השערורייה שקמה והפוקוס החדשותי על הפרשה הנ"ל נובעים מכך שיש בציבור סטיגמה ענקית על תרופות פסיכיאטריות, פחדים קמאיים ודעות קדומות לאין שיעור.

הרי מה הן בעצם "תרופות"?

הן בעצם חומרים כימיים שרופא מורה לך להכניס לגופך במינון מסוים ובתדירות מסוימת, על מנת להביא מבחינה ביו-כימית את המוח של האדם הסובל כמה שיותר קרוב למוחו של הבריא.

האם "תרופות פסיכיאטריות" שונות מכך?

לכאורה, לא ולא!

אך למעשה, השוני בתרופות פסיכיאטריות הוא בכך שאינן משפיעות על כל החולים באותה צורה. לרבים יהיו תופעות לוואי כאלה, לרבים אחרות, ואחדים אפילו לא יסבלו כלל מתופעות לוואי משמעותיות.

דיירי בית האח הגדול נטלו את התרופות מרצונם, אחרי שביקשו עזרה פסיכיאטרית, ומן הסתם אחרי שעניין זה היה מעוגן בחוזה שבינם לבין הנהלת האח הגדול.

אכן, החברה הישראלית מצויה רובה וכולה בימי הביניים ביחס לתחום בריאות הנפש. אולי תוכנית האח הגדול, ובייחוד הויכוח והדיון שהעלתה לאוויר באופן פרדוכסלי, דווקא יתרמו לקדמה ונאורות שכה נעדרים מתחום זה.

כמובן, שתמיד טיפול פסיכיאטרי אמור להתבצע בהתאם לחוקי האתיקה והחוק השורר (חוק זכויות החולה) שלמשל מחייבים פירוט מראש של כל תופעות הלוואי האפשריות.

 

·        הכותב חלה במאניה דפרסיה ב-1975 במהלך שירותו הצבאי ונוטל תרופות פסיכיאטריות, ללא נזק עד כה, כבר 37 שנה ברציפות.

 

 

 

 

 


תגובות
אין תגובות לפוסט
31.01.2012 | 22:45

 

הקדמה

 

להלן מידע שאספתי מאתר אינטרנט שנוהל על ידי אנשי מקצוע מנוסים בתחום בריאות הנפש, ואשר לצערי כבר אינו פעיל. אני מביא בזה חלק מההסבר אשר נכתב שם לאחר עריכה קלה. אני מאמין שבמאה ה-21 אסור שיהיה אפילו אדם אחד בכל עולם שאינו יודע דבר וחצי דבר בנושא זה, כי הוא נוגע לכולנו.

 

סביר שכל קורא ימצא בתוך עצמו קווים משותפים עם רוב ההפרעות המתוארות כאן, שהן למעשה קווי אופי ואישיות "רגילים" אך מוקצנים. המשותף לכולן: הן גורמות להתנהגות לא מסתגלת ורחוקה מציפיות החברה שמובילה לעתים קרובות למצוקה ולפגיעה בתפקוד.

 

לכל אדם יש אישיות המורכבת מקווי אופי שונים וייחודיים (סטנדרטיים יותר או פחות). כיום מקובל להגדיר אישיות (personality) כתערובת של מזג (temperament), שאנחנו נולדים איתו, ואופי (Character) שמתעצב לאורך השנים על פי החוויות שאנחנו עוברים. קווי האופי האלה מבוססים בין היתר על דפוסי התמודדות עם איומים, לחצים וחרדות, שכל אחד מפתח כבר בילדות המוקדמת ככלי להתמודדות עם העולם. לעתים, מדובר בדפוסים בעייתיים, לא מסתגלים ואפילו מופרעים, שעלולים דווקא לפגוע ביכולת ההתמודדות ובתפקוד בכלל, משום שהם מובילים להתנהגות הרחוקה מציפיות הסביבה והתרבות. אצל בני אדם עם תכונות כאלה אמנם אי אפשר בדרך כלל לאבחן הפרעה שניתן להגדירה כ"מחלת נפש", ובכל זאת, הם מתאפיינים בכמה תכונות קיצוניות במיוחד, והתנהגותם מהווה מקור מתח ותסכול לסובבים אותם, ולעתים גם לעצמם.

 

האם האנשים האלה סובלים מהפרעות אישיות? התשובה לא פשוטה, ואינה חד משמעית. אין כאן גבול ברור בין הנורמלי לפתולוגי, משום שמדובר בסך הכול בהקצנה של תכונות אופי רגילות, כמו רגזנות, אימפולסיביות, חוסר ביטחון או אגואיזם. סביר שכל קורא ימצא בתוך עצמו קווים משותפים עם רוב ההפרעות שמתוארות כאן, שהן למעשה קווי אופי ואישיות "רגילים", אך מוקצנים. היכן, אם כן, עובר הגבול בין אישיות להפרעת אישיות? התשובה תלויה, בין היתר, באמות מידה מוסריות ובנורמות תרבותיות שמשתנות ממקום למקום ומתקופה לתקופה. לכן, אנשי מקצוע שונים שיצפו באותם המטופלים, עשויים לאבחן אצלם הפרעות שונות, ועלולים אף להיות חלוקים בשאלה אם הם בכלל סובלים מהפרעה.

 

בעלי הפרעות האישיות עצמם, מצדם, יטענו בדרך כלל שהם סובלים מחרדה, מדיכאון, מריקנות או משעמום, וייחסו את בעיותיהם וקשייהם לחוסר מזל, לאי הבנות וליחס לא הוגן כלפיהם, או לחלופין, יסתפקו בקביעה שזהו האופי שלהם - "כזה אני". רק מיעוט קטן מהם יפנה לטיפול, ואם יבקשו עזרה, יהיה זה רק במקרה שהתנהגותם גורמת לעימות קשה בינם לסביבתם, או אם נקלעו למצב דחק שמוביל למצוקה קשה.

 

ניתן, עם זאת, להגדיר כמה מאפיינים משותפים הנחוצים כדי שאפשר יהיה להגדיר מצב נפשי כ"הפרעת אישיות":

 

·     התנסות פנימית והתנהגות לא מסתגלת, הסוטה מציפיות התרבות שאליה שייך האדם, ולכן יוצרת רגשות שליליים כלפיו אצל הזולת.

 

·    דפוס זה הוא מתמשך, בלתי גמיש (לא לומדים משגיאות) ומקיף שורה ארוכה של מצבים אישיים וחברתיים.

 

·  נגרמת מצוקה משמעותית או פגיעה בתפקוד בתחומים שונים, כגון תעסוקה, חיי חברה או זוגיות.

 

·  הדפוס יציב ונמשך זמן רב, ואפשר לשחזר את מועד הופעתו ולייחסו לפחות לגיל ההתבגרות או הבגרות המוקדמת.

 

יש כיום כמה הפרעות אישיות מוכרות שמקובל לאבחן. רובן יוצגו כאן, על פי החלוקה המקובלת לשלוש קבוצות (אשכולות) כאשר לכל אחת "גוון" אחר של התנהגות:

 

הפרעות מקבוצה A מתאפיינות בהתנהגות אינטרוורטית, דהיינו - מופנמת, מסתגרת, ולעתים ביזארית.

כגון: הפרעת אישיות סכיזואידית, הפרעת אישיות סכיזוטיפלית, הפרעת אישיות פרנואידית.

 

הפרעות מקבוצה B מתאפיינות בהתנהגות אקסטרוורטית, כלומר מוחצנת, סוערת, דרמטית ולא יציבה.

כגון: הפרעת אישיות גבולית ("בורדרליין"), הפרעת אישיות היסטוריונית, הפרעת אישיות נרקיסיסטית (נרציסטית), הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית (פסיכופתים).

 

 

הפרעות מקבוצה C מתאפיינות גם כן בהתנהגות אינטרוורטית, בדומה לקבוצה A, אך במקרה זה, ההתנהגות מונעות על ידי חרדה מדחייה וכישלון.

כגון: הפרעת אישיות לא בשלה ותלותית, הפרעת אישיות אובססיבית (כפייתית), הפרעת אישיות פסיבית-אגרסיבית.

 

חשוב להבהיר שהחלוקה לסוגי ההפרעות השונות שורטטה בכלליות על ידי רופאים וחוקרים, והיא במידה רבה שרירותית. במציאות כמו שאנו מכירים אותה, כל אדם הוא פסיפס של קווי אופי שונים, ובכל אחד עשוי להופיע שילוב ייחודי של קווי התנהגות המתאימים לכמה הפרעות אישיות שונות, חלקן דומיננטיות יותר וחלקן פחות.

 

שכיחותן של הפרעות האישיות באוכלוסייה היא בין 5% ל-15% תלוי היכן מעבירים את הגבול בין התנהגות נורמלית להפרעה.

 

הן מופיעות פעמים רבות לצד הפרעות פסיכיאטריות "מובהקות" יותר ומהוות את הציר השני באבחון. כלומר, לאחר שפסיכיאטר מאבחן מטופל כלוקה בדיכאון מז`ורי או בסכיזופרניה - אבחנת ציר ראשון הוא ימשיך ויאבחן אלו הפרעות אישיות נלוות להפרעה המרכזית. בהתאם לכך יחליט על אופן הטיפול. זאת ועוד, קיומן של הפרעות אישיות כאלו או אחרות הוא פעמים רבות מקדם סיכון, או סימן מקדים, להופעת הפרעה מהציר הראשון - מחלת נפש.

 

עד לאחרונה היה מקובל להניח שלא ניתן לטפל בהפרעות אישיות פרט לטיפולים פסיכותרפויטיים דינמיים עם מטפל (שהם בדרך כלל ממושכים), המניבים בחלק מההפרעות, הקלה בתסמינים ועלייה ברמת התפקוד האישיותי, בשנים האחרונות, הצטברו עדויות להצלחה של טיפולים פסיכותרפויטים בגישות אחרות, כגון טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, טיפול דיאלקטי ועוד. מקובל גם במקרים מסוימים, להוסיף טיפול תרופתי בנוגדי דיכאון וחרדה, מייצבי מצב רוח ואף נוגדי פסיכוזה במינון נמוך.

 

ללא טיפול, בדרך כלל נותרות הפרעות האישיות ללא שינוי לאורך החיים, אם כי ישנם מחקרים הטוענים שעוצמתן של חלק מההפרעות פוחתת עם השנים, עם הירידה בעוצמת הדחפים היצריים מאידך, במקרים רבים מהוות הפרעות האישיות מקדם סיכון לפגיעה בחיי המשפחה ולנסיגה חברתית וכלכלית, להידרדרות לפשע ולהתמכרות לסמים ואלכוהול. גם שיעור התמותה גבוה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית עקב סיבות שונות, בהן הזנחה בריאותית, תנאי חיים ירודים וסכנת התאבדות.

 

לבסוף, חשוב להדגיש שלא תמיד יש לראות את הפרעת האישיות כדבר שלילי, ובמקרים רבים מצליחים אנשים ה"סובלים" מהן לנתב אותן לכיוון יצרני ומועיל. לא מעט אישים דגולים, שתרמו לאנושות כמנהיגים, גיבורים מהפכניים, ממציאים או חלוצים פורצי דרך בתחומי המדע והאמנויות, היו בעלי הפרעות אישיות. מאידך, גם אסונות כבדים נגרמו לאנושות כשאנשים עם הפרעות אישיות, ובייחוד הפרעה אנטי-סוציאלית, הגיעו לעמדות מפתח והפעילו את נטיותיהם ההרסניות על סביבתם.

 

 


תגובות
אין תגובות לפוסט
מודה ומתוודה שעדיין לא סיימתי לקרוא את הספר "בוחרים להרגיש טוב" מאת ד"ר ד. ברנס. עם זאת ובכל זאת, אני רוצה לכתוב כאן על שאלת יכולתנו או אי יכולתנו לבחור בעצמנו להרגיש טוב, להתמודד, לבצע שינוי בעצמנו.
 
מבחינה לוגית, שינוי יוכל להתבצע רק אם נמצא בטווח היכולת שלנו להשתנות באותה נקודת זמן. ונכון שהרבה פעמים אנו עצמנו וגם אחרים אינם יודעים היכן הם הגבולות, אבל בכל זאת יש גבולות לחומר, וגם לנו, כי גם אנו "חומר".
 
ופעם כתבתי על התנאים הפנימיים ההכרחיים להתמודדות ומניתי ארבעה תנאים ההכרחיים לפני כל התמודדות. כל התנאים הנ"ל לא מבטיחים הצלחה ביצירת שינוי, אלא הם רק מבטיחים את האפשרות לעצם קיום המהלך המנסה להתמודד, מנסה לשנות, מנסה להרגיש טוב. וכזכור, כל זאת בתנאי שהשינוי בטווח יכולתנו מבחינה אובייקטיבית.
 
למשל, "רצון כביר" להיות אדם גבוה יותר, זה מצוין, אבל אם אדם מבוגר (מעל גיל 21) ירצה לעשות שינוי - להיות גבוה יותר בכמה סנטימטרים, זה מחוץ לתחום יכולתו ולא יוכל להתממש. לא כן?
 

ויש תמיד תמיד לזכור שהמוח שלנו הוא גם חומר המוגבל מטבעו, אם כי נכון שלא תמיד אנו יודעים את הגבולות האמיתיים של יכולותיו ואת הדרכים אליו.

 

 

 

 



תגובות
אין תגובות לפוסט
25.01.2012 | 23:33
לזרום רבותיי לזרום (עורך האתר)

 

"תהיה מים", אמר לי יהודה בפעם המי יודע כמה וחייך חיוך קטן ומעט ממזרי. ואני מיד ציינתי לעצמי שזה מוצא חן בעיניי, אך בד בבד שאלתי את עצמי בירכתי מוחי: איך עושים את זה?

 

"זה מחכמת ה-טאו" המשיך יהודה חברי הטוב לשכנע. ואני התפעלתי פעם נוספת בתודעתי השוחרת שלום לפעמים, מהשיטה שכנראה מבטיחה לנו בני האדם קצת שקט תעשייתי, ובו זמנית קיבלתי חיזוק באמצעות חיוך זעיר נוסף שנשלח לעברי מפניו המוארות של ידידי הטוב.

 

"להיות מים" פירושו לא ליצור התנגדויות. במילים אחרות: פשוט להחליק, פשוט לזרום ולזרום עם אנשים ומצבים; בלי חיכוך, בלי ויכוחים, בלי טענות ומענות, בוודאי בלי לעלות על בריקאדות.

 

ואני דווקא רציתי קצת להתווכח עם יהודה המיסיונר החייכן, השאנן והבוטח, אבל החלטתי להחריש שלא כהרגלי וכדבריו להיות מים :)

 

 

 

 

 



תגובות
אין תגובות לפוסט

 

פעמים רבות מטופלים נוטשים טיפול בשלב כלשהו בגלל שעמום והרגשה של חוסר התקדמות. זה לא אומר בהכרח שאין להם אמון במטפל. ישנם הרבה אנשים שאני נותן בהם אמון מוחלט, ובכל זאת משעממים אותי עד מוות.

 

יש גם סברה "שהמטופל יודע הכי טוב". לעניות דעתי נהפוך הוא, המטופל הוא האחרון שמבין ויודע מה מתרחש סביבו; מה באמת טוב לו ומה באמת רע לו. הוא אינו מכיר היטב ובאופן מסודר וברור את אישיותו הפרטית, גם לא את הפרעות האישיות ומחלות הנפש מבחינה תיאורטית. לכן, כל שיקוליו הם אגואיסטיים, צרים ונשענים על קנה רצוץ: שילוב של בורות ושאיפה לנוחיות מרבית.

 

ויש גם סברה שעל המטופל להתרחק מהמטפל כאשר הטיפול מכאיב לו. אני לא סבור שבכל מקרה אסור להישאר בטיפול שמכאיב לנו. כל מקרה לגופו. עובדה: גם טירונות וגם טקסי החניכה מוכיחים שאפשר להפיק תועלת מרובה גם ממצבים רוויי סבל ומסוכנים. כי מה מטרת הטיפול אם לא לגדול? וממה אנו - גדלים - אם לא מהתמודדות עם הקשה והכואב?

 

גם הנאה מטיפול אינה בהכרח אינדיקציה לטיפול טוב. עם זאת, גם נכון ששיגרה ושעמום יכולים להרוג את הטיפול, ולמה? כי בדרך כלל, בזמן אמת, המטופל לא יהיה מודע להליך הטיפולי (התערבויות) שאופף אותו. במילים אחרות, המטופל בדרך כלל לא מזהה שאישיותו התבגרה והתחזקה כתוצאה מפעילות המטפל הנסתרת בדרך כלל מעיניו. תחת זאת, הוא עלול בעיקר לתת דגש לכך שהפגישות משעממות ולכן ירצה לנטוש את הטיפול. חבל, לא?

 

המסקנה היא: שכדאי לטובת הטיפול - לטובת המטופל, שהמטפל יהיה אטרקטיבי!

