הבלוג של נורית פלג וולברג

אם אתם זוכרים בפוסט הקודם שכתבתי, פוסט שנכתב בעצמו, הייתי עצובה בגלל מצבה המתדרדר של הכלבה שלי, ולצערי... המצב לא השתפר. היא לא במצב קשה יותר, היא לא סובלת, היא פשוט לא....

כן ביום חמישי ה 20/5 נאלצנו לקרוא לוטרינר והוא הרדים אותה ויותר מאוחר לשרוף את גופתה, ובדיוק הייתי אצל ההורים כי גם אני עצמי לא הייתי בסדר, הייתי חולה באיזה וירוס. טוב,, אולי עדיף שכבר אספר הכל מהתחלה....

ביום שלישיי כבר לא הרגשתי הכי, אבל מנסה להתעלם הסתובבתי בבוקר ליד הבית עם יוסי, קצת מסוחררת, קניתי כמה דברים וישבנו לחגיגת שבועות סמלית משלנו - התחלקנו בעוגת גבינה.

טוב, המשך היום היה די סתמי ואז נסענו לארוחה משפחתית אצל אחותי. כמה ששמחתי לראות את האחיינים שלי, הם היו מדהימים כמו תמיד, אז כבר התחלתי להרגיש פחות טוב. מיותר להגיד שהלילה שעבר עלי היה גרוע. יוסי היה לצידי מרבית הלילה והערכתי זאת מאוד.

בכל מקרה בבוקר התעוררתי מרגישה לא פחות טוב, וגיליתי שיש לי חום. החלטתי לנסוע להורים שלי ולהיות שם במשך היום. כל הזמן הרגשתי פחות טוב ו... טוב, אני כבר סוטה מהנושא.

סינדי לא היתה בסדר, ראיתי אותה מחליקה, והיא גם הקיאה קצת בחצר, ואפילו לא היה לה תאבון, מדובר בכלבה שתמיד היתה רעבה. ידעתי עמוק בפנים שהיא כבר לא בסדר, וזכרתי במעורפל שאמא שלי אמרה לי שכאשר היא הרימה אותה, היא נשכה אותה קלות, כנראה מכאב.

ביום חמישי קמתי די מאוחר, עדייןם עם חום ולא מרגישה טוב. הא, כן, עדיין הייתי אצל ההורים גם בגלל מצבי הבריאותי וגם כדי להיות עם סינדי. לאחר ההתארגנות, ותוך כדי צפייה בסדרה עם אבא שלי, קצת דיברנו בכלל ועל סינדי, ולפני שקלטתי משנהו מהסדרה אבא שלי אמר לי שכבר דיבר עם הוטרינר, ואמר לו לבוא. הוא אמר שלא היה פנוי באותו זמן ואמר שיתקשר כשיוכל להגיע. הייתי בטוחה שזה כבר אומר אחרי הסוף שבוע, ותכננתי את הסוף שבוע הכי פינוקי עם סינדי. אבי מצידו כבר התחיל לתת לה נקניק ואני הלכתי ללטף אותה.

ככה העברנו את היום. אמי גם הייתה עצובה והתקשתה לקבל את הרעיון שהנה הסוף קרוב. פתאאום הטלפון הסלולרי של אבא שלי צלצל, ואני נכנסתי ללחץ. זה כבר הוטרינר? מה עם הסוף שבוע שלי ושל סינדי? עצמתי עיניים כשאבא שלי אמר שהוטרינר יגיע בסביבות 15:30. כולנו רצנו למעלה להיות עוד קצת עם סינדי. אני חיבקתי אותה ובכיתי. היא הכלבונית שלי, אני עוד צריכה את הסוף שבוע... אני צריכה אותה. אני גם עוד לא מרגישה טוב... אבא שלי אמר לי לבוא לראות טיוי ולנסות להסיח את הדעת, זה לא עזר כמובן, אבל איכשהו הזמן כן עבר והוטרינר הגיע, וזהו... הסוף כבר הגיע.

אני ידעתי ויודעת שלא הייתה ברירה אחרת. סינדי באמת סבלה וראו שהמצב לא השתפר. כנראה היה מדובר בגידול. בגלל גילה המתקדם - כמעט 16 שנים - לא היה טעם אפילו לבדוק. אני יודעת שעכשיו לפחות היא לא סובלת, ואם יש כזה דבר "גן עדן של כלבים" היא בטוח שם. מחשבה נוספת שהעברתי במוחי שאולי עכשיו היא נולדה מחדש כדי לסייע למישהו אחר, כי סינדי בהחלט שינתה את חיי והיא הייתה כמעט הכל בשבילי בגיל 17, כשהייתי ללא חברים כמעט ועברתי כל הזמן טיפולים וניתוחים. עכשיו אני כבר נשואה באושר, התחלתי לעסוק במשהו שעושה לי טוב - תעסוקה לאנשים עם מוגבלויות וגם הכרתי הרבה אנשים נהדרים דרך הפייסבוק. חיי לגמרי שלמים, אז אולי פשוט משימתה כבר הושלמה.

אוקי, זה כנראה שטויות, אבל אני חייבת לדמיין שיש לה גם עכשיו משהו, משהו טוב. כי גם ככה אני בקושי מצליחה לתפקד. בעיקר כשאני חשה ברע והרצון הראשון שלי זה לרוץ אליה וללטף אותה, ושהיא תלקק אותי, ושיהיה לנו הכי נהדר. סינדי... היא נתנה לי כמעט 16 שנים נפלאות, ותמיד היא תהיה במחשבותיי.

כלב אחר? בינתיים ממש לא. בינתיים אני רוצה רק את סינדי - לפחות בדמיון ובמחשבות, כן, בינתיים אני לא מצליחה להרפות. בטח בהמשך יהיה יותר קל, אבל מגיע לי עוד קצת תקופת אבל - נכון?