היסטוריה של אוטיזם בישראל ובעולם


אריה סעדה 18.08.11

היסטוריה של אוטיזם בישראל ובעולם

מאת אריה סעדה עדכון: 18/08/2011

 

המגלים הראשונים |  אוטיזם כהפרעה פסיכוטית   | אוטיזם כהפרעת התפתחות מקיפה | אוטיזם כהפרעה נוירו-התפתחותיתהיסטוריה של אוטיזם בישראל

 

לאורך כל ההיסטוריה, אנשים, קרוב לוודאי, סבלו ממה שאנו קוראים היום אוטיזם. עדויות בכתב על התנהגויות שניתן לפרש אותם כהתנהגויות אוטיסטיות פורסמו מן המאה השמונה עשרה. אבל רק פרסומים בעלי השפעה ממשית התפרסמו בשנות הארבעים של המאה העשרים.

המגלים הראשונים

ד"ר ליאו קאנר (leo kanner) וד"ר הנס אספרגר (asperger. h) פרסמו כל אחד באופן בלתי תלוי, מאמרים על אוטיזם. מאמרים אלה, של ד"ר קאנר מבליטמור, ארצות הברית, משנת 1943 ושל ד"ר אספרגר מווינה, אוסטריה משנת 1944, כללו תיאורי מקרה מפורטים, וכן הציגו את הניסיונות התיאורטיים הראשונים להסברת הלקות. שני המומחים האמינו שקיימת הפרעה בסיסית מלידה שבעקבותיה מופיעות הבעיות האופייניות לה כל כך. שניהם בחרו במונח "אוטיזם", שמקורו במילה יוונית "autos" שפרושה "עצמי". מונח אשר הוצע קודם לכן על ידי פסיכיאטר שוויצרי נודע, אויגן בלוילר (bleuler. e), בשנת 1911 לאחת מההפרעות הבסיסיות בסכיזופרניה. מונח זה בא לתאר הבריחה מן המציאות ואת הצמצום במערכות היחסים של החולה בסכיזופרניה, עם בני האדם ועם העולם החיצון, את חוסר כושרו לקיים מגע חברתי עם הזולת, את הימנעותו מיחסים עם הסביבה החברתית ואת ההסתגרות וההתכנסות בעצמו. ד"ר קאנר השאיל את המונח של בלוילר כי הוא עצמו האמין שילדים אלו בורחים מן המציאות או כי הוא הרגיש שזה הרושם אשר הם מותרים.

 

ליאו קאנר, אשר סלל את הדרך להבנת התסמונת ולהבדלתה מסוגים אחרים של נכויות נפשיות, כינה את התסמונת בשם "אוטיזם ינקותי מוקדם" (early infantile autism) ובתרגום שונה "אוטיזם של הילדות המוקדמת". אף על פי שהשם שהוצע להפרעה הוא "אוטיזם של הילדות" לא קיים אוטיזם המתפרץ בגיל הבגרות. אדרבא, היעדר תסמינים המורים על אוטיזם בשלוש השנים הראשונים שולל את האבחנה לאוטיזם והוא יסווג כהפרעה אחרת במידה ובכל זאת יופיעו מאפיינים אוטיסטים בגיל מאוחר יותר. במקור הדגש על "הילדות" נועד להבחין בין אוטיזם לסכיזופרניה, שכן אוטיזם ניתפס אז כסוג של סכיזופרניה.

 

עבודתו של אספרגר, שנכתבה בגרמנית והתפרסמה בתקופת מלחמת העולם השנייה, כמעט ולא זכתה לתגובות עד סוף שנות השמונים כאשר תורגם ספרו לאנגלית. רבים סברו שאספרגר תיאר סוג שונה לגמרי של ילד, שאין לבלבלו עם הילד שתיאר קאנר. לסברה זו לא היה כל בסיס, הגדרת האוטיזם לפי אספרגר, או כפי שהוא כינה זאת "פסיכופטיה אוטיסטית של הילדות", רחבה בהרבה מזו של קאנר. אספרגר כלל בהגדרתו גם מקרים של פגיעה אורגנית חמורה וגם מקרים שהיו על גבול הנורמליות. כיום נוהגים לייחס את המונח "תסמונת אספרגר", לילדים המעטים מאוד בין אלו עם האוטיזם, שהם בלא פיגור שכלי ובעלי יכולת מילולית טובה.

אוטיזם כהפרעה פסיכוטית

עד שנות השבעים, האוטיזם סווג כחלק מההפרעות הפסיכוטיות ואנשי המקצוע נטו יותר לחשוב על ילדים אוטיסטים כעל סכיזופרנים. גם היום אוטיסטים שמצבם הנפשי מדרדר מוגדרים כסכיזופרנים ומקבלים טיפול בהתאם (דברים מפי השמועה). בתחילה האוטיזם התגלה בקרב המעמד הגבוה, אך מהר מאוד מחקרים נוספים מצאו שאוטיזם שכיח בקרב כל המעמדות באופן שווה.

 

בשנות החמישים והשישים, הקהילה הטיפולית האמינו שהילד האוטיסט נחשב לילד שגדילת האגו שלו הופרעה קשות עוד מתחילת חייו. ושהאוטיזם היא הפרעה פסיכולוגית הנגרמת בגלל דחייה של התינוק ע"י אם קרירה מבחינה רגשית אשר לא נענית לצורכי התינוק.
אמונה זו, שהוכחה כמופרכת לחלוטין, התבססה על הגישות הפסיכואנליטיות והדינמיות וכן על תצפיותיו ודעותיו של ד"ר ברונו בטלהיים (bruno bettleheim), אחד מהמומחים הראשונים להתפתחות הילד שהתמקדו באוטיזם. ד"ר בטלהיים כתב את הספר הידוע "קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד". בתקופה זו אמהות, שפנו לקבל מזור למחלת ילדם הואשמו שלא כהוגן, בהורות לקויה ובחריגות החברתית של ילדם. מיותר לציין שגישות פסיכואנליטיות אלו לטיפול בילדים עם אוטיזם, שהיו נפוצות באמצע המאה העשרים, לא נמצאו יעילות ואינן בשימוש כיום.

 

ערעור על התיאוריה של ד"ר בטלהיים הוצגו עוד בתחילת שנות השישים ע"י ד"ר ברנרד רימלנד (Bernard Rimland) וד"ר אריק סכופלר (Eric Schopler) אשר הביאו הוכחות שהבסיס לאוטיזם היא הפרעה ביולוגית. למרות ההוכחות שהצטברו במחקרים, הקהילה הטיפולית לא זנחה את האמונה השגויה. אך המטפלים עצמם באותה העת הבחינו בין אוטיזם אורגני לאוטיזם פסיכוגני. אוטיזם אורגני הוא אוטיזם שסיבתו העיקרית פגיעה בשלמותו האנטומית של מוח או פגם חושי, בעוד אוטיזם פסיכוגני הוא אוטיזם שסיבתו מצב טראומטי הזייתי, שעלול להיתפס כאיום על החיים והגוף או של היעדר דמות אימהית קבועה או סביבה רגשית מזניחה ללא רוך, אהבה, חמימות ובטחון. בסוג האחרון הפסיכולוגים דיווחו על מידה מסוימת של הצלחה בניגוד לאוטיזם האורגני. הפסיכולוגים, כבר אז, הכירו בכך שהחלוקה בין אוטיזם אורגני לאוטיזם פסיכוגני היא חלוקה בעייתית, שההבחנה ביניהם באמצעות בדיקה שטחית היא קשה, כיוון שבשניהם מאפייני ההתנהