בג"ץ 7374/01 - דרכי טיפול בארוע בעל אופי מיני בין קטינים


אריה סעדה 14.10.10

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 7374/01

בפני:
  1. כבוד הנשיא א' ברק
  2. כבוד השופט א' ריבלין
  3. כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
העותרים:
  1. פלונים
  נגד

המשיבים:
  1. מנכ"ל משרד החינוך הגב' רונית תירוש
  2. מנהלת בית הספר במקום פלוני
  3. מנהל מחוז צפון של משרד העבודה והרווחה
  4. מפכ"ל משטרת ישראל
  5. מנהל מחלקת החינוך של המועצה המקומית במקום פלוני
 
  1. עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
תאריך הישיבה:
  1. כ"ב בניסן תשס"ב (4.4.02)
בשם העותרים 4-1:
  1. עו"ד עפר לרינמן
בשם המשיבים 4-1:
  1. עו"ד דנה בריקסמן
בשם המשיב 5:
  1. עו"ד צחי בן עיון

פסק-דין

השופטת א' פרוקצ'יה:

כללי (כותרת זאת לא מופיעה במקור)

  • 1.     עיקרה של העתירה בטענות שונות שיש בפי הורי תלמיד בבית ספר יסודי על דרך טיפולן של הרשויות המוסמכות בארוע מיני שהתרחש בין כתלי בית הספר בין תלמידים בבית הספר, אשר בן-העותרים היה מעורב בו.
  • 2.     ביום 29.4.01 התרחש ארוע מיני בחדר השירותים בבית הספר היסודי. ההתרחשות ארעה בעת ההפסקה, כאשר אחד מתלמידי בית הספר, ילד שטרם מלאו לו 12, ביצע מעשה מין אוראלי בעותר 1 (להלן - הקטין) שהיה גם הוא למטה מגיל 12 בעת הארוע. מספר ילדים נוספים צפו בהתרחשות. יום לאחר מכן, פנתה מורה מבית הספר והודיעה על המקרה לעותרת 3, היא אם הקטין. לדבריה, אחד מתלמידיה מסר לה כי אולץ על ידי שני תלמידים לבצע בהם מין אוראלי. אחד מהם הינו הקטין. הדבר נתגלה לאחר שהמורה חשה כי התלמיד המתלונן שרוי במצוקה קשה, ופעלה ביוזמתה לדובבו; לדברי המתלונן, פעילות מינית זו התבצעה עם הקטין גם במספר פעמים קודמות, ואילו עם התלמיד האחר, פעם אחת בלבד, יום קודם לכן. עם היוודע המקרה, זומנו הורי המתלונן לשיחה עם מנהלת בית הספר בנוכחות מחנכת הכתה והמתלונן עצמו, ובהמשך היום הופנו המתלונן והוריו לליווי פסיכולוגי מטעם הרשות המקומית. במקביל לכך, נועצה מנהלת בית הספר עם מנהלת מחלקת הרווחה של הרשות המקומית (להלן - "מנהלת מחלקת הרוחה") ועם מפקחת בית הספר. מנהלת מחלקת הרווחה דיווחה על הארוע לפקידת הסעד המחוזית, הפועלת על פי חוק הנוער (טיפול והשגחה) (להלן - "פקידת הסעד המחוזית") וזו נתנה הנחיות לבדיקת הארוע וקביעת דרכי הטיפול בו. למחרת, פנתה מנהלת בית הספר לאם הקטין, ידעה אותה על המקרה, ובקשה להיפגש עימה. פגישה זו נערכה בהשתתפות מנהלת בית הספר ומנהלת מחלקת הרווחה. בהסכמת האם, שוחחה מנהלת מחלקת הרווחה עם הקטין ולאחר שיחה זו החליטה להמליץ על חקירה מעמיקה יותר של הארוע. המלצה זו הועברה לפקידת הסעד המחוזית, אשר אימצה אותה. בהמשך למהלכים אלה, דווח הארוע למשטרה. בעקבות זאת, נחקר הקטין על ידי חוקרת ילדים מוסמכת. לאור ממצאי חקירת הקטין, נסגר תיק החקירה המשטרתי בעניינו מטעמי גילו הצעיר. תיקו של הנער השני נסגר מהעדר ראיות. במקביל לטיפולן של רשויות הרווחה והמשטרה, נמשך הטיפול בארוע במסגרת בית הספר, ובמסגרתו הוקמה ועדת יעוץ בהשתתפות גורמי פיקוח ויעוץ, נעשו פעולות הסברה ויעוץ בכיתות הילדים המעורבים בארוע בהנחיית אנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה, והופעלו בבית הספר סדנאות בנושא זכות האדם על גופו. לכל אורך תקופת הטיפול בארוע עמדה מנהלת בית הספר בקשר מתמיד עם מפקחת בית הספר ועם מערך הייעוץ, וכן עם מנהל המחוז של משרד החינוך.

    למרות הנסיון לשמור על חשאיות פרטי הארוע וזהותם של התלמידים המעורבים, התפתח גל שמועות במקום שהביא לפרסום כתבות בעתונות המקומית וכתובות גרפיטי על קיר בית הספר. הדבר הניע את הנהלת בית הספר לפעול במסגרת כוללת יותר, על דרך הודעה לכלל הורי בית הספר על פרטי הארוע ועל הצעדים שננקטו בעקבותיו. כן הוזמנו הורי התלמידים של שכבת הגיל של הקטין למפגש עם הנהלת בית הספר, וכל זאת תוך הקפדה שלא לחשוף פרטים מזהים. במהלך הדברים המתואר, חל קרע עמוק בין הורי הקטין לבין רשויות בית הספר וגורמי הרווחה. בסוף חודש יוני של אותה שנה, סיים הקטין את לימודיו בבית הספר היסודי ועבר ללמודי חטיבת ביניים בבית ספר אחר. עם פתיחת שנת הלמודים הבאה, העבירו הורי הקטין את בתם הנוספת, אשר למדה באותו בית ספר וסיימה כתה א', למסגרת לימודית אחרת בבית ספר ברשות מקומית אחרת (להלן - "אחות-הקטין"). העברה זו נעשתה באישור הגורמים המוסמכים מטעם מערכת החינוך.
  • 3.     אשר לאופיו של האירוע, התברר בעקבות החקירה שנערכה כי מדובר בפרשה מורכבת. אין זה ברור האם המעשים נעשו בכפייה, לא ברור מי יזם אותם, ומי הוא בגדר "פוגע" ומי בגדר "נפגע". בנסיבות אלה, ובדיעבד, מודים כיום המשיבים כי יתכן שמעשהו של הקטין נעשה בהסכמה ולאו דוקא ביוזמתו, אף שלעמדתם, אין בכך כדי לשנות באופן מהותי את דרך הטיפול שנדרשה לגבי הארוע, כפי שננקטה בפועל.

עיקרי העתירה

  • 4.     העותרים - הקטין, אחות-הקטין והוריהם קובלים על דרך הטיפול בפרשה הקשורה לבנם בידי הגורמים המוסמכים ובראשם מנהלת בית הספר, נציגי משרד החינוך, ורשויות הרווחה והסעד באיזור. לטענתם, הטיפול בארוע מראשיתו היה בלתי מקצועי ובלתי רגיש, רצוף החלטות שגויות ובלתי סבירות, אשר החמירו עד מאד את הפגיעה בקטין ובבני משפחתו. טענותיהם המרכזיות הן כי מאחר שגיל הקטין בעת הארוע היה פחות מ-12, לא היה מקום לדווח על המקרה לפקידת הסעד ולמשטרה; היה צורך להימנע מהגדרת הקטין כ"פוגע" ואת הילד האחר כ"קרבן" והדבקת תוויות אלה היתה בלתי נכונה מבחינה עובדתית וגררה עימה פגיעה ונזק רב; כמו כן, מנהלת בית הספר לא קיימה את הוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך שנועד לטיפול במקרים מסוג זה: היא לא נפגשה לשיחה עם הקטין, לא הגנה כראוי על פרטיותו, לא דאגה כי ינתן לו טיפול, ודיווחה שלא לצורך על הפרשה לציבור ההורים בבית הספר - דבר שהחמיר את הפגיעה בקטין ובבני משפחתו. מארוע זה הם גוזרים את בקשותיהם לסעדים: חלקם נוגע לבקשות סיוע פרטניות לקטין ולבני משפחתו; בחלקם האחר מתבקש שינוי המדיניות, הנוהלים וההנחיות לטיפול הרשויות בארועים מסוג זה.

    אלה עיקרי הסעדים המבוקשים:
    • א.   מתן הנחייה לרשויות החינוך להימנע מדיווח לפקיד סעד או למשטרה במקרה של פגיעה מינית בתלמיד על ידי תלמיד אחר, כאשר המעורבים הם בני פחות מ-12 שנים.
    • ב.   הנחיית מערכת שירותי הסעד והמשטרה להימנע מחקירת קטינים מתחת לגיל 12, המעורבים בפגיעה מינית בתלמיד.
    • ג.   נקיטת צעדי משמעת נגד מנהלת בית הספר ומנהלת מחלקת הרווחה עקב הפרות כללי התנהגות מחייבים בפעולותיהן בפרשה זו.
    • ד.   מתן זכות עיון לבני משפחה בתיק האישי של הקטין ובתיעוד הנוגע לארוע המצוי בבית הספר, וכן בתיעוד עדותו של הקטין בפני חוקרת הנוער.
    • ה.   מימון הוצאות הטיפול הפסיכולוגי לקטין הנדרש בעקבות האירוע.
    • ו.    מימון הוצאות ההעברה והנסיעה של אחות-הקטין מבית הספר בו למדה, שם התרחש הארוע, לבית ספר אחר, המצוי ברשות חינוך מקומית אחרת.

    הצדדים הסכימו כי, במידת הצורך, נראה את הדיון בפנינו כאילו ניתן בו צו על תנאי.

רקע

  • 5.     התופעה של התרחשות בעלת אופי מיני בין ילדים בתחומי בית הספר איננה בלתי מוכרת. היא חוזרת ומתרחשת באופנים שונים - בין על דרך של אילוץ וכפייה ובין על דרך של הסכמה. אפייני לה טשטוש תחומים בין טוב לרע ובין מותר לאסור, בצד חוסר מודעות והפנמה של נורמות התנהגות בסיסיות, פרי חוסר בשלות אישי המאפיינים ילדים בגיל צעיר. מחקרים בנושא זה מעלים כי פעמים רבות מדובר בדפוס התנהגות החוזר על עצמו, הכרוך לעיתים בהסלמה בהתנהגות המינית הפוגעת. הפגיעה המינית בין ילדים - יהא אשר יהא אופייה - כרוכה בהשפעה קשה הן על היוזם והן על הנפגע, הן במובן הפיזי והן במובן הרגשי, והיא עלולה לגרום להם לנזק נפשי והתפתחותי בלתי הפיך. לפיכך, נודעת חשיבות רבה לטיפול בתופעה מוקדם ככל האפשר כדי לבלום אותה באיבה. הטיפול מתמקד ביוזם המעשה ובקרבן המעשה כאחד. נדרשת פעילות טיפולית רב-תחומית בכל המעורבים במעשה, שיסודה ותכליתה בשיקום, תוך הימנעות במידת האפשר מהדבקת תוויות של "פוגע" ו"נפגע" האופייניים לסיווג המעורבים בעבירות מין שקשורים בהם קטינים ומבוגרים. על מאפייניה של התופעה ועל דרכי הטיפול המורכבות בה עמדה בהרחבה ועדה בינמשרדית בראשות המישנה ליועץ המשפטי לממשלה, הגב' י. קארפ, שדנה בדרכי ההתמודדות של מערכת החינוך עם פגיעה מינית של תלמידים בתלמידים. עבודת הועדה, ששותפים לה גורמים מכל התחומים הנוגעים לענין - חינוך, רווחה, משפט, משטרה ופסיכולוגיה, מצאה ביטוייה בדין וחשבון שעוגן בחוזר המנהל הכללי של משרד החינוך באוקטובר 1999 (נספח כ' לעתירה). על פי עיקרי הנוהל, יש להתרכז, קודם לכל, בטיפול באירוע הפרטני ובפרטים המעורבים בו. ההתמודדות עם התופעה מתרחבת גם לפעילות הדרכה-חינוכית כוללת יותר לציבור התלמידים כולו. מטרתה של פעילות זו להקנות ערכים ודפוסי התנהגות נורמטיבית בין אדם לחברו. בכללם של ערכים אלה - הדגשה ופיתוח של כללי התנהגות בקשר הבינאישי והזוגי, והעמקת התודעה בדבר חשיבות ערכי החברות, האהבה, הקשר הבינזוגי, והשלילה שבתופעות הניצול, הפגיעה והאלימות בקשר בין בני האדם.

    על פי הנוהל, בטיפולה באירוע פרטני, על הרשות המוסמכת לפעול על פי הקווים המנחים הבאים: ראשית - המגמה היא להימנע מטיוח האירוע ומהשארתו בתחומי המסגרת הבית-ספרית. התפיסה היא כי יש למצות את בדיקתו של האירוע על כל פרטיו, כי רק כך ניתן להפיק את מלוא הלקחים הנדרשים ולהושיט עזרה טיפולית ראויה. בדיקת האירוע מחייבת, איפוא, את עירובם של גורמים חיצוניים - רשויות הסעד והרווחה, ובמקרים מתאימים גם המשטרה. הפעילות החקירתית של המשטרה מותאמת לנסיבות המיוחדות של הענין, שנושאו הוא סטיות-התנהגות של קטינים, ובהיות המימד השיקומי התכלית העיקרית של הבדיקה; שנית - מהלך הבדיקה והחקירה נעשים תוך שמירה על חסיון וסודיות מלאים של המעורבים ובני משפחותיהם; שלישית - התכלית העיקרית בטיפול באירוע טמונה בסיוע הניתן למעורבים בתחום החינוכי, והייעוצי-פסיכולוגי, שמשולב בו טיפול שיקומי בד בבד עם מסר חינוכי מרתיע. מסגרת הטיפול של הרשויות באירוע מיני בין קטינים הוסדרה הן בחקיקה הראשית והן בהנחיות משרד החינוך, וביסודם של דברים, על פיה טופל גם האירוע נשוא עתירה זו.

הכרעה

  • 6.     את הסעדים בעתירה ניתן לחלק לשלושה סוגים מרכזיים: האחד - דרכי הטיפול ההולמות באירועים בעלי אופי מיני המתרחשים בין קטינים בתחומי בית הספר; השני - זכות העיון של בני משפחת קטין, המעורב בארוע מיני, בתיעוד הקשור לארוע; השלישי - מסגרת האחריות והחובות החלות על הרשויות המוסמכות כלפי קטינים הקשורים בארוע מיני במישרין, וכן כלפי בני משפחה אחרים, העשויים להיות מושפעים ממנו.

זכות העיון

  • 7.     העותרים בקשו לקבל לעיונם את כל התיעוד הקשור בארוע נשוא העתירה - הן זה המצוי בבית הספר, והן זה שנאסף במשטרה. במקרה זה אין צורך להכריע בשאלה המשפטית באשר לזכות העיון של הורי הקטין בתיעוד הקשור לארוע מיני שבנם היה מעורב בו, מן הטעם שניתנה הסכמת המשיבים להעביר לעיונם את כל המסמכים הקשורים בפרשה, ובכלל זה תיקו האישי של הקטין בבית הספר, תיעוד הצעדים שהנהלת בית הספר והצוות החינוכי נקטו במסגרת הטיפול בפרשה, וכן תמליל חקירתו של הקטין בידי חוקרת הנוער. ההסכמה להעברת החומר לעיון, מסוייגת בכך שיימחקו הפרטים המזהים הנוגעים לשאר המעורבים מפאת צנעת הפרט ודרישות הסודיות שבחוק. נוכח עמדה זו של המשיבים, לא נותרה עוד שאלה במחלוקת באשר לזכות העיון, כאמור.

דרכי הטיפול בארועים בעלי אופי מיני בין קטינים

  • 8.     ארוע בעל אופי מיני המתרחש בין ילדים במסגרת מוסד חינוכי הוא ענין מורכב, בעל השלכות רחבות על הפרטים המעורבים בו שהם עדיין קטינים, על משפחותיהם, על ציבור התלמידים וההורים של המוסד החינוכי, ועל הציבור בכללותו. דרכי הטיפול בתופעה זו, על קשייה ומורכבותה, אינן יכולות להיות דרכים קונבנציונאליות המותאמות לטיפול בחריגות התנהגות של מבוגרים. הן גם אינן הולמות בהכרח דרכי טיפול הנוהגות בעבריינות קטינים שאינה כרוכה בענייני מין, תהא סטיית ההתנהגות קשה ככל שתהא. מסגרת כללי הטיפול בארועים בעלי אופי מיני בין קטינים במסגרת בית-ספרית הם כללים שמשולבים בהם מרכיבים שונים: ההסדר הנורמטיבי שקובע החוק, ולענין זה עשוי להיות הבדל בין קטין שהוא מתחת לגיל האחריות הפלילית לבין מקרה שבו הוא נושא באחריות כזו. לאלה מצטרפים כללי פעולה והנחיות שהותוו על ידי משרד החינוך; בכפוף לאלה, ולא פחות חשוב מכך - שיקול הדעת המופעל על ידי הנהלת בית הספר שם ארעה ההתרחשות, המנחה את פעולתה והחלטותיה. שיקול דעת זה מחייב הפעלת רגישות, תבונה וידע מקצועי, על מנת לאזן כראוי בין התכליות השונות בטיפול בפרשה - בירור ממצה של פרטיו העובדתיים של הארוע וזיהוי המעורבים בו; הענקת טיפול מקצועי פרטני לכל אחד מהמעורבים במישור החינוכי והפסיכולוגי במבט לצרכי שיקומם ושילובם המהיר ככל האפשר בשגרת החיים והלימודים; ומתן מענה לצורך במסר של הרתעה מפני הישנות מקרים דומים. מהלך הטיפול בארוע מחייב שמירה קפדנית על צנעת הפרט וסודיות הפרטים המזהים לגבי הקטינים המעורבים ובני משפחותיהם, כדי להמעיט ככל הניתן את הפגיעה בהם, העלולה, אחרת, להיות פגיעה ארוכת-טווח. על שיקול הדעת המופעל על ידי הנהלת המוסד החינוכי להיות מותאם לנסיבותיה המיוחדות של הפרשה, לנתוניהם המיוחדים של המעורבים בה, לאופיו של המוסד החינוכי וציבור תלמידיו, ולצורך בשמירה על האיזון הנדרש בין שלומם וטובתם של הקטינים המעורבים בארוע לבין הדאגה לאינטרס הציבורי הכללי המקופל בעניינו של ציבור תלמידי בית הספר בכללו, והציבור הרחב.

כללי הפעולה על פי החוק

חובת הדיווח והחקירה

  • 9.     סעיף 368ד(ד) לחוק העונשין, תשל"ז-1977קובע את חובות הדיווח של גורמים מוסמכים ביחס לקטין שנעברה בו עבירת מין. הוא מטיל על מנהל מוסד חינוך חובה לדווח לפקיד סעד או למשטרה על כל עבירת מין שנעברה בקטין הנמצא במסגרת המוסד. הפרת חובת דיווח זו מהוה עבירה פלילית שדינה מאסר. על פקיד סעד שקיבל דיווח כאמור להעביר את המידע למשטרה בצירוף המלצה לפעול או להימנע מלפעול בנושא הדיווח, אלא אם כן קיבל אישור שלא לדווח למשטרה על ידי אחת הועדות שהוקמו על ידי שר המשפטים לצורך כך (להלן "ועדת פטור"). זו לשון החוק:
    "368ד. חובת דיווח
    (ד) נעברה בקטין או בחסר ישע הנמצא במעון או במסגרת חינוכית או טיפולית אחרת, עבירת מין לפי סעיפים 345 עד 348, או עבירה של גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 368ב(ב), או עבירת התעללות לפי סעיף 368ג, חובה על מנהל או איש צוות במקום כאמור לדווח על כך בהקדם האפשרי לפקיד סעד או למשטרה; העובר על הוראה זו, דינו - מאסר שישה חודשים.

    (ה)...

    (ו) פקיד סעד שקיבל דיווח לפי סעיף זה יעבירנו למשטרה בצירוף המלצתו לפעול או להימנע מלפעול בקשר לדיווח, אלא אם כן קיבל אישור שלא להעביר את הדיווח למשטרה מאת אחת הועדות שהקים שר המשפטים לענין זה...".

    העותרים טוענים כנגד השימוש שעשתה הנהלת בית הספר בהוראה זו כאשר דיווחה על המקרה לפקידת הסעד שהורתה להעביר את הענין למשטרה, בטענה כי היא חלה רק מקום שהקטין נושא באחריות פלילית, להבדיל ממקרה בו טרם הגיע לגיל אחריות פלילית. בקשתם היא כי הגורמים המוסמכים יונחו בעתיד שלא לפעול במסגרת הוראה זו מקום שמדובר בקטינים שאינם נושאים באחריות פלילית.

    עמדת המשיבים היא כי לצורך חובת הדיווח אין יסוד לאבחנה בין קטינים הנושאים באחריות פלילית לבין אלה שטרם הגיעו לגיל האחריות הפלילית. גישתם מתבססת על תכליתה של הוראת הדיווח בחוק והמטרה שלשמה היא נועדה. עיקר מטרה זו אינו בטיפול משטרתי בעבריין אלא במתן טיפול וסיוע על ידי רשויות הרווחה לקטינים המעורבים, ולצורך כך יש הכרח בדיווח לרשויות הרווחה על פגיעה מינית בקטין בלא קשר לגילו של הפוגע ולשאלה אם הוא אחראי בפלילים. הדיווח נועד לאפשר חקירה של פרטי המקרה כדי לדעת מה ארע, מי המעורבים, וכדי להחליט בהתאם לכך על דרכי הטיפול הנאותות. פטור מחובת דיווח עשוי להותיר את הארוע בלתי פתור ובלתי מטופל, תוך גרימת נזק רב למעורבים בו. מכאן, שיש לפרש את חובת הדיווח בחוק כמשתרעת גם על מעשה שנתקיימו בו היסודות העובדתיים של העבירה, גם מקום שמבצעו אינו אחראי בפלילים על שום היותו חוסה תחת אחת מהגנות החוק בפני אחריות פלילית. עמדה זו הוצגה בהרחבה בחוות-דעתה של המישנה לפרקליטת המדינה ר. סוכר מיום 16.1.00 (מש/3). בחוות דעת זו נכללה אף המלצה כי מקום שדווח למשטרה על ארוע מיני שבו הפוגע אינו בר עונשין מחמת גילו, המשטרה תנהל רישום של פרטי המקרה בכרטסת מיוחדת בדרך שתשיג שני יעדים: תאפשר ריכוז מידע לצורך מעקב על התפתחויות אפשריות בעתיד הנוגעות לאותו קטין, ותגונן באופן מלא על צנעת הפרט שלו תוך הימנעות מתיוגו כעבריין.

    ברוח פרשנות זו, גובש נוהל משרד החינוך המסדיר את דרכי הטיפול בארוע מיני בבית הספר. הועדה הבינמשרדית שגיבשה את הנוהל נתנה דעתה לחומרתה של תופעת הפגיעה המינית של ילדים בילדים ולצורך להגיב לה, ולטפל בה. היא עמדה על קשיי ההתמודדות עם תופעות של פגיעות מיניות של קטינים בקטינים, בין היתר, בשל תגובות רגשיות שונות. היא אומרת בדין וחשבון, בין היתר:
    "הנושא מעורר בדרך כלל תגובות רגשיות שונות כגון הכחשה, הקטנה של חומרת הפגיעה הטלת ספק בקיומה, האשמת הנפגע, תחושת אשמה אצל הנפגע וסביבתו ועוד. קושי נוסף נעוץ בעובדה שעדין אין לכל אנשי המקצוע די ידע על התופעה של הקטין הפוגע מינית, על סימני האיתור של התנהגות מינית חריגה ועל הדרכים לטפל בקטין התוקף".

    גישת הועדה היא כי מאחר שהפגיעה המינית היא בעלת השלכות קשות על הנפגע הן מבחינה פיזית והן רגשית, יש חשיבות למניעתה מהר ככל האפשר ולטיפול מיידי בה. ככל שהיא תופסק בגיל צעיר יותר, כך יגבר הסיכוי לשרש את דפוס ההתנהגות הפוגעת ולשקם את הפוגע. עמדתה היא כי פרשנותו הנכונה של החוק היא כי קימת חובת דיווח של מנהל המוסד החינוכי לרשויות הרווחה והמשטרה גם ביחס לפגיעה מינית שבוצעה בידי ילד שטרם מלאו לו 12, וחובה זו חיונית להגנה הן על הפוגע והן על הנפגע, כמו גם על הנפגעים הפוטנציאליים, ולצורך במתן עזרה טיפולית למעורבים. במקרה של קטין למטה מגיל האחריות הפלילית, מורה הנוהל על דיווח לפקיד סעד ולא למשטרה.

    גישת המשיבים להפעלת הוראות הדיווח בחוק העונשין בדין יסודה, ואין מקום להתערב בה. תכליתה של חובת הדיווח החלה על מנהל מוסד חינוך לגבי עבירת מין שנעברה בקטין בתחומיו נועדה להבטיח מספר מטרות: כי הטיפול בתופעות של עבירות מין בקטינים לא יוגבל לתחומי המוסד, כדי שלא ייגנז בלא נקיטת אמצעים ראויים; כי הדיווח לרשויות הסעד והמשטרה יוביל, קודם לכל, למיצוי בירור עובדות הפרשה וזיהוי המעורבים בה, וכי תיעשינה פעולות להבטחת רווחתם והגנתם של הקטין הנפגע והקטין הפוגע. מקום שהפוגע נושא באחריות פלילית, ישנה חשיבות במיצוי החקירה גם לצורך בירור הצורך בנקיטת הליך משפטי.

    ואכן, הפגיעה בחסר הישע היא אחד ממוקדיה של ההוראה המצריכה דיווח, כדי למנוע פגיעה במי שאין בכוחו להגן על עצמו (הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 31) התשמ"ט-1989, הצ"ח 1947, התשמ"ט, עמ' 146). הצורך בהגנה על חסר הישע באמצעות דיווח לרשויות קיים באותה מידה גם מקום שהפוגע הוא קטין מתחת לגיל 12. לחובת הדיווח רציונל חינוכי, טיפולי-שיקומי והרתעתי. הדיווח נדרש לצורך הפסקת הפגיעה המינית ומתן הגנה לקרבנות פוטנציאליים. הוא מחייב התמודדות חזיתית עם תופעה מורכבת שיש לנסות לבערה בעודה באיבה, בטרם תהפוך לדפוס מתמשך. תכליות אלה יפות הן למקרה בו הפוגע נושא באחריות פלילית והן למקרה בו טרם הגיע לגיל האחריות הפלילית, ובלבד שדרכי הדיווח ואופן הטיפול במידע הולמים את המקרה על נסיבותיו המיוחדות ואת נתוניהם המיוחדים של המעורבים בענין. כאשר הקטין הפוגע אינו בר-אחריות פלילית, קיים צורך בדיווח, לכל הפחות, לרשויות הסעד כדי להבטיח טיפול ראוי במעורבים. במקרה כזה נתונה לרשויות הסעד האופציה לדווח למשטרה על הארוע או להימנע מכך, אם קבלו אישור מתאים מועדת הפטור. מערכת הוראות זו מבטיחה, מן הצד האחד, טיפול נאות של רשויות הרווחה והמשטרה בארועים שיסודותיהם העובדתיים מגיעים כדי עבירה. היא מותירה מן הצד האחר לרשויות הסעד מירווח לשיקול דעת מקצועי באלו נסיבות לפנות למשטרה ומתי להימנע מכך באמצעות אישור מועדת הפטור. המשטרה שקבלה דיווח על הענין אמורה לטפל במידע בעניינם של קטינים שטרם הגיעו לגיל אחריות פלילית בדרכים מיוחדות שיש בהן, מצד אחד, הגנה על צנעת הפרט ועל הסודיות המתבקשת כדי לאפשר שיקומם של הקטינים המעורבים, ומצד שני ריכוז מידע לצורך מעקב עתידי על תיפקודו של הקטין ולצורך פעולה כפי שיידרש. על רקע תכליות אלה נראה כי חובת הדיווח על פי סעיף 368ד(ד) לחוק מטילה חובה על מנהל מוסד חינוך לדווח על פגיעות מין בקטין בתחומי המוסד גם במצב שנעשה בו מעשה שיסודותיו העובדתיים מקיימים יסודות של עבירה פלילית, וזאת, בין אם הפוגע הינו בר-אחריות פלילית לביצוע העבירה ובין אם הפוגע הוא קטין אשר טרם הגיע לגיל האחריות הפלילית. לשון סעיף החוק בענין זה מתיישבת עם הפרשנות האמורה.

    על רקע הדברים האמורים, אין למצוא דופי בפעולתה של הנהלת בית הספר ביצירת קשר עם מחלקת הרווחה של הרשות המקומית ובדיווח לפקידת הסעד המחוזית, גם מקום שהקטין היה אותה עת מתחת לגיל האחריות הפלילית. בעקבות טיפולן של רשויות הסעד, דווח הענין למשטרה. בשל מורכבותן של נסיבות המקרה, היתה הצדקה לחקירת פרטי הארועים על ידי חוקר נוער, וחקירה זו היא שהביאה את הרשויות להסיק כי התיוג המקורי של הקטין כפוגע ושל האחר כנפגע אינו כה פשוט וכי אפשר שהארועים התפתחו אחרת. פעולות הרשויות בהקשר לדיווח ולבדיקת העובדות והנסיבות נעשו בהתאם לחוק ובהתאם להנחיות. על מנהלת בית הספר חלה חובת דיווח לפקידת הסעד, וכך עשתה. לפקידת הסעד קמה חובת דווח למשטרה, המסוייגת בזכותה לפנות אל ועדת הפטור. הפנייה לועדת הפטור מצויה בשיקול דעתה של פקידת הסעד ובמקרה זה נכון עשתה כאשר לא ראתה להשתמש בו, משהענין הצריך מיצוי הבירור העובדתי, שנכון היה לעשותו באמצעות חקירת הקטין בידי חוקרת נוער.

    לא מצאתי פגם גם באופן טיפולה של המשטרה במידע שהועבר אליה באמצעות פקידת הסעד, ובכלל זה בחקירת הקטין על פרטי הארוע. תחום החקירות כאמור מוסדר בחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) תשט"ו-1955, ועל פיו, חקירת ילדים עד גיל 14 מתבצעת בידי חוקר ילדים בלבד, ולגבי עבירות המנויות בחוק, על החוקר לדווח את פרטי החקירה ומסקנותיה למשטרת-ישראל. כך הוא לגבי העבירה שנחקרה במקרה זה. במקרה זה בוצעה חקירה על ידי חוקרת ילדים. החקירה עצמה נדרשה, בין היתר, בשל היות מעורבים נוספים בארוע. בעקבות החקירה, התיק בעניינו של הקטין נסגר, ולא נעשה כל רישום לגביו במירשם הפלילי של המשטרה. הפרטים נרשמו במאגר ידני, מקומי ומסווג, הפתוח רק לקציני נוער וחוקרי נוער בתחנה המסוימת אשר טפלה בענין.

    המסקנה העולה מהניתוח האמור היא כי לא נפל פגם במהלכי הפעולה של הרשויות בנושא הדיווח והחקירה של הפרשה, והם פעלו בנדון זה בהתאם לחוק ולנוהלים. אין גם עילה משפטית או טעם שבאינטרס ציבורי להורות על שינוי הנוהלים בענין זה, בהיותם תואמים את מסגרת הדין ואת רוח הוראותיו. מתן הסעד המבוקש בעתירה על דרך מתן הנחייה להימנע מדיווח לפקיד סעד או למשטרה מקום שהקטין המעורב אינו נושא באחריות פלילית היתה עומדת בסתירה לחוק ולנוהלים הערוכים להשיג תכליות משולבות חשובות, המאזנות כראוי בין עניינם של הפרטים המעורבים לעניינו של הציבור.

פעילות מנהלת בית הספר

  • 10.   לעותרים טענות רבות כנגד פעילותה של מנהלת בית הספר בפרשה הנדונה אף מעבר לענין הדיווח על הארוע לרשויות הרווחה, ובקשתם היא להורות על העמדתה לדין משמעתי.

    איני רואה ממש בטענות העותרים בענין זה. ככלל, בית משפט זה לא ישים עצמו בנעליהן של הרשויות המוסמכות לפעול לפתרונם של משברים מהסוג הנדון כאן. תפקידו הוא לבחון אם שיקול דעתם והחלטותיהם של בעלי הסמכות, הנושאים באחריות, עולים בקנה אחד עם אמות המידה של המשפט הציבורי. "איננו עוסקים בהערכה עניינית של שיקולי החינוך... ענייננו בחוקיותה של הפעולה ובתקינותה מבחינת כללי המינהל הציבורי" (בג"צ 411/85 שהרבני נ' שר החינוך, פד"י לט(3) 354, 355-6). לא מצאתי כי נסיבות הענין מצדיקות התערבות שיפוטית בדרך הפעולה שנקטה בה המנהלת ומתן הנחייה לנקוט נגדה בצעדים משמעתיים.

    נוהל משרד החינוך מורה על דרך ההתמודדות הראויה של בית הספר עם ארוע בעל אופי מיני המתרחש בין תלמידים בתוך כתלי בית הספר. הוא מורה, על הצורך בקיום מסר ברור של הוקעת ההתנהגות הפוגעת; הוא מחייב לעשות את הנדרש על מנת להפסיק באופן מיידי את הפגיעה, לדאוג, במקרים המתאימים, להפרדה בין הפוגע לנפגע, להציע מסגרת טיפולית - נפשית למעורבים, ולהבטיח את צינעת פרטיותם. הוא מצביע גם על החשיבות שבהתייחסות לסביבה הרחבה יותר בהקשר לארוע - לכיתה, לשכבה, לציבור המורים וההורים, ועל הצורך לתת הגנה ראויה לכלל תלמידי בית הספר, אשר מי מהם עשוי להיות נפגע פוטנציאלי בעתיד. הוא מורה על הצורך ליידע את הורי התלמיד הנפגע והתלמיד הפוגע ולקיים מפגשים עימם, ולהקים צוות מעקב מקצועי בבית הספר אשר יהיה אחראי לטפל בנושא טיפול ארוך-טווח.

    בענייננו, מנהלת בית הספר דיווחה על הפרשה לפקידת הסעד כפי שהיה עליה לעשות; היא יצרה קשר עם אם הקטין ומסרה לה את פרטי הענין; לנער המתלונן הוצעה עזרה טיפולית וליווי פסיכולוגי והוא הדין בקטין בענייננו, אלא שמשפחתו של הקטין דחתה את העזרה המוצעת. כאשר גל השמועות גבר והכתבות על הארוע החלו להופיע, כתבה הנהלת בית הספר מכתבים להורי תלמידי בית הספר, תוך שמירה על חשאיות פרטים מזהים, כדי להעמיד דברים על מכונם ולהבטיח טיפול ענייני וראוי במקרה. כן הוקם צוות-יעוץ ונעשו פעולות הסברה בכיתות, תוך שמירה על חשאיות. קו הפעולה שננקט על ידי הנהלת בית הספר התיישב עם הנוהל הקיים ולא סטה ממנו, ושילב התייחסות ראויה הן כלפי הפרטים המעורבים והן כלפי ציבור התלמידים ובני משפחותיהם (השווה סעיף 4.17 לנוהל).

    משרד החינוך בדק את תיפקודה של מנהלת בית הספר בפרשה זו ומצא כי הוא תאם בעיקרו את החוק ואת הנוהל. הוא ראה להעיר על שני אלה בלבד: תיפקוד בלתי רציף של הועדה המקצועית שנתמנתה לטיפול בארוע והעדר תיעוד פרטני על כל פעולות הנהלת בית הספר בנושא זה. הערות בנושא זה הועברו להנהלת בית הספר והופקו מכך לקחים.

    לאור האמור, אין להורות על נקיטת צעדי משמעת כנגד מנהלת בית הספר, אשר פעלה בעיקרי הדברים על פי אמות המידה המותוות בחוק, בנוהל משרד החינוך, והפעילה שיקול דעת ראוי ואחראי גם בתחומים שאינם מוסדרים במפורש בכללים הכתובים.

פעילות מנהלת מחלקת הרווחה

  • 11.   העותרים מבקשים כי יינקטו צעדי משמעת כנגד מנהלת מחלקת הרווחה מן הטעם, שלטענתם, היא חקרה את הקטין בעת שאין היא חוקרת ילדים מוסמכת, ובכך הפרה את החוק.

    אין מקום למתן סעד בענין זה. בישוב בו פועל בית הספר לא מכהנת פקידת סעד כמשמעותה בחוק הנוער (טיפול והשגחה). לכן, עובדים סוציאליים שאינם פקידי סעד מטפלים בעניינים שבתחום סמכותם של פקידי סעד, תוך קבלת הנחיות מפקיד סעד מחוזי, וכך נעשה גם בענין זה. מנהלת מחלקת הרווחה פעלה בתיאום ובהנחייה של פקידת הסעד המחוזית, וערכה תישאול ראשוני לקטין לצורך גיבוש עמדת רשויות הסעד בטרם דווח הארוע למשטרה. תישאול כזה מותר על פי סעיף 4(1) לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים). על פיו, מותר לערוך תישאול ראשוני לקטין כאשר מתעורר חשש סביר לביצוע עבירה וזאת במטרה לברר את פרטי המקרה וכדי לקבל החלטה אם יש לדווח למשטרה ולהפנות את הנושא לחקירת חוקר ילדים. במקרה זה, מנהלת מחלקת הרווחה לא חקרה את הקטין אלא שוחחה עמו מספר דקות בתיאום עם פקידת הסעד ובהסכמת אמו לצורך גיבוש המלצה למשטרה בדבר הטיפול הראוי בפרשה. פעולה זו אינה סוטה מכללי הפעולה הראויים בנסיבות הענין. עם זאת, יש להיות ערים לקו הגבול הדק בין חקירת קטין, השמורה לחוקר ילדים מוסמך, לבין תישאול ראשוני שעניינו איסוף פרטים הנדרשים לצורך המשך הטיפול בארוע, העשוי להתבצע גם על ידי מי שאינו חוקר ילדים. במקרה זה, לא נחצה קו הגבול האמור, ואין יסוד לנקיטת אמצעי משמעת כלשהם כנגד מנהלת מחלקת הרווחה, כאמור.

אמצעי-טיפול וסיוע לקטין

  • 12.   העותרים קובלים על כך שרשויות החינוך והרווחה הסירו אחריות מעניינו של הקטין ולא ליוו אותו ואת משפחתו ביעוץ פסיכולוגי-מקצועי בעקבות הפרשה. הם מבקשים לחייב את המדינה במימון טיפול ויעוץ פסיכולוגי פרטי לקטין. מתשובת המשיבים עולה כי גורמי הרווחה והנהלת בית הספר העלו הצעות למשפחת הקטין לסייע להם בדרכים שונות אולם הצעותיהם נדחו, ומשפחת הקטין פיתחה יריבות קשה עם הרשויות - עובדה שהיקשתה על מתן עזרה וטיפול כפי שהתבקש בנסיבות הענין. בנסיבות אלה, אין מקום לחייב את המדינה במימון טיפול מקצועי פרטי לקטין, ואין מקום לסעד המבוקש בענין זה.

    עם זאת, המדינה הביעה נכונות גם עתה להעמיד אמצעי יעוץ וטיפול פסיכולוגי לקטין כמקובל בשירותי הרווחה. הדבר מותנה בשיתוף פעולה של הקטין והמשפחה, שהוא תנאי הכרחי לגיבוש מסלול טיפולי יעיל.

העברת אחות - הקטין למסגרת חינוכית חלופית

  • 13.   אחות-הקטין, הקטנה ממנו במספר שנים, היתה בעת הארוע תלמידת כתה א' בבית הספר בו למד אחיה. הוריה העבירוה עם תום השנה לבית ספר אחר ברשות חינוך מקומית אחרת. הטעם שניתן להעברה זו היה כי הילדה סובלת ממצוקה חברתית קשה בבית הספר עקב הארוע בו היה מעורב אחיה. הרשויות המוסמכות במערכת החינוך הסכימו להעברה, ודרשו כי ההורים יחתמו על כתבי ויתור ביחס לכל טענה ודרישה כספית הקשורה בהעברה האמורה, והם עשו זאת, תחת מחאה. כיום הם טוענים כי העברת הילדה היתה בלתי נמנעת, בבחינת כורח המציאות, ולכן על הרשויות לשאת בנטל מימונה של העברה זו, המסתכמת בכיסוי אגרת חינוך לתלמידי חוץ ודמי הסעה. במהלך הדיון בעתירה הצענו לצדדים להגיע להסדר מוסכם בענין זה. המדינה והורי הקטין הסכימו. הרשות המקומית התנגדה. אי לכך, אין מנוס מבירור הסוגיה במישור המשפטי.

אחריות הרשות הציבורית להעברת תלמיד עקב תנאי מצוקה חברתית בבית הספר

  • 14.   השאלה העומדת לבחינה היא האם, ובאלו נסיבות, קימת חובה על הרשות הציבורית לשאת בנטל מימון העברה של תלמיד מבית ספר אחד למישנהו, כאשר הוא נקלע למצוקה חברתית קשה עקב התרחשות שבה הוא עצמו היה מעורב, או עקב השפעת אירוע שאדם קרוב לו היה קשור בו. ראוי לבחון את המסגרת הנורמטיבית הנוגעת לענין זה.

    עיקר התשובה לשאלה זו מצוי בהתחקות אחר תוכנה של הזכות לחינוך ויישומה על הפרט הלכה למעשה. הזכות לחינוך היא זכות בסיסית המוכרת במדינות העולם ובישראל. ההכרה בה באה לידי ביטוי עוד בשחר הקמתה של המדינה בהכרזה על הקמת המדינה ובחוקי החינוך הראשונים שנחקקו בסמוך לאחר קום המדינה. בצד הזכות לחינוך וכפן האחר שלה, מוטלת חובת לימוד על כל ילד בישראל. חובה זו מוטלת על הפרט, ובצידה מוטלת חובה על הרשות הציבורית לספק חינוך, ולתתן לכלל הציבור חינם. חוק לימוד חובה, תש"ט-1949 נועד להנהיג שיטת לימוד חובה חינם בחינוך היסודי ושם לו למטרה להקנות לכל ילד בישראל חינוך ברמה בסיסית כענין שבחובה, כאשר נטל הנשיאה במימון עלות החינוך מוטל על הרשות הציבורית. לאחרונה עוגנה הזכות לחינוך בחוק זכויות התלמיד, תשס"א-2000, וההכרה בחשיבותה של זכות זו משתקפת בפסיקת בית משפט זה ובספרות המשפטית (בג"צ 1554/95 עמותת שוחרי גילת נ' שר החינוך, פד"י נ(3) 2; בג"צ 4363/00 ועד פוריה עילית נ' שר החינוך, פד"י נו(4) 203; בג"צ 2599/00 יתד נ' משרד החינוך; פד"י נו(5) 834; ג. גונטובניק, המשפט החוקתי: כיווני התפתחות שלאחר המהפכה החוקתית, עיוני משפט כ"ב, עמ' 129, עמ' 132-147; ג' מונדלק, זכויות חברתיות-כלכליות בשיח החוקתי החדש, שנתון משפט העבודה, כרך ז', עמ' 125-129; י. רבין, הזכות לחינוך, 2002, עמ' 65).

    על פי סעיף 6 לחוק לימוד חובה, עומדת לכל ילד שחלה עליו חובת לימוד על פי החוק הזכות לחינוך חינם. האחריות למתן חינוך חובה חינם חלה על המדינה, וקיום מוסדות חינוך רשמיים למתן חינוך חובה לילדים בתחום שיפוטה של הרשות המקומית חל על המדינה ועל הרשות המקומית במשותף. אחריות המדינה והרשות המקומית לקיים תשתית חינוך חובה חינם מחייבת מיצוי חובה זו על כל היבטיה, על כל הקשור והכרוך בהפעלת מערכת חינוך שתתאים לתכליותיה. לאחריות זו היבט כולל הנוגע לציבור התלמידים כולו. היא מטילה חובה להסדיר מערכות חינוך מתאימות הן לילדים בעלי כישורים רגילים, והן מסגרות חינוך מיוחדות לילדים בעלי צרכים מיוחדים (חוק חינוך מיוחד, התשמ"ח-1988; חוק חינוך חינם לילדים חולים, התשס"א-2001). לחובה זו יש גם היבט אינדיבידואלי, המצריך, לעיתים, מציאת פתרונות חינוך פרטניים לילדים אשר מסיבה זו או אחרת אינם יכולים להשאר במסגרת הלימוד בה הם משולבים, ונדרשת חלופה ראויה כדי להבטיח את זכותם לחינוך הולם שינתן להם חינם. החוק המורה על מתן חינוך חובה חינם לילדים מחייב בד בבד עם הקמת מערך חינוך כלל-ארצי גם מתן מענה למקרה הפרטי התובע הסדר מיוחד, כאשר השיבוץ למסגרת החינוך המקורית שוב אינו מתאים. חובת הרשות הציבורית לענות לצרכים המיוחדים של הפרט בהקשר זה עשויה גם לחייבה לעמוד בנטל המימון הכרוך בכך, כל זאת במסגרת חובתה הכללית לקיים מערכת חינוך חובה חינם במדינה.

    על פי קו מדיניות זה, נקבע בסעיף 6(ג) לחוק לימוד חובה כי רשאי השר להורות בצו כי מי שלא ניתן להבטיח את לימודיו במוסד חינוך רשמי ילמד במוסד חינוך אחר, ואוצר המדינה ישא בשכר לימודיו באותו מוסד, בתנאים שייקבעו. בדומה לכך, סעיף 7א' לחוק זה קובע כי רשות חינוך מקומית, אשר לא קיים באיזורה מוסד חינוך מתאים עבור ילד המתגורר בתחומה, והוא זכאי לחינוך חינם, תשלח אותו למוסד חינוך ברשות חינוך אחרת ותהיה חייבת בתשלום סכום השתתפות לרשות החינוך הקולטת. כיום, לאור מעמדן המתחזק של הזכויות החברתיות והזכות לחינוך בכללן, מתבקשת החלה רחבה של אחריות הרשות הציבורית להבטיח את זכות הפרט לחינוך חינם במובנו המלא והשלם של ערך זה (השווה לענין זה פרשת יתד נ' משרד החינוך, שם, עמ' 846-7, ופרשת ועד פוריה עילית, שם). וכך, הולכת וגוברת הנטייה במשפט לאכוף על הרשות הציבורית את מימוש ומיצוי חובתה לספק חינוך חובה חינם, תוך הגבלת הנטל הכלכלי המוטל על הורי התלמידים בהקשר לכך.

    מערכת חיקוקי החינוך מסדירה, בין היתר, את שיבוצם של הילדים למסגרות החינוך הרלבנטיות, בהתאם לאמות מידה שונות אשר על בסיסן נקבעים איזורי הרישום, בין היתר, על פי שיוך של מקום מגורים גיאוגרפי. לעיתים מתפתחים תנאים המקשים על תלמיד את המשך לימודיו במוסד חינוכי אליו הוא שייך, והופכים את לימודיו ושהותו בבית הספר לבלתי נסבלים. נסיבות כאלה עלולות לנבוע מגורמים שונים - בין קשיים הנובעים מרמת כישורים לימודיים לא מתאימים ובין קשיים שמקורם בבעיות הסתגלות ואינטראקציה חברתית. תקנות חינוך ממלכתי (העברה), תשי"ט-1959 מאפשרות בתקנה 2(ג) להורי תלמיד להגיש בקשה להעביר תלמיד ממוסד רשמי אחד למישנהו או למוסד פרטי "מטעמים חינוכיים, ואלה הם: אי התאמת התלמיד לחברת הילדים; קשיים של הורים או תלמידים עם מנהל המוסד או מוריו ; ובעיות הסתגלות". בקשת העברה יכולה להיות מוגשת גם מטעם מנהל המוסד מטעמים חינוכיים (תקנה 5). החלטה בבקשות הורים או מנהל המוסד מצויה בסמכות רשות החינוך המקומית. רשות זו רשאית, היא עצמה, להעביר תלמיד לבית ספר אחר בתחומה מטעמים חינוכיים (תקנה 6). בהחלטת רשות החינוך הדנה בבקשה ינתן משקל לנימוקים שבטובת הילד (תקנה 7(ב) לתקנות ההעברה). בהקשר זה קבע בית המשפט כי "כאשר מתבקש רישומו של תלמיד בבית ספר שמחוץ לאיזור מגוריו, יש להוכיח שאכן מצויות נסיבות מיוחדות המצדיקות העברה כזאת, ונסיבה כזו היא, דרך משל, כאשר טובת הילד דורשת ומחייבת העברה כזו" (בג"צ 595/88 שולמן נ' מנהל המינהל לחינוך בעירית תל-אביב, פד"י מב(3) 594, פסקה 6; ראה גם בג"צ 3533/90 שוורצבוים נ' עירית רמת גן, דינים עליון טז, 51; בג"צ 1/67 משיעל נ' שר החינוך והתרבות, פד"י כא(1) 384). "טעמים חינוכיים" הוא מושג הטעון פירוש רחב. הוא עשוי להשתרע גם על פני מצב בו תלמיד היה מעורב, הוא עצמו, בארוע בעל אופי מיני בבית הספר, ונקלע עקב כך למצב מצוקה שבעקבותיו אין הוא יכול להמשיך ולתפקד בצורה ראויה במסגרת החינוכית-חברתית הקיימת. מיצוי הסיכוי לשיקומו והבטחת סיכוייו להתפתח ולהפיק מהחינוך הניתן לו את מלוא משמעותו עשויים לחייב העברתו למסגרת חינוכית חלופית. לענין זה אין חשיבות לשאלה אם הילד הוגדר כפוגע או כנפגע בארוע הנדון. כאן מיטשטשים הגבולות בין פוגע לנפגע, ובין אשם לקרבן, והמעורבים כולם נחזים כקרבנות ההתרחשות. נדרשים במקרים מתאימים פתרונות מערכתיים ראויים כדי להקל על מצוקתם של ילדים כאלה וכדי להבטיח את סיכויי התפתחותם הנפשית והשכלית התקינים. קושי דומה עלול להיווצר גם בעניינו של קרוב משפחה של מי שהיה מעורב בארוע כזה, הלומד באותו מוסד-חינוך. גם ילד כזה עשוי להיקלע למציאות בה הלחץ והמצוקה החברתית סביבו אינם מאפשרים לו למצות את יכולתו האישית בסביבה לימודית רגועה ומשוחררת, שהיא חיונית להתפתחותו ולמימוש זכותו לחינוך ראוי. בנסיבות כאלה, חובתן של הרשויות הציבוריות, בגדרי אחריותן, למצוא פתרונות הולמים אשר יתנו מענה לצרכים פרטניים כאמור, על דרך העברת התלמיד למוסד חינוך אחר, בין בתחומי רשות החינוך המקומית המקורית ובין מחוצה לה, הכל על פי המתחייב בתנאי אותו מקרה. מקום שהעברה כזו הינה חיונית, ואין מוסד חינוך מתאים בתחומי רשות החינוך המקומית המקורית, על הרשות הציבורית לשאת בעלויות הכספיות הנובעות מהעברה למוסד לימוד ברשות אחרת.

    אחריות הרשות הציבורית להעברת תלמיד ממסגרת חינוכית אחת למסגרת אחרת בשל היקלעותו לתנאי מצוקה חברתית קשים ומיוחדים הינה פועל יוצא מזכותו הבסיסית של הילד לחינוך. תנאי מצוקה חברתית קשים אינם מאפשרים את מיצוייה המלא של הזכות לחינוך. הם מצריכים העברה לסביבה חברתית שבה קיים סיכוי לילד להגשים את יכולותיו השיכליות ולהתפתח ברוחו ובנפשו כשהוא זוכה ליחס של כבוד ואהדה מסביבתו. אחריות זו משתמעת גם מהוראות חוק לימוד חובה ומתקנות ההעברה המכירות באופן כללי במצבים בהם צרכים חינוכיים מצדיקים העברה. כאשר אין מוסד חינוך מתאים לצורכי התלמיד ברשות החינוך המקורית יש להעבירו לבית ספר העונה לצרכיו, גם אם הוא מצוי ברשות חינוך מקומית אחרת. על הרשות הציבורית נטל המימון של העברה כזו. לענין זה אין משקל מיוחד לעובדה שהיוזמה לבקשת ההעברה באה מהורי התלמיד, ממנהל המוסד או מרשות החינוך המקומית עצמה. מהוראות אלה, ומהמדיניות המשתקפת מהן, נגזר הדין בענייננו.

    למותר לומר, כי כלל זה לא יחול מקום שהעברת התלמיד מתבקשת על רקע העדפות ההורים או התלמיד שאינן נעוצות בצרכים חיוניים על פי אמות מידה אובייקטיביות. ההחלטה בדבר מידת הכורח והחיוניות שבהעברה ומי יהיה מוסד החינוך הקולט את התלמיד שמורה בידי הרשות הציבורית. (השווה בג"צ 608/75 קוזלובסקי נ' המועצה האיזורית אשכול, פד"י ל(2) 449).

    נוהלי משרד החינוך והרשויות המקומיות בענייני הסעות ואגרות תלמידי חוץ אינם מסדירים במפורש את חובת הרשות הציבורית לשאת בנטל מימון העברת תלמיד למוסד חינוכי חלופי בסוג המקרים הנדון כאן (ראה חוזר מיוחד א' (תשנ"ז) הסעות תלמידים ועובדי הוראה) ספטמבר 1996 (נספח ג' לתשובת משיבה 5) ונוהל מרכז השלטון המקומי מס' 390 מאוקטובר 2001 (נספח ד' לתשובת משיבה 5)). ראוי כי הנוהלים יבהירו בעתיד את קיום אחריותן של הרשויות המוסמכות לטפל במצבים מיוחדים מסוג זה, ובכלל זה את חובת נשיאתן בעלויות העשויות לנבוע מהעברת תלמיד למסגרת חינוכית אחרת, לצורך הגנה על שלומו, רווחתו, ומיצוי מלוא זכותו לחינוך.

מן הכלל אל הפרט

  • 15.   אחותו הקטנה של הקטין בענייננו נקלעה למצוקה חברתית קשה בבית הספר, בעקבות הארוע המיני בו היה מעורב אחיה. אף שלא הובאו חוות דעת מקצועיות באשר למצבה, ניתן להסיק על מצוקתה מהעובדות והנסיבות שהסתברו לגבי האירוע שארע. המדובר הוא בקושי נפשי וחברתי מתמשך שאינו ענין בן-חלוף, אשר גם מבוגר היה מתקשה לעמוד בו, שלא לדבר על ילדה רכה בשנים. הקושי מוחמר עקב כך שמדובר בילדה אשר אך סיימה כתה א', ונותרו לפניה שנות לימוד רבות עד לסיום בית הספר היסודי.

    ההורים בקשו את העברת הילדה עם תום כתה א' לבית ספר אחר מחוץ לרשות המקומית. בהיות בקשה זו יוצאת דופן, פרי מקרה חריג, בקשתם אושרה על ידי הרשויות, אשר, מן הסתם, הכירו בצורך ובהצדקה שבהעברה זו, אף מבלי שדרשו לקבל חוות דעת מקצועיות בקשר לצורך בהעברה. הן אישרו לא רק את עצם הצורך בהעברת הילדה אלא גם את העברתה לבית ספר מסוים המצוי מחוץ לתחומי רשות החינוך המקומית המקורית אליה היא משתייכת. בנסיבות הקשות שנוצרו, השתכנעה הרשות המוסמכת כי יש הצדקה בפעולת ההעברה לצורך הבטחת סביבת למודים תקינה ושקטה לילדה, והחלטתה הינה ראויה מכל בחינה.

    יובהר בהקשר זה, כי אין לראות במסמך הויתור שנחתם על ידי ההורים כמחייב, משהם הצהירו בסמוך למועד חתימתם על הויתור כי הם עושים כן תחת מחאה כדי שלא לפגוע בתחילת לימודיה של הילדה עם פתיחת שנת הלימודים. בנסיבות אלה, אין לראות במסמך הויתור משום פטור לרשויות הציבוריות למלא את חובתן בענין זה.

    העברת הילדה לבית הספר הקולט, שהיא בלתי נמנעת במקרה זה, כרוכה בהוצאות כספיות של אגרת תלמידי חוץ ומימון הסעות. בנסיבות הענין, על הרשויות הציבוריות בתחום החינוך לשאת בנטל מימונן של הוצאות אלה, על פי הסדרי החוק והנוהלים הקובעים את היקף המימון של הרשות המקומית ומשרד החינוך במקרה של צורך בהעברת תלמיד מבית ספר ברשות חינוך מקומית אחת לבית ספר ברשות חינוך מקומית אחרת, בדומה להסדרים הקימים לצורך העברה על פי סעיף 7א לחוק לימוד חובה.

לסיכום הדברים:

  • 16.   אם תישמע דעתי, נקבל את העתירה וניתן צו מוחלט באופן שיחייב את הרשויות הציבוריות - המדינה והרשות המקומית לשאת בנטל תשלומי ההסעות ואגרת חינוך לתלמידי חוץ של אחות-הקטין, הכל כקבוע בהסדרים ביניהן, בדומה לאלה החלים על פי סעיף 7א לחוק לימוד חובה. כן ראוי לתקן ולהבהיר את הנוהלים הקיימים במשרד החינוך וברשויות המקומיות בנושאי ההסעות ותשלומי תלמידי חוץ בהקשר זה. עוד אציע לדחות את העתירה בשאר פרטיה, ולהימנע ממתן צו להוצאות.

ש ו פ ט ת

הנשיא א' ברק:

אני מסכים.

הנשיא

השופט א' ריבלין

אני מסכים.

ש ו פ ט

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.

ניתן היום,י"ג באלול תשס"ג (10.9.03).

הנשיא שופט שופטת




תגובות

יש להתחבר לאתר על מנת להוסיף תגובה חדשה

אין תגובות לכתבה
למעלה