יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

סטיגמה ואפליה כלפי אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית בשוק העבודה: עדויות מהספרות ודיון בדרכים לשיפור המצב -- מאמר לעיונכם


אמיר  טל מתוך הבלוג של אמיר טל



סטיגמה ואפליה כלפי אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית בשוק העבודה: עדויות מהספרות ודיון בדרכים לשיפור המצב

 

Mental Illness Stigma and Discrimination in the Labor Market: Evidence from the Literature and Suggestions for Improvement

אמיר טל[1]

עדי וינר[2]

יעקב סינגר[3]

גליה מורן[4]

 

 

מבוא

עבודה מהווה מקום מרכזי בחייהם של רוב האנשים הבוגרים. כיום, החברה המערבית הקפיטליסטית, מדרגת ומעריכה את הפרט על בסיס זהותו כאדם עובד, בעל משרה, יותר מאשר דרך תפקידים וזהויות אחרות, כגון הסטאטוס המשפחתי, תחביבים או מקום מגורים. אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית, החיים בחברה המערבית, אינם שונים במובן זה. העבודה היא הזירה המרכזית בה מתחוללים החיים, מושקעות שעות ארוכות, ונרקמים קשרים חברתיים. לכן, ההזדמנות עבור אדם עם מגבלה פסיכיאטרית להשתתף בתעסוקה "ככל האדם" עשויה לשפר את איכות חייו לא רק מבחינה כלכלית אלא גם באמצעות הרחבת הפעילות האישית והקשרים החברתיים, חיזוק הערך עצמי, ניהול עצמי מוצלח של המחלה וההחלמה, ושילוב בתחומי החיים השונים    (Anthony, Cohen, Farkas, & Gagne, 2002; Baldwin & Johnson, 1998; Tsang, Lam, and Odelia Leung, 2000; World Health Organisation and the International Labour Organization, 2002  ). לעומת זאת, אבטלה (unemployment) ואי השתתפות בכוח העבודה (non-employment), עלולים להוביל לתלות, שעמום, ניכור, חוסר משמעות, חוסר אונים, חוסר סיפוק, אובדן ערך עצמי, ריחוק חברתי, ועוני (Angell, Cook, and Kovac, 2005; Dooley, Catalano, and Wilson, 1994; .Hinshaw, 2007; Voss, Nylén, Floderus, Diderichsen, and Terry, 2004; Warr, 1987)

הספרות המחקרית מצביעה כי שיעורי האבטלה ואי ההשתתפות בכוח העבודה של אנשים עם מחלות פסיכיאטריות נעים בין 80%-90% (Anthony, Cohen, Farkas, & Gagne, 2002; Tsang, Lam, and Odelia Leung, 2000; Stefan, 2002) . סטאפן (2002), טוענת לעומת זאת כי שיעורי התעסוקה למעשה גבוהים יותר מכיוון שלעיתים אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית בוחרים שלא לגלות את דבר מחלתם ומעדיפים לשמור זאת בסוד (Stefan, 2002). אולם, גם כאשר אומדים את מספר האנשים אשר מסתירים את מחלתם, כאשר משווים אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית עם אנשים בעלי מגבלה אחרת (למשל, מוגבלות פיזית), ו/או לאנשים ללא מוגבלות, הנתונים מצביעים בבירור כי שיעורי התעסוקה בקרב אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית נמוכים יותר באופן משמעותי הן מבעלי מגבלות אחרות והן מן האוכלוסייה הכללית (Trupin, Sebsta, Yelin, and LaPlante, 1997;  Yelin, & Cisternas,1997; Sturm, Gresenz, Pacula, and Wells, 1999) 

כתוצאה מכך, אבטלה, אי השתתפות בכוח העבודה ועוני הן מהבעיות הקשות ביותר העומדות בפני אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית   (Hall, Graf, Fitzpatrick, Lane, and Birkel, 2003; World Health Organisation and the International Labour Organization, 2002 ).

מהספרות המקצועית עולה כי אחת הסיבות לשיעור התעסוקה הנמוך של אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית נובע מליקוי ביכולת העבודה בשל הסימפטומים של המחלה, או בשל תופעות הלוואי הקשות של הטיפול התרופתי ( Scheid, 2005; Stefan, 2002). סיבה נוספת היא תופעת "מלכודת קצבת הנכות" – בה התניית הכנסה נוספת מעבר לגובה מסוים על פני קצבת הנכות, מהווה תמריץ שלילי לצאת לעבודה (Cook, 2006; McQuilken, Zahniser, Novak, Starks, and Bond, 2003, Stuart, 2006). יחד עם זאת, אנשים רבים עם מגבלה פסיכיאטרית, מבטאים כמיהה עמוקה לשוב למעגל העבודה ולהשתלב בקהילה מתוך שאיפה למימוש עצמי במשרה משמעותית. מעבר לסיבות שנמנו לעיל לגבי אחוזי תעסוקה נמוכים, ממצאים משמעותיים אחרים מראים כי גם לאחר סינון כל הגורמים האפשריים (כגון, סימני מחלה, הטמעה חלקית של התעסוקה נתמכת, חוסר הכשרה של אנשי מקצוע בתחום, סטיגמה של אנשי המקצוע, חוסר נגישות לטיפול פסיכיאטרי איכותי ותמריצים שליליים), עדיין ישנו פער משמעותי בין מספר האנשים אשר יכולים פוטנציאלית להשתלב בשוק החופשי לבין המועסקים בפועל. עקב קיומו של פער זה, ובעקבות מחקרים נוספים שנערכו על הסטיגמה בעולם התעסוקה כלפי בעלי מגבלות פסיכיאטריות (להלן "מתמודדים"), נראה כי לסטיגמה ואפליה תפקיד חשוב בשיעורי האבטלה ואי ההשתתפות בכוח העבודה של אוכלוסייה זו  (Scheid, 2005; Stefan, 2002). בהמשך לכך, סטאפן (2002) מתארת תהליך אינטראקטיבי בו מתמודדים הנחשפים לגילויים של אפליה במקומות עבודה, חווים ייאוש, חוסר אונים ורצון מופחת לחפש מקומות עבודה. כלומר, קיים מעגל-קסמים שלילי בו מצד אחד המעסיקים אינם ששים להעסיק אנשים עם מגבלות פסיכיאטריות מחד ומאידך המתמודדים עצמם נמנעים לחפש עבודה בעקבות חוויות שליליות של דחייה. מעגל זה תורם לאבטלה גבוהה, הגורמת באופן טבעי לפגיעה באיכות החיים של מתמודדים, ולפגיעה במשק בעקבות תפוקה נמוכה או אפסית של אוכלוסיה זו והגברת הישענותם על קצבאות מהמדינה.

 

במאמר זה נסקור את מצבם התעסוקתי של אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית ונביא ממצאים עדכניים בנוגע לעמדות ולהתנהגות של מעסיקים כלפי מתמודדים. לאחר מכן, ננסה לבחון, באמצעות הספרות המחקרית, באיזו מידה העמדות וההתנהגות של המעסיקים משפיעים על שיעור התעסוקה של אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית. לבסוף, נדון בממצאים ונביא מספר המלצות לדרכי פעולה עתידיות בנושא.  

 

מצבם התעסוקתי של אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית

 

שנים רבות רווחה התפיסה לפיה יכולתם של אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית להשתלב בעולם העבודה בשוק החופשי נמוכה מאד. אמונה זו נבעה מהתפיסה לפיה הסימפטומים של המחלה ואופייה הכרוני פוגעים בתפקודי החיים השונים של האדם עם המגבלה ואינם מאפשרים לו/ה לתפקד באופן סביר בעבודות בשוק החופשי. כתוצאה מאמונה זו, בשנות ה – 50 של המאה הקודמת החלו להתפתח ברחבי העולם מסגרות תעסוקה "מוגנות", מרכזי שיקום, וסדנאות לכישורי עבודה שמטרתם הייתה להקנות מיומנויות תעסוקתיות לאנשים עם המגבלה הפסיכיאטרית (דודאי, לייטנר ווקס, 2007).  

בשנת 1987 הציגו Anthony ו-Blanch מודל ראשון של תעסוקה נתמכת אשר להבדיל מ"העבודות המוגנות" שבהן אדם עם מגבלה עובר שלבי הכנה ארוכים ואיטיים עד אשר הוא מוכן לתעסוקה בשוק החופשי - בתעסוקה נתמכת, האדם רוכש את הכלים ועובר את השלבים השיקומיים תוך כדי עבודה בשוק החופשי מהרגע הראשון שהוא מתחיל בתהליך השיקומי  (Anthony & Blanch, 1987). התפתחות מודל זה ומודלים אחרים (למשל ה: Individual placement and support של

  Becker & Drake, 2003) המדגישים את חשיבות העבודה כמרכיב מרכזי בתהליך השיקום וההחלמה, הובילו לשינוי במדיניות השיקום בעולם ובארץ (דודאי, לייטנר ווקס, 2007). שינוי זה משקף מעבר משמעותי מתפישה מערכתית חסרת תקווה לגבי אנשים המתמודדים עם מגבלות פסיכיאטריות לתפישה ואמונה כי אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית מסוגלים למצוא, לשמור ולעבוד לאורך זמן בעבודות שונות בשוק החופשי. תפישה זו, הנגזרת מערכים של זכויות האדם בחברה דמוקרטית, כוללת את האמונה כי מתמודדים, כמו שאר בני האדם, זכאים לעבוד בעבודות עם עניין ואתגר ולהכנסה מינימאלית על מנת ליהנות מאיכות חיים סבירה. אולם, למרות שינויים חיוביים אלו, תהליך המעבר ממרכז כובד של עבודות מוגנות לתעסוקה נתמכת בשוק החופשי עדיין נמצא בראשיתו. שיעור האנשים עם מגבלה פסיכיאטרית אשר עובדים בשוק החופשי בישראל עדיין נמוך מאוד ונכונות המעסיקים להעסיק מתמודדים נמוך אף יותר (סקר מטעם נציבות שוויון לאנשים עם מוגבלות, 2007).

על פי נתוני משרד הבריאות (שנתון סטטיסטי 2006, משרד הבריאות), נכון לחודש דצמבר 2005, ניתנו שירותי שיקום בקהילה ל 12,213 אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית בישראל, מתוכם ניתנו שירותי תעסוקה ל 6,053  אנשים בלבד. שירותי התעסוקה כוללים עבודות "מוגנות" אשר מאופיינות בסוגי עבודות מונוטוניות ובשכר זעום ועבודות במסגרת ה"תעסוקה הנתמכת" שמטרתן שילוב האדם בשוק החופשי. בטבלה 1 ניתן לראות את היחס של אלו המקבלים שירותי תעסוקה במסגרות המוגנות לעומת המסגרות המשלבות.  

 

 

 

נתונים ממחקרים שנערכו ברחבי העולם בנוגע למצב התעסוקתי של אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית מעלים תמונה דומה של אבטלה ואי השתתפות בכוח העבודה. בארה"ב ,למשל, רוב המחקרים מדווחים על 80%-90% אבטלה בקרב אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית  (Drake, Fox , Leather, Becker,  Musumeci, Ingram, and McHugo, 1998; McQuilken, Zahniser,   Novak,  Starks,  Olmos,  and Bond,  2003)   לעומת רק 5.5% אבטלה בקרב כלל הציבור(U.S. Department of Labor, Bureau of Labor Statistics,  2008). זאת ועוד, ארבעה סקרי ייצוג ארציים שנערכו בארה"ב גילו כי גם בקרב אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית שכושר עבודתם אינו נפגע כלל, היו עדיין שיעורי תעסוקה נמוכים (48%-73%) זאת לעומת אנשים ללא מגבלה פסיכיאטרית (76%-87%)  .(McAlpine & Warner, 2001; Mechanic, Bilder, and McAlpine, 2002) לבסוף, בסקר שנערך בארצות הברית בשנת 2003 בו השתתפו 3430 אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית נמצא כי 66% היו מובטלים, ל-  71% הייתה הכנסה שנתית הנמוכה מ- 20,000$ ול 20% הייתה הכנסה שנתית הנמוכה מ- 5000$   (Drake, Fox , Leather, Becker,  Musumeci, Ingram, and McHugo, 1998).

נתונים אלה מצביעים כי אנשים רבים עם מגבלה פסיכיאטרית נמצאים מחוץ למעגל העבודה, וכך הם צריכים להתמודד לא רק עם ההשלכות החומריות הנגזרות ממצב זה, אלא גם עם ההשלכות הפסיכולוגיות הנגזרות ממנו. כך למשל, נמצא כי אבטלה פוגעת בביטחון העצמי, מובילה לבידוד חברתי, ריחוק וייאוש (Kates, 1990). בנוסף לכך, אבטלה עלולה להוות גורם סיכון מרכזי לבעיות בבריאות הנפשית החל מלחץ פסיכו-חברתי קל וכלה בדיכאון חמור ואף התאבדויות  ((Kates, 1990. מחקר שבדק יחסים בין אבטלה ומחלות פסיכיאטריות לאורך 150 שנה בניו יורק גילה כי קיים קשר חיובי חזק בין אבטלה לאשפוזים פסיכיאטריים (Brenner, 1973) . במחקר אחר נמצא כי הסיכון היחסי לחלות בסכיזופרניה היה כמעט פי 8 רב יותר בקרב אנשים הנמצאים ברבעון התחתון של הסטאטוס הסוציו-אקונומי לעומת אנשים ברבעון העליון וכפול מאלו שברבעונים האמצעיים  (Draine, Salzer, Culhane, and Hadley,2002). 

נראה כי הקשר בין אבטלה ואי השתתפות בכוח העבודה לבין בעיות וקשיים נפשיים מחוזק באופן שלילי כך שאדם השוקע לחיים של קושי ועוני נקלע גם לבעיות נפשיות קשות ולהיפך. למשל, בראיונות איכותניים שנערכו בקרב אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית בארה"ב נמצא קשר דו כיווני בין בעיות נפשיות ואבטלה: מצד אחד בעיות פסיכיאטריות מנבאות אבטלה ומפחיתות שאיפות תעסוקתיות,  ומצד שני, קשיים כלכליים מנבאים בריאות פיזית ונפשית לקויה, איכות חיים ירודה, וסיכויים נמוכים לשיקום, החלמה והשתלבות בקהילה (Wahl, 1999a; Wahl, 1999b). מעגל זה יכול להסביר את העובדה כי האוכלוסיות המקופחות ביותר מבחינה כלכלית בעולם המערבי כוללות אנשים בעלי נכויות, ובמיוחד אלו שמתמודדים עם נכות פסיכיאטרית(Ware &  Goldfinger, 1997; World Health Organisation and the International Labour Organization, 2002)        

כשליש עד מחצית מהאנשים עם נכות פסיכיאטרית מתקרבים למצב של עוני או מצויים בו. רמות ההכנסה שלהם לא מאפשרות להם סיפוק של צרכים בסיסיים למזון ומחסה, ויתרה מכך, אינן מספיקות למימוש צרכי השכלה, הכשרה מקצועית או חיפוש עבודה (Cook, 2006). בהמשך לכך, עוני מהווה גורם סיכון לאובדן מקום מגורים והתדרדרות למצב של דרות רחוב  (Stefan, 2002; Lehman & Cordray, 1993). לבסוף, הספרות מצביעה על קשר חיובי בין מצב סוציו-אקונומי נמוך לשיעורי תמותה גבוהים בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. כשמדובר באנשים המאובחנים כחולים בסכיזופרניה, קשר זה חזק פי שתיים Allenbeck,1989) ). ההסבר לכך הוא שאנשים עם סכיזופרניה הסובלים במקביל גם מעוני, חשופים לתנאי תחלואה חמורים, ביחס לאחרים הנהנים ממצב כלכלי טוב יותר.

  כאשר מנסים לאתר נתונים לגבי המצב התעסוקתי של אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית (או אחרת) בישראל יש קושי רב לאתרם. לאחרונה, בסקר טלפוני אשר נערך בישראל, וכלל מדגם מייצג של אוכלוסיית המעסיקים בישראל, נמצא כי 85% מהמעסיקים בישראל אינם מעסיקים אנשים עם מוגבלות.  בפילוח של אנשים עם מגבלה שכן מועסקים נמצא כי למעלה מ- 50% מהמועסקים הם עם מוגבלות פיזית או מתניידים עם כסא גלגלים, כ- 25% הנם עם מגבלה פסיכיאטרית , ו-כ- 25% עם מוגבלות שכלית או שמיעתית (סקר מטעם נציבות שוויון לאנשים עם מוגבלות, 2007). ממצא זה אומנם נותן תמונה מסוימת לגבי שיעורי התעסוקה בקרב אנשים עם מגבלה במשק הישראלי, אך כיוון שהנושא נבדק באמצעות דיווח של המעסיקים, ניתן לשער כי עובדים רבים עם מגבלה בלתי נראית (כמו מגבלה פסיכיאטרית) אינם חושפים את התמודדותם עם מגבלה (Stefan, 2002) ולכן המעסיקים אינם יודעים כי הם מעסיקים אדם עם מגבלה.

 

סטיגמה ואפליה בעבודה כלפי אנשים עם מגבלה ותיוג פסיכיאטרי

 

סטיגמה ציבורית היא אחד מהחסמים העיקריים לתעסוקה של אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית   (Cook, 2006; Corrigan, Larson, Watson, Boyle, & Barr, 2006; Scheid, 2005; Stuart, 2006).  בספרות המקצועית נהוג להבחין בין קבוצות הכוח השונות שלהן היכולת למנוע או לאפשר הזדמנויות חיים עבור אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית. אחת מקבוצות הכוח המרכזיות בחברות המערביות היא קבוצת המעסיקים  (Corrigan, 2004, Tal, Roe, and Corrigan, 2007). הסטריאוטיפים והדעות הקדומות של מעסיקים כלפי אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית עלולים להשפיע על קבלת ההחלטות שלהם בנוגע לקבלתם או המשך העסקתם. במילים אחרות, מעסיק המאמין, למשל, כי אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית הם אנשים מסוכנים, בעלי תפקוד נמוך ועובדים לא אמינים, ימנע מלהעסיק אדם המזוהה עם קבוצה זו, ובכך ימנע הזדמנויות חיים משמעותיות לאדם עם המגבלה (טל, 2007).   בספרות המקצועית ישנן עדויות רבות לכך שחלק מהמעסיקים מעדיפים לא להעסיק אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית. במחקר שנערך לאחרונה בארץ, נמצא כי 35% מהמשתתפים אינם מוכנים לעבוד עם אדם עם מגבלה פסיכיאטרית, 52% אינם רוצים להעסיק אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית ו 72% אינם היו רוצים כי הממונה עליהם יהיה אדם עם מגבלה פסיכיאטרית (שטרוך, שרשבסקי, בידני אורבך, לכמן, זהבי, ושגיב 2007).  במחקר נוסף, נמצא קשר חזק בין דיווח של אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית על סטיגמה במקום העבודה לבין אפליה בהכנסה, והכנסה נמוכה לעומת שאר העובדים ( Baldwin & Marcus, 2006 ).   בהמשך לכך, במחקר בארה"ב שבו נערכו ראיונות עומק בקרב צרכני בריאות הנפש בנוגע לחוויותיהם בעולם התעסוקה העלה כי 32% מהמרואיינים לא התקבלו לעבודה אליה היו מוכשרים, ברגע שמחלתם התגלתה. כאשר הם כבר התקבלו וההיסטוריה הרפואית התגלתה, הצעות העבודה בוטלו (Wahl 1999a, Wahl, 1999b).  בנוסף, נראה כי אבחון פסיכיאטרי עלול לפגוע בקידום של קריירה כיוון שהוא מעורר אפליה, כתלות בדרג או בסטאטוס התפקיד. לדוגמה בבריטניה, 58% מהמעסיקים שהשתתפו במחקר דיווחו כי לעולם לא ישכרו לתפקיד ניהולי אדם אשר עם היסטוריה של דיכאון, זאת לעומת 5% שדיווחו זאת ביחס למשרה פקידותית (Nicholas, 1998). לבסוף, במחקר שנערך בניו-זילנד, מתוך 785 נבדקים שהשתתפו במחקר והם בעלי מגבלה פסיכיאטרית, 266 נבדקים (34%) דיווחו על אפליה שהופנתה כלפיהם בעת שחיפשו עבודה, ו-246 נבדקים (31%) דיווחו כי חוו אפליה במסגרת עבודתם (Vaughan & Hansen, 2004). גם בקרב מתמודדים עם השכלה אקדמית הידועה כגורם המצמצם פערים בין רמות אבטלה של קבוצות מיעוט בהשוואה לאוכלוסייה הכללית המצב אינו מעודד. במדגם ממחקר שנערך בארצות הברית, 43% מבעלי מגבלה פסיכיאטרית עם תואר אקדמי לא עבדו בהשוואה ל- 13% בלבד עם אותו תואר אקדמי ללא מגבלה פסיכיאטרית (2002 Kaye, ).

כאשר משווים את היחס של המעסיקים לאנשים עם מגבלה פסיכיאטרית בהשוואה לקבוצות מיעוט וקבוצות עם מגבלות פיזיות (לעומת השוואה עם האוכלוסייה ללא מגבלה), מוצאים כי גם כאן הפערים משמעותיים. כך למשל, במחקר שנערך בארה"ב נמצא כי 68% מהמעסיקים השתדלו להעסיק אנשים המשתייכים לקבוצות מיעוט, 41% השתדלו להעסיק אנשים עם מגבלות על רקע פיזי, ו 33% השתדלו להעסיק אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית (Schied, 2005). לבסוף, בסקרים שהתמקדו במעסיקים במהלך חמשת העשורים האחרונים, נמצאה נטייה חזקה להביע עמדות שליליות יותר לגביי העסקה של עובדים בעלי מגבלה פסיכיאטרית, זאת ביחס לכל קבוצה אחרת של עובדים (Manning & White,1995).  במחקר שנערך  בקרב סטודנטים לניהול מצאו שבהשוואה לנכויות אחרות, נכויות על רקע פסיכיאטרי מעוררות מידה רבה של חוסר נוחות ומרחק חברתי (Jones & Stone, 1995)  משום שהפרעות אלו נתפסות כתוקפניות או מאיימות (Albrecht, Walker, and  Levy, 1982).   במחקר שערך השוואה בין המלצותיהם של מנהלים בדרג גבוה ומנהלים בדרג ביניים לגבי העסקה של מועמדים עם ובלי מוגבלות (מועמד משותק בפלג הגוף התחתון, מועמד בעל עבר של מחלת פסיכיאטרית ומועמד בריא) נמצא כי המועמד בעל העבר של מחלה פסיכיאטרית היה בעל סיכוי נמוך באופן משמעותי לקבל המלצה כזו, זאת ביחס למועמד בעל השיתוק(Drehmer  & Bordieri,  1985) . מתוצאות אלו נגזר כי כישורים אובייקטיבים אינם הגורם היחיד שמכריע האם תינתן המלצה לשכור אדם לעבודה, כלומר בהינתן שוויון בכישורים נתפסים, בכישורים אובייקטיבים ובהיסטוריה תעסוקתית, סוג הנכות השפיע על ההחלטה על איזה מועמד להמליץ לעבודה. בהמשך לכך, בסקר אודות ההשתתפות בכוח העבודה הבריטי, אנשים בעלי מגבלה פסיכיאטרית היו בעלי הסיכויים הנמוכים ביותר להיות פעילים מבחינה כלכלית ביחס לאנשים בעלי מוגבלויות פיזיות או נכות חושית ((O'Hara, 2007; במחקר שנערך בבריטניה בשנת 2000 (Office for National Statistics, 2000) נמצא כי 8% מהאנשים עם נכות פסיכיאטרית היו מועסקים בהשוואה ל 52% בקרב אנשים עם נכות הפיזית.  

לנוכח נתונים אלה לא קשה להבין כי רוב האנשים עם מגבלה פסיכיאטרית מעדיפים לא לספר על מחלתם למעסיקים או לעמיתיהם לעבודה עקב החשש לאפליה בשלב הקבלה וכן בהמשך העסקה. העובדה כי רובם אינם מספרים על מחלתם עומדת להם לרועץ; הפחד מחשיפה והאנרגיות המושקעות בשימור "סוד ההתמודדות" אינם מסייעים בתפקוד בחיי העבודה ואינם מאפשרים לעמיתים ולממונים על האדם לסייע לאדם בשעת הצורך. מרוואה וג'ונסון (Marwaha &  Johnson, 2005) מצאו כי אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית  מאמינים כי חשיפת התמודדותם הייתה מסייעת להם רבות בשמירה על מקום העבודה ועל יעילות עבודתם. בהמשך לכך נמצא כי גורם מרכזי להצלחה במקום העבודה הינו סביבת עבודה תומכת שבה המעסיקים והעמיתים לעבודה יודעים אודות ההתמודדות עם אתגרי המחלה ומשתדלים להיענות לצרכים המיוחדים של המתמודד Stefan, 2002) ).  ואכן, המחקר מצביע על כך שכאשר אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית ממשים את זכאותם להתאמות ותמיכה במקום העבודה, כושר הייצור שלהם עולה באופן משמעותי ולעיתים משתווה לשאר העובדים במקום העבודה (Anthony, Cohen, Farkas, & Gagne, 2002; Scheid, 2005)     

אם כן, העדויות מהספרות המקצועית מצביעות על דעות קדומות שליליות ואפליה בעולם התעסוקה כלפי אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית, דבר הפוגע בסיכוי השילוב התעסוקתי של אוכלוסיה גדולה זו. בחלק האחרון של המאמר נדון בממצאים וננסה להתוות דרכי פעולה לשיפור המצב הקיים.

 

דיון והצעות לקידום המחקר והפרקטיקה בתחום 

 

אבטלה ואי השתתפות בכוח העבודה הינן תופעות שכיחות ובעלות השלכות חמורות לחייהם של אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית. הסיבות לשיעורי האבטלה ואי ההשתתפות בכוח העבודה הגבוהים בקרב אוכלוסיה זו רבות ומגוונות, אך כפי שתואר לעיל, סטיגמה ואפליה של מעסיקים הן גורם חשוב לכך. בנוסף להשפעה הכלכלית השלילית של אבטלה, ניתן להצביע על השלכות שליליות נוספות הפוגעות בתהליך השיקום, ההחלמה והשילוב של אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית בתחומי החיים השונים (Cook, 2006; Stefan, 2002). כמו כן, שיעורי האבטלה ואי ההשתתפות בכוח העבודה פוגעים גם בתוצר הלאומי הגולמי, כיוון שעשרות אלפי עובדים פוטנציאליים אינם נוטלים חלק במעגל העבודה  (World Health Organisation and the International Labour Organization, 2002). עובדה זו מתחדדת נוכח מחקרים שהראו שכאשר אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית מקבלים תמיכה והתאמות במקום העבודה, כושר הייצור שלהם זהה, או כמעט זהה לשאר העובדים בארגון (Anthony, Cohen, Farkas, & Gagne, 2002;  Scheid, 2005).  בנוסף, פעמים רבות אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית משתדלים לשמור את מצבם בסוד, מתוך חשש שיופלו בקבלה לעבודה או בקידום במקום העבודה. אלה שאינם יכולים להסתיר את המגבלה שלהם (למשל, בגלל קצבה חודשית שהם מקבלים או בגלל שהם זקוקים להתאמות במקום העבודה על מנת לבצע את העבודה) על פי רוב מסתפקים בעבודות שאינן מתאימות להם. במקרים אחרים הם מוותרים מראש על חיפוש מקום עבודה ובכך אינם מממשים את זכותם החוקית להתאמות במקום העבודה ואינם נהנים מהיתרונות הקיימים בהשתלבות במקום עבודה. מעסיקים לרוב אינם ששים להעסיק אנשים עם מגבלה ובפרט מגבלה פסיכיאטרית. הם חסרים את הידע לגבי זכאותם למימון התאמות במקום העבודה, ובכך מפסידים כוח עבודה שעשוי היה לסייע לארגונם (הן מבחינה כלכלית והן מבחינה ערכית). ניתן להניח כי חוסר מודעות וחשש מאפליה מגבירים מזינים מצב של סודיות וחשאיות משני צידי המתרס - כך, עובדים או מועמדים לעבודה משתדלים לשמור על התמודדותם בסוד, ואילו מעסיקים נותרים חסרי עניין וידע ואינם מתמודדים עם סוגיות הנוגעות להעסקת אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית. מיותר לציין כי מצב זה עלול לפגוע במאמצים הנעשים לאחרונה על ידי המדינה (למשל, תקנות השתתפות המדינה במימון התאמות לעובדים עם מוגבלות 2006 מתוקף חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, 1998) לקדם את שוויון ההזדמנויות ואת שיעורי התעסוקה של אנשים עם מגבלה בשוק החופשי. עקב כך נראה כי יש מקום להתמקד ולחקור את מצב התעסוקה של אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית.  במאמר זה בחרנו להתמקד בתפקיד של הדעות הקדומות והאפליה של המעסיקים כלפי המתמודדים בשימור המצב הקיים. לנוכח העובדה כי רוב הנתונים שהצגנו אינם נאספו בישראל, וכי המחקר בישראל בתחום זה זניח, אנו מציעים שלושה תחומים למחקר בשטח זה שחתירה בכיוונם תאפשרנה צבירת ידע קריטי שעל בסיסו ניתן יהיה לפתח התערבויות למניעת אבטלה ועידוד תעסוקה בקרב אנשים בעלי מגבלה פסיכיאטרית.  

 

מחקר בנוגע לאחוז האבטלה ואחוז ההשתתפות בכוח העבודה בקרב אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית

בישראל, לא קיים אומדן ארצי מקיף לשיעורי אבטלה ושיעורי ההשתתפות בכוח העבודה של אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית. אמנם ידוע לנו מן הסקר שנערך לאחרונה על ידי נציבות השוויון לאנשים עם מוגבלות כי כ 85% מהמעסיקים אינם מעסיקים אנשים עם מוגבלות אך אומדן זה נערך על ידי סקר טלפוני והתייחס להעסקה של אנשים עם מוגבלות באופן כללי. אנו מאמינים כי יש צורך להשתמש בשיטות בדיקה מגוונות, מדויקות ואמינות יותר וכן להתמקד בבדיקת שיעורי האבטלה ושיעורי ההשתתפות בכוח העבודה בקרב אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית באופן ממוקד. מחסור בנתונים אמינים ומדויקים בנוגע למצב התעסוקה של אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית בשוק העבודה בישראל מקשה על ההכרה בחומרת הבעיה ועל פיתוח אסטרטגיות למיגורה בקרב גורמים מוסדיים. בשלב ראשון ניתן למדוד את אחוזי האבטלה בקרב אלה המוכרים לרשויות הטיפול של שירותי בריאות הנפש ובקרב המוכרים לרשויות הממלכתיות המעניקות קצבאות נכות בגין מגבלה פסיכיאטרית (למשל, במרפאות לבריאות הנפש, בבתי חולים פסיכיאטריים ובקרב בעלי קצבה של המוסד לביטוח לאומי או משרד הביטחון).  בשלב שני, ניתן לכלול באומדן זה גם את אלה אשר אינם מוכרים לרשויות הטיפול הציבורי ולרשויות הממלכתיות, הנעזרים בשירותי טיפול חלופיים (למשל, פרטיים). ניתן לשער כי ישנו מספר לא מבוטל של אנשים המתמודדים עם מגבלה פסיכיאטרית אשר מעולם לא אושפזו או ביקרו במרפאה ציבורית לבריאות הנפש ואינם מעוניינים בקצבה מהמדינה (אבירם, זילבר, לרנר, ופופר, 1998), שיש צורך לנסות ולאתר על מנת לבנות אומדן מייצג של כלל ציבור המתמודדים המועסקים או שאינם מועסקים בשוק העבודה בישראל.

 

מחקר בנוגע לאפליה בתעסוקה כלפי אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית

בישראל, לא נערכו מחקרים שבדקו אפליה כלפי אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית בעולם התעסוקה (למשל, אפליה בקבלה לעבודה או בקידום בעבודה) ויש מקום לקיים מחקרים שיספקו מידע לגבי אפליה בשוק העבודה. מחקר מסוג יכול להיערך בעזרת מדדים של דיווח עצמי (למשל, שאלונים, ראיונות עומק עם אנשים עם מגבלה שחוו אפליה בתעסוקה וסקרים) וכן באמצעות מדדים התנהגותיים (מבחנים אשר בודקים אפליה בפועל). שילוב של שתי המתודולוגיות יכול לספק מידע עשיר ורב כיווני. בעוד שמדדי דיווח עצמי יכולים לאמוד את מימדי האפליה והחוויה האישית של מי שנחשפו אליה, מדדים ההתנהגותיים יכולים לספק מידע ישיר על התנהגות מפלה, לאפיינן את סגנונה ולאמת את הדיווחים העצמיים על אפליה כלפי אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית במשק הישראלי. לאחרונה הוצעה מתודולוגיה חדשה לבדיקת התנהגות מפלה בתהליכי בחירת מועמדים לעבודה הנקראת "בחינת מצב של קבלה לעבודה"  (Tal, Moran, Rooth, and Bendick, submitted). במתודולוגיה זו שולחים שני סטים של קורות חיים הזהים מבחינה דמוגרפית ומבחינת השכלה להצעת עבודה מסוימת. באחד מקורות החיים מופיע פרט המרמז על כך שלאדם יש היסטוריה של מגבלה פסיכיאטרית (למשל, בסעיף הניסיון התעסוקתי, מצוין כי האדם עבד לפני מספר שנים במקום עבודה בו כל העובדים מתמודדים עם מגבלה פסיכיאטרית) ובשני לא. שולחים זוגות רבים של קו"ח כפי שתוארו (רצוי לפחות כ-50) למקומות עבודה שונים ועוקבים אחר תגובות המעסיקים: במידה וקורות החיים של המועמד ללא רקע עם מגבלה פסיכיאטרית מקבל הזמנות לראיון עבודה ואילו המועמד השני אינו מוזמן לראיון עבודה ניתן להסיק כי הדבר נובע מאפליה. ניתן לפתח מתודולוגיה מחקרית זו לשלב נוסף, שלב ראיון העבודה, כאשר שני המועמדים (שהם בעצם נסיינים-שחקנים), מופיעים לראיון עבודה ומתעדים (טייפ או תיעוד בכתב) אותו. כך ניתן לבדוק ברמה של אינטראקציה בינאישית האם היחס של המראיין למרואיין שונה. שיטת זו יושמה בבדיקת אפליה כלפי קבוצות מיעוט בשוק העבודה בחוץ לארץ (למשל, לטיניים אמריקאים, נשים, אנשים עם מגבלה פיזית, ואנשים עם עודף משקל)   (Bertrand,  & Mullainathan, 2004; Bendick, Jackson, Reinoso and Hodges, 1991; Carlsson, & Rooth, 2007; Rooth,  In Press; Ravaud,  Madiot,  and Ville, 1992). והיא בעלת מהימנות ותוקף גבוהים. לאחרונה, הוצע מודל ייחודי המותאם לאוכלוסיה של בעלי מגבלות פסיכיאטריות (Tal, Moran, Olof & Bendick, submitted).  

