יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

דרמה קומית הנקראת "החיים שלי" / פרק ראשון


נורית פלג וולברג מתוך הבלוג של נורית פלג וולברג



היום הזה התחיל לי באופן שגרתי לחלוטין, יותר מידי שגרתי. שגרתי כל כך עד שזה משעמם פחד. קמתי לי יותר מאוחר מהרגיל. ההנאה היחידה מהעובדה שאני מובטלת, אז חייבים לנצל אותה. חיים, בן זוגי ואהוב ליבי, כבר יצא לעבודה ואני הלכתי לאכול ארוחת בוקר. בבוקר כרגיל אין לי תיאבון, אבל אני מתפנקת לי עם קפה ועוגת שמרים קנויה. זמזמתי לעצמי תוך כדי הארוחה. היה שקט ובודד, ואני התחלתי לחשוב לעצמי איך אני מעבירה לעצמי את כל הבוקר הזה, כשכמעט כל מכרי עובדים ובשגרה שלהם. יכלתי לטלפן לרותי, זה כן. רותי היא חברה טובה שלי עוד מילדות, והיא בדיוק בחופשת לידה עם הילד השני שלה. העברתי במהרה סרטון קצר, איך יהפוך יומי אם אכן אדבר עם רותי, והחלטתי לוותר. יהיה נחמד, זה בטוח, אבל לא פרודקטיבי מידי. אני חייבת להיות פרודקטיבית. אני מכירה כמה וכמה מובטלים שהתמכרו לטעם של החופש, ולא ממש הצליחו לרצות למצוא עבודה. אסור שלי זה יקרה. אני צריכה כמה שיותר מהר לחמצוא עבודה, ולא לפתוח בשגרה לא שגרה, שיכולה לשגע.
טוב... אז מה אני כן עושה. זאת שאלת המיליון. פרודקטיבית. מה זה בעצם אומר? לחפש עבודה? כבר ביום הראשון של האבטלה? לבהות בטיוי להשלים סדרות?
"כן, יעלי", גיכחתי לעצמי "מאוד פרודקטיבי. לראות את הפרק האחרון של האנטומיה של גריי ישנה לי את החיים"
טוב, פסילה נוספת. אז מה לעזעזל אעשה?!
טוב, כנראה פרודקטיביות אכן אומרת לחפש עבודה. זה בינתיים היום הראשיון, אבל מידע, יום ראשון עובר מאוד ליום שני, ויום שלישי, ואז שבוע, ולפני שמרגישים, השבוע הופך לחודש, והחודש הופך לשנה.
ניגשתי לחדר עבודה, כשכמעט נפלתי. אוף, למה חיים משאיר ככה את נעלי הבית שלו? הוא שוכח שאני עם קביים ונתקלת בדברים? נו, העיקר שלא נפלתי. אעזוב אותו. גם ככה זה דווקא טוב - הוא שוכח שיש לי מגבלה, וזה הדבר הכי משמח שיכול לקרות לי.
אנחנו כבר גרים יחד כמעט שנה והתרגלנו אחד לשני, יחד עם המגבלות. כן, גם לחיים שלי יש מגבלה, אבל שונה מזו שלי. חיים שלי הוא לקוי שמיעה. לא שומע טוב הבן אדם. אפילו שלפעמים נראה לי שזו יותר הצגה, שלא יצטרך להתייחס לכל השגעונות שלי. אני אדם טוב, בחיי, אבל קורה שמתעצבנים, נכון? לכם לא קרה?
אוף, אני עם מחשבות שלי... השעה כבר כמעט אחת עשרה ובינתיים הפרדקטיביות שלי הגיעה ל.. נו, כלום.
טוב, זהו, הנה אני מדליקה את המחשב. מקישה אצבעותי על השולחן. כבר זמן רב אני אומרת שצריך מחשב חדש. זה זוחל, עד שהוא עולה ואז עד שכל תוכנה רצה ו... הי, הוא כבר עלה?
טוב. הנה אני ניגשת למלאכה.
נכנסתי לאתר דרושים והגעתי לקטגוריה של תוכן. בהוצאה לעור עבדתי בצד יותר ניהולי. המשכורת אמנם היתה גבוהה ומספקת, אבל לא היה שום הנאה. שום דבר יצירתי. חיים שלי עכשיו גם במשרה גבוהה, וכבר אנחנו יודעים שבקרוב נתחתן והחשבון שלנו יהיה משותף, אז אולי מותר שארוויח קצת פחות ואעשה משהו שאני באמת אוהב.
הנה תפקיד של עורכת תוכן. לא... מנהלת תוכן - שוב מנהלי? הי, הנה כתב מאמרים לאינטרנט, אבל בזה באמת מרוויחים גרושים.
הי רגע, הנה, עבודה כעיתונאית. זה כבר יותר טוב.
צלצול הטלפון קטע מחשבותי. לחצתי על שלח קורות חיים והרמתי את הטלפון.
"הלו," עניתי "מי כאן?"
"יעלי?"
"כן..."
"יעלי של שאול ונחמה?"
"כן..." שאולי ונחמה היו ההורים שלי
"יעלי הכתבת? שעבדה בהוצאה?"
אוקי, זה כבר מתחיל לעצבן. מי זה, ואיך לעזעזל הוא יודע עלי כל-כך הרבה דברים?
"אני לא מאמין!" צעק "סוף סוף"
"מי אתה?"
"את יושבת?"
"נו," כבר באמת התעצבנתי "מה אתה רוצה ממני?"
"להציע לך את עבודת החלומות שלך!"
וככה, פתאום, אחד הבקרים הכי משעממים בחיי, הפך ליום מיוחד במינו. כזה שמשנה חיים! 


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה