הבלוג של אמיר טל

ליבי נחמץ לקרוא את סיפורו של דרור. גם אני בעברי חייתי בקיבוץ ומכירה כמה קודים שלו. ובכל זאת רציתי קצת להקל מה"משא הכבד" שהמאמרים (כולל המאמר בעיתון הארץ) מעבירים. יש לזכור כמה הפסיכיאטריה ה ת ק ד מ ה בעשרות השנים האחרונות. (זהו אחד התחומים ברפואה שהתקדמו הכי מהר בשנים האחרונות). מבחינת הכדורים - ישנם היום כדורים עדינים שתופעות הלואי שלהם (כמו נימנום, אפאתיה ריגשית, חוסר שקט גופני) או שאינם או שהן מעט שאפשר לסבול אותו. כמו כן היום יש נטיה לשלב טיפול פסיכולוגי עם הטיפול התרופתי. יותר ויותר מדרבנים פגועי נפש להשתלב בקהילה, ומטעם משרד הבריאות (שם אני עובדת למרות שאני פגועה לשעבר) ישנם מקומות לשיקום - שמהוים "מקום מקלט" שהמשתקמים מאוד אוהבים לבוא אליו.
כדאי לזכור שעד לפני מאה שנה קשרו את חולי הנפש באזיקים והרביצו להם בשוטים כדי "לסלק את השטן שנכנס בהם". נשים חולות נאנסו כבדרך קבע. אחר כך עטפו את "המשוגעים" בסדיני קרח כדי "להרגיע" אותם או שהזריקו להם זריקות אינסולין. לא ידעו להשתמש נכון בנזעי חשמל (שוקים חשמליים) ולכן גרמו לנזקים מוחיים (מה שהיום כבר לא קורה כלל - כי ההתמחות בתחום מאוד גדלה). אכן - עברתי את חוויות היאוש, חוסר התקווה והרצון להתאבד - אבל בית החולים היה "עיר המקלט" שלי. הייתי מספיק מודעת לכך שיש לי מחלה - ולכן כשכבר לא יכולתי לשלוט בעצמי - אישפזתי את עצמי בבית חולים פסיכיאטרי, ואני קוראת לזה "למנוחה". שם הרגשתי ששומרים עלי מעצמי. וזכיתי - לאחר 10 שנים קשות עם 10 אישפוזים - להגיע להיום - בו אני כבר 18 שנה ברמיסיה. מאוזנת בכדורים, ומאושרת בחיי. הרגשתי חובה פנימית להעלות את חוייתי על הנייר כדי שלא רק נתייאש. יש אור בקצה המנהרה. ועוד - גם מצד המטפלים, וגם מצד החברה - יש היום הרבה יותר פתיחות אפילו יותר משנות ה-70 שבהן דן הסרט.עובדה שהיום קוראים לנו:פגועי נפש ולא חולי נפש, משוגעים, או נכי נפש. והנטיה היא להגדרה שמתחילה לחלחל והיא : מתמודדי נפש. אז -
תודה על האפשרות לחלק אתכם את מחשבותי
מנחמה