 

מחקר בנוגע לחסמים של המעסיקים בנוגע להעסקת אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית

ישנה חשיבות מרכזית לאתר מהם החסמים הבסיסיים בקרב מעסיקים לגבי העסקה של עובד עם מגבלה פסיכיאטרית. איתור והבנת החסמים, אשר לעיתים עשויים להיות בלתי מודעים גם למעסיקים עצמם, יכולים להיעשות באמצעות עבודת שטח מעמיקה עם קבוצות של מעסיקים בעלי מכנה משותף (למשל, גופים מאותו סוג תעשייה, מעסיקים גדולים מול קטנים וכדומה), הן באמצעות כלים כמותניים (סקרים, למשל) והן באמצעות כלים איכותניים (למשל, ראיונות עומק או קבוצות מיקוד). בסקר שנערך לאחרונה על ידי נציבות השוויון לאנשים עם מוגבלות ניתן לאתר מספר חסמים פוטנציאליים בקרב מעסיקים בכל הנוגע להעסקת אנשים עם מגבלה. כך למשל, 33% מהמעסיקים הודו שהם שקלו להעסיק עובדים עם מוגבלות אך לא רוצים "להסתבך איתם", 36% מהמעסיקים סבורים שעובדים עם מוגבלות מפריעים לעסק ונותנים תפוקה נמוכה יותר מעובדים אחרים, 43% מהמעוניינים לשלב עובדים עם מוגבלות אינם יודעים לאן לפנות כדי לגייסם ו  39% מהמעסיקים אינם סבורים שהעסקת עובדים עם מוגבלות יכולה לתרום לעסק שלהם. מן הצד האחר, עולה כי יותר מחצי מהמעסיקים ציינו שהגנה עליהם בעת פיטורין של עובד עם מגבלה כתוצאה מאי התאמה,  קבלת סיוע של המדינה להנגשת מקום העבודה לאנשים עם מגבלה, וליווי של העובד עם המגבלה על ידי גורם שיקומי יעודד אותם לגייס אנשים עם מגבלה לארגון שלו (סקר מטעם נציבות שוויון לאנשים עם מוגבלות, 2007). ממצאים אלה מהווים דוגמא לחסמים אפשריים הקיימים בקרב המעסיקים וכן לכיווני התערבות אשר עשויים למתן חסמים אלה. כאשר עורכים ממחקר מסוג זה חשוב לערוך מיפוי תת קבוצות בקרב המעסיקים לפי אפיונים שונים וזאת על מנת להגיע באופן הממוקד והמדויק ביותר לחסמים של כל תת-קבוצה בעולם התעסוקה. למשל, ניתן לשער כי החסמים והצרכים של מעסיק מעולם ההיי-טק בנוגע להעסקת אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית יהיו שונים מהחסמים והצרכים של מעסיק מתחום המזון. החשיבות שבמיקוד ובהבנה של החסמים הספציפיים של כל תת-קבוצה של מעסיקים נעוצה בכך שבשלב הבנייה של תוכנית ההתערבות להסרת חסמים אלה יש צורך להתאים לכל תת קבוצה התערבות ספציפית על מנת שהיא תהיה יעילה.   

 

בניית ויישום התערבויות להגדלת הזדמנויות התעסוקה לאנשים עם מגבלה פסיכיאטרית

 

בעקבות תוצאות מחקר שיאתר את החסמים הספציפיים בכל תת קבוצה של מעסיקים, ניתן להצדיק מימון ולבנות תוכניות התערבות ממוקדות שתמתנה את החסמים הקשורים בהעסקת אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית.

דוגמא להתערבות מסוג זה היא התוכנית "מעסיקים רואים מעבר" שמטרתה הגדלת הזדמנויות התעסוקה לאנשים עם מגבלה פסיכיאטרית. תוכנית זו - אשר נבנית ומיושמת על ידי עמותת "בחברה טובה – רואים מעבר" וארגון "בית אקשטיין", במימון הקרן למפעלים מיוחדים בביטוח הלאומי ומשרד הבריאות – עושה שימוש באסטרטגיות שונות לשיווק חברתי בקרב מעסיקים גדולים במשק הישראלי. בתוכנית זו, המועברת על ידי אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית, המעסיקים עוברים מפגש הסברה הכולל סיפור אישי של אדם עם מגבלה פסיכיאטרית בנוגע לחוויותיו (החיוביות והשליליות) בתעסוקה בשוק החופשי; העברת ידע בתחום בריאות הנפש ובתחום התעסוקה של אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית (למשל, עובדות מול מיתוסים בבריאות הנפש); מפגש ודיון עם מעסיקים אשר מעסיקים בהצלחה אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית; וידע על הזכויות וההתאמות הניתנים למעסיקים ולמועסקים. בנוסף, נבנה פורום של מעסיקים ("פורום מעסיקים מיוחדים") אשר ישתתפו בפרויקט ויהוו את השגרירים שיסייעו בקידום הפרויקט בקרב מעסיקים נוספים. כחלק מבניית מועדון המעסיקים וכן כחלק מקידום מטרות הפרויקט מתקיים קשר רציף ומשמעותי עם אמצעי התקשורת השונים וכן עם משרדי ממשלה המסייעים להבאת פוטנציאל הפרויקט מן הכוח אל הפועל. תוכניות התערבות מסוג זה עשויות למתן את החסמים הרבים הקשורים להעסקת אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית (או אחרת) וליצור קרקע נוחה ובטוחה יותר לשילוב תעסוקתי משמעותי של אוכלוסיה זו.