 

 

 



תגובות
אין תגובות לפוסט
חופש הבחירה האמיתי (עורך האתר)

 

לפי דעתי ההגדרה של מחלה נפשית היא בעיקר תפקודית. מדעי ההתנהגות מחלקים בין "התנהגויות נורמטיביות - יעילות" לבין "התנהגויות כפויות - שאינן יעילות = סימפטומים".

 

אם אדם צריך להתפרנס אבל במקום זאת הדיכאון כופה עליו לשכב במיטה ביום ובלילה ללא יכולת לעבוד, אזי ההתנהגות שלו פשוט אינה יעילה. ההנחה היא שצריך לעזור לו להגיע למצב בו יוכל לבחור אם רצונו לשכב במיטה או רצונו לעבוד. מחלה זה מצב שכופה. מחלת נפש היא גורם שמצמצם במידה משמעותית את חופש הבחירה שלנו.

 

 

 

 

 



תגובות
אין תגובות לפוסט

 

הפגישה עסקה בעתירתנו מינואר 2010 שעניינה האשפוז הפסיכיאטרי. אז, ביקשנו לשחרר את השיוך הכפוי של מתמודדי הנפש לבית חולים אחד מסוים לפי כתובת המגורים, ולאפשר בחירה במוסד הרפואי כפי שהדבר מתאפשר לחולים בתחומי רפואה אחרים.

 

אתמול (28/6/11) נפגשנו עם ראש שירותי בריאות הנפש, ד"ר גד לובין, ועם סגנו. מלבדם נכחו מטעמנו גם שר הבריאות לשעבר הרב נסים דהן, שני עורכי הדין שלנו שעושים מלאכתם נאמנה פרו בונו (בהתנדבות) דליה שלי ועבדכם הנאמן.

 

מטרת הפגישה הייתה "שימוע" על פי מה שנקבע בפסק הדין בעתירתנו מ-27 באוקטובר 2010 על ידי הרכב שופטי בית המשפט העליון בראשותה של כבוד השופטת דורית בייניש.

 

ראש השירות שמע בסבלנות את עמדתנו, אך לא הביע שום נכונות לשנות את פני הדברים ועמדתו הייתה נחרצת.

 

לפי הבנתנו מתקיימת כאן התנגשות בין גישת "המקצוע" לבין הדרישה למימוש "זכויות האדם" מצידנו. והשאלה שנשאלת היא: מי יוכל לפסוק ולהכריע בנדון?

 

לעניות דעתנו, "החוק" חייב לפסוק במחלוקת זו. כי ציבור נפגעי הנפש מקופח בעניין זה כבר מעלה מ-30 שנה אך הכוח לשנות את המצב מצוי בידי שירותי בריאות הנפש הממאנים לעשות זאת.

 

האם בית המשפט הגבוה לצדק יוכל להתעלם בעתיד מהעוולה?

 

 

 

 

 

 

 

 


תגובות
אין תגובות לפוסט
 

פעם אחת היה הייתה ארנבת שבדרך לאן-שהוא הייתה מקפצת בחדווה באחו הירקרק והרחב. ובאותם רגעים בדיוק בה מתרחש סיפורנו, צפו בה מרום השמיים שתי עיניו החדות מאוד של עיט אחד שהיה במקרה רעב עד מאוד. ירד מכובדנו כמה מאות מטרים, צפה מקרוב במראה המלבב, וביקש לעוט עליה (שהרי כשמו כן הוא), אך נבצר ממנו. כי למי שאינו יודע, הארנבות, דרכן מימים ימימה לקפץ בזיג-זג, ולא הישר קדימה כבעלי חיים אחרים.

 

על כן, כל אימת שרצה העיט, השתדלן עד מאוד, לעוט, מצא עצמו עט "על שטח ריק מהארנבת", וכבר ודאי הבנתם בעצמכם שכך אירע לו, כיון שידידתנו הקטנה, כבר דילגה כהרגלה הצידה, וחוזר חלילה.

 

העיט המסכן לא ידע את נפשו מרוב תסכול, ומן הסתם עד סוף הימים! לא היה מצליח בשום פנים ואופן ללכוד את הארנבת (שאנו כה מסמפטים ברגע זה). אך התסכול המתמשך של העיט, כנראה נשא בכנפיו גם תוצאות. לפתע בבת-אחת פנה העיט ובא מול פני הארנבת המקפצת ללא מורא. כך, מגובה לא רב, הוא מכה בכנפיו האדירות אל מול שלוות-הפתאים של הארנבת. הדם קפא בעורקיה של הקטנה ההיא מרוב פחד!

 

והסיפור הזה, בלשון המעטה, אולי לא מסתיים כל-כך טוב. אבל השאלה שנשאלת היא: האם הוא חייב להסתיים באופן טראגי מבחינת הארנבת? מה היה קורה לדעתכם, אם במקום לקפוא על עומדה - הייתה אוזרת אומץ לעוד רגעים ספורים וממשיכה לקפץ כהרגלה? האם העיט לא היה נשאר רעב?! כי מה למעשה תכל`ס הכריע אותה ארצה? האם היה זה העיט עצמו? או שמה הייתה זו רק האימה הנוראה והמקפיאה ממנו - עוד לפני שבכלל נגע בה לרעה?

 

ומצאתי שאי אפשר, וכנראה גם לא רצוי כלל, לנצח את כל האימה, הפחד, החיל, והחרדה אשר מקננים בתוכנו. אלא, שבכל פעם שאלו המפחידות מתעוררות, אולי יש לזכור היטב את הארנבת הזו מחדש ולהתחיל להיאבק באומץ.

 

 

 

 

 



תגובות
אין תגובות לפוסט
29.04.2011 | 22:05

 

אחד שידע המניפולציות היה ג'וליאנו מר. לפני שנים בטלוויזיה הוא זעק מרה עליהן והתמרמר. עתה מת ואיש לא הזכיר שהיה חולה נפש. אני מבין שלא רצו להטיל בזכרו רפש. רק לא ברור מדוע יש להתבייש במסלול אימים אותו בעל כורחך עברת. דרך ויאה דולורוזה שבה מעולם לא בחרת.

 

כשאתה יודע שהכול נכון. כך וכך אירע במציאות וממש אינו חלום. אתה כועס מלא חרון. רוצה לנתץ את ברית הארון. אין לך עם מי על כך לשוחח. בודד אתה ומשתוחח. איש אינו זוכר אותך אולי אפילו בכוונה אותך שוכח. אתה רוצה לזעוק כנשוך עקרב. זעקה אדירה. אש להבה. סערה. כי רע. רע לתפארה. מרגיש שהאמת שלך היא בעלת ערך רב אבל אתה לא נחשב. ותסכול עצום ומתמשך אותך מקיף. לא יעזור שתהיה תקיף. שם לעצמך בקדמת הראש רב זקיף אשר לך יודיע ויתריע. קוהוט קשישא בוודאי בקברו שמֵח. קרנברג הקשוח קל וחומר וממש אינו מתווכח. על מה מדובר יודע גם יודע. מאי שם בקול יריע. תסכולים לא רק להכאיב עלולים. מתוך הספרות לוחשים כנחשים. גם לרפא עשויים. תודה לאל שיש מטפלים. ואתה שוב רוצה לזעוק במלוא גרונך הניחר לחלל העולם. הכול קרה הכול קיים. הכול אכן קרה אבל בגרון שלך יש דמעות גם יש בלם. אין חיבור לאיש במציאות. אתה מרגיש את החישול. זהו בדיוק חוד החנית של הטיפול. טיפת בריאות. אין שום רשעות. כל העולם בצד אחד אתה מאחורי בריח נעול. לא קל להיות כה מתוסכל.

 

 

 

 

 

 



תגובות
1.
גם אני עברתי מניפולציות! (לת)
אמיר   30.04.11 | 05:16
לצערי הרבה מהמטופלים אצל פסיכיאטרים עוברים מניפולציות שונות ומשונות שכנראה חלקן קשורות לטיפול.
למשל פסיכיאטר שהייתי מטופל אצלו לא גילה לי במה אני חולה והסתיר ממני במשך שנה את חומרת המצב.
הפסיכיאטרית הנוכחית לא תמיד מקדישה לי תשומת-לב בפגישה ולפעמים היא עסוקה בגלישה באינטרנט או בשיחות טלפון שחלקן פרטיות וזאת בחלק ניכר מהזמן של המפגש.
ופעם כשהבאתי חוות דעת שנייה היא כמעט שלחה אותי לעבור למטפל אחר במרפאה אחרת בתגובה.
כמה קשים הם חיי המטופל , במיוחד לאדם פשוט ותמים כמוני שלא אוהב ולא רגיל למניפולציות ולא תמיד מבין את העומד מאחוריהן!

למעלה