לסיכום, חתירה לצמצום הסטיגמה והאפליה של המעסיקים כלפי אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית, אמנם לא תפתור את כל בעיות התעסוקה של אוכלוסיה זו. אך עם זאת, היא תאפשר הרחבת השתתפותם של אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית אשר כרגע אינם מממשים את מלוא יכולתם בשוק העבודה, לא בגלל סימפטומים של מחלתם או ליקוי בתפקודם, אלא בגלל אפליה ודעות קדומות גרידא. הגיעה העת לנקיטת עמדה שונה מההתעלמות הנוכחית למצב קיומי בלתי אנושי זה. באמצעות מחקר ופיתוח התערבויות ניתן יהיה לפתח מודעות ציבורית, למגר פחדים בלתי מציאותיים ולקדם את החברה הישראלית לנאורות. שילוב תעסוקתי מוצלח של אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית, היא אחריות חברתית ומוסרית, אשר תוביל   לשיפור איכות החיים, קבלה והעמקת הערכיות לא רק של המתמודדים עצמם, אלא של פני החברה כולה.

 

מקורות

 

אבירם, א., זילבר, נילי., לרנר, יעקב., ופופר, מ. (1998). חולי נפש כרוניים בישראל: אומדן מספרם ומאפייניהם. בתוך: שירותי בריאות הנפש בישראל: מגמות וסוגיות. עורכים: אבירם, אורי., וגינת יגאל. הוצאת צ'ריקובר

 

בריאות הנפש בישראל. שנתון סטטיסטי 2006. משרד הבריאות, ירושלים.

 

דודאי, ר., לייטנר, ר., ווקס ס. (2007). העבודה כמפתח להחלמה. בתוך: שיקום והחלמה בבריאות הנפש – פרקטיקה, מדיניות ומחקר. עורכים: הדס לידור, נעמי ., ולכמן, מקס. הוצאת ליתם.

 

טל, א. (2007). סטיגמה כלפי אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית. בתוך: שיקום והחלמה בבריאות הנפש – פרקטיקה, מדיניות ומחקר. עורכים: הדס לידור, נעמי ., ולכמן, מקס. הוצאת ליתם.

 

נציבות השוויון לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים (2007).  סקר בנוגע לעמדות ותפיסות המעסיקים בנושא העסקת אנשים עם מוגבלות. זמין בכתובת האינטרנט: http://www.justice.gov.il/MOJHeb/Subjects/DohMugbalut2007.htm

 

שטרוך, נ., שרשבסקי, י., בידני אורבך, א., לכמן, מ., זהבי, ט., ושגיב, נ., (2007). סטיגמה, אפליה ובריאות הנפש בישראל: סטיגמה כלפי אנשים שחלו במחלה פסיכיאטרית וכלפי טיפול נפשי. מאיירס-ג'וינט- מכון ברוקדייל, משרד הבריאות והמכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות.

 

Albrecht, G., Walker, V., & Levy, J. (1982). Social distance from the stigmatized: A test of two theories. Social Science & Medicine. 16, 1319–1327.

 

Allenbeck, P., (1989). Schizophrenia: a life-shortening disease. Schizophrenia Bulletin. 15, 81-89. 

 

Angell, B., Cook, A., and Kovac, K. (2005). First-Accounts of Stigma. In: P.W. Corrigan (Ed.), On the stigma of mental illness (pp. 69- 98). Washington DC: American Psychological Association.

 

Anthony, W. A., & Blanch, W. (1987). Supported Employment for Persons who are Psychiatrically Disabled: An Historical and Conceptual Perspective. Psychosocial Rehabilitation Journal, 11(2), 5-23.

 

Anthony, W. E., Cohen, M. R., Farkas, M. D., & Gagne, C. (2002). Psychiatric Rehabilitation, 2nd ed. Boston: Center for Psychiatric Rehabilitation.

 

Baldwin M.L., Johnson W.G (1998). Dispelling the myths about work disability, in New Approaches to Disability in the Workplace. In: Thomason T, Burton J.F, Hyatt D.E. (Eds). Madison, Wis, Industrial Relations Research Association.

 

Becker, D. R. & Drake, R. E. (2003). A Working Life for People with Severe Mental Illness. New York: Oxford University Press.

 

Bendick Jr. M., Jackson C., Reinoso V. and Hodges L. (1991), Discrimination against Latino job applicants: A controlled experiment. Human Resource Management, 30, p. 469-484.

 

Bertrand, M. & Mullainathan S. (2004). Are Emily and Greg more employable than Lakisha and Jamal? A field experiment on labor market discrimination. American Economic Review. 113, 991-101. 

 

Brenner, M. H. (1973). Mental illness and the economy. Cambridge, MA: Harvard University Press.

Carlsson, M. & Rooth, D. (2007). Evidence of Ethnic Discrimination in the Swedish Labor Market Using Experimental Data. Labour Economics. 14. 716-729.

Cook, J.A. (2006). Employment Barriers for Persons with Psychiatric Disabilities: Update of a Report for the President's Commission. Psychiatric Services. 57,1391-1405.

Corrigan P.W. (2004). Beat the stigma and discrimination! Four lessons for mental health advocates. Center for Psychiatric Rehabilitation at Evanston Northwestern Healthcare and the Chicago Consortium for Stigma Research.

 

Corrigan,P.W., Larson, J.E., Watson, A.C., Boyle, M., & Barr, L. (2006). Solutions to Discrimination in Work and Housing Identified by People With Mental Illness. The Journal of Nervous and Mental Disease. 194: 716–718.

 

Dooley D, Catalano, R., and Wilson, G. (1994). Depression and unemployment: panel findings from the Epidemiologic Catchment Area Study. Journal of Community Psychology, 22(6):745-765.

Draine J, Salzer MS, Culhane DP, and Hadley, T.R. (2002). Role of social disadvantage in crime, joblessness, and homelessness among persons with serious mental illness. Psychiatric Services 53:565–573.

Drake, R.E.,  Fox , T.S., Leather, P.K., Becker, D.R.,  Musumeci, J.S., Ingram, W.F., and McHugo, G.J. (1998). Regional Variation in Competitive Employment for Persons with Severe Mental Illness. Administration and Policy in Mental Health and Mental Health Services Research.  25 (5), 493-504.

Drehmer, D. E., & Bordieri, J. E. (1985). Hiring decisions for disabled. workers: The hidden bias. Rehabilitation Psychology. 30 (3)157-164.

 

Hall, L.L., Graf, A.C., Fitzpatrick, M.J., Lane, T., and Birkel, R.C. (2003). Shattered Lives: Results of a National Survey of NAMI Members Living with Mental Illnesses and Their Families. TRIAD Report, NAMI, Arlington, VA.

 

Hinshaw, S.P. (2007). The Mark of Shame: Stigma of Mental Illness and Agenda for Change. New York: Oxford University Press.

 

Jones, W. E., & Stone, D. L. (1995). Perceived discomfort associated with working with persons with varying disabilities. Perceptual and Motor Skills. 81, 911–919.

Kates, N. (1990) The Psychosocial Impact of Job Loss. Washington, D.C.: American Psychiatric Press.

Kaye H.S. (2002). Employment and Social Participation among People with Mental Health Disabilities. Presented at the National Disability Statistics and Policy Forum, Washington, DC.

Lehman A.F., Cordray D.S. (1993). Prevalence of alcohol, drug, and mental disorders among the homeless: one more time. Contemporary Drug Problems. 20,355–383.

Manning C, White P.D.(1995). Attitudes of employers to the mentally ill. Psychiatric Bulletin 19, 541–543.

McAlpine D.D, Warner L (2001). Barriers to employment among persons with mental illness: a review of the literature. Working Paper, Institute for Health, Health Care Policy, and Aging Research, Rutgers University.

 

McQuilken, M., Zahniser, J.H., Novak, J., Starks, R.D., Olmos, A., and Bond, G. R. (2003). The work project survey: Consumer perspectives on work. Journal of Vocational Rehabilitation. 18(1), 59-68.

Mechanic, D., Bilder, S., and McAlpine, D.D. (2002). Employing persons with serious mental illness. Health Affairs. 21 (5), 242-253.

Nicholas, G. 1998. Workplace Effects on the Stigmatization of Depression. The Journal of Occupational and Environmental Medicine 40(9), 793-800.

 

O'Hara, M. (2007).  Mental health and employment: the facts. Society Guardian. Available at: http://www.guardian.co.uk/society/2007/nov/14/mentalhealth2

Office for National Statistics (2000) Labour Force Survey. London: Office for National Statistics.

Ravaud J.-F., Madiot B. and Ville I. (1992).  Discrimination towards disabled people seeking employment , Social Science and Medicine, 35, p. 951-958.

 

Rooth, D. (In Press).  Obesity, Attractiveness, and differential treatment in hiring -    A Field Experiment. Journal of Human Resources.

 

Scheid T.L (2005). Stigma as a barrier to employment: mental disability and the Americans with Disabilities Act. International journal of Law and Psychiatry. 28(6):670-690.

 

Stefan, S. (2002). Hollow promises: Employment discrimination against people with mental disabilities. Washington, DC. American Psychological Association.

 

Stuart H. (2006). Mental illness and employment discrimination. Current opinion in psychiatry. 19, (5), 522-526.

 

Trupin, N., Sebsta, T.S., Yelin, E.H., and LaPlante, M.P. (1997). Trends in labor force participation among persons with disabilities 1983-1994. Disability Statistics Report (10) Washington DC: U.S Department of Education, National Institute of Disability and Rehabilitation Research.

 

Tal, A., Moran, G., Rooth, D-O, and Bendick, M (Submitted). Situation Testing: A New Methodology for Testing Employment Discrimination of Psychiatric Disabilities. Acta Psychiatrica Scandinavica.  

 

Tal, A ., Roe, D & Corrigan, P.W.(2007). Mental Illness Stigma in the Israeli Context:  Deliberation and Suggestions. International Journal of Social Psychiatry. 53(6). 547-563. 

 

Tsang, H., Lam, P, Ng, B, and Odelia Leung, O. (2000). Predictors of Employment Outcome for People with Psychiatric Disabilities: A Review of the Literature since the Mid '80S. The Journal of Rehabilitation, 66 (2): 19-31.

 

Trupin, N., Sebsta, T.S., Yelin, E.H., and LaPlante, M.P. (1997). Trends in labor force participation among persons with disabilities 1983-1994. Disability Statistics Report (10) Washington DC: U.S Department of Education, National Institute of Disability and Rehabilitation Research.

 

Sturm, R., Gresenz, C., Pacula, R., and Wells, K. (1999). Labor force participation by persons with mental illness. Psychiatric services. 50:1407.

 

U.S. Department of Labor, Bureau of Labor Statistics, (2008)., Bureau of Labor Statistics, (2008).

 

Vaughan, G., & Hansen, C (2004). Like Minds, Like Mine’: a New

Zealand project to counter the stigma and discrimination associated with mental illness. Australasian Psychiatry. 12 (2): 113-117.

 

Voss, M., Nylén, L., Floderus, B., Diderichsen, F and Terry, P.D. (2004). Unemployment and Early Cause-Specific Mortality: A Study Based on the Swedish Twin Registry. American Journal of Public Health. 94, (12): 2155-2161.

 

World Health Organisation and the International Labour Organization (2002). Mental health and work: Impact, issues and good practices.  WHO publications, Geneva, Switzerland.

 

Wahl O (1999). Mental health consumers' experience of stigma. Schizophrenia Bulletin 25, 467–478.

 

Wahl, O (1999). Telling Is Risky Business: Mental Health Consumers Confront Stigma. New Brunswick, Rutgers University Press.

 

Ware N.C., Goldfinger S.M. (1997).  Poverty and rehabilitation in severe psychiatric disorders. Psychiatric Rehabilitation Journal21, 3–9.

 

Warr, P. (1987). Work, Unemployment and Mental Health. New York: Oxford University Press.

Yelin, E.H & Cisternas, M.G., (1997). Employment patterns among persons with and without mental condition. In Bonnie, R.J., & Monaham, J. (Eds.) Mental disorder, Work and the Law (Chicago: University of Chicago Press, 1997). 

 

 

 

 

 

 טבלה 1: מספר המועסקים בתוכניות שיקום בשנים 2002  2003 ו-  [5]2006  

שנה

2002

2003

2006

מועדון תעסוקה

1356

1832

2242

יחידות תעסוקה ושיקום ליד מרפאות

700

700

450

מפעל מוגן

1653

1816

2559

תעסוקה נתמכת

672

843

1286

מפעל מוגן מתוגבר

-

-

37

סה"כ

4381

5191

6053

 

מתוך:  השנתון הסטטיסטי, 2006 , שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

    

 


[1]  דוקטורנט בחוג לבריאות נפש קהילתית, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה. מייסד ומנהל עמותת "בחברה טובה – רואים מעבר".

[2]  סטודנטית לתואר שני, החוג לבריאות נפש קהילתית, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה.

[3]  סטודנט לתואר שני, החוג לבריאות נפש קהילתית, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה, מכון "צוהר"- נתיבי החלמה ושיקום.

[4]  פסיכולוגית קלינית ופוסט דוקטורנטית במרכז לשיקום פסיכיאטרי, אוניברסיטת בוסטון, מסצ'וסטס, בוסטון, ארצות הברית.

[5]  מספרים אלה הם מתוך ממוצע של 11,000 זכאי סל שיקום בכל שנה.


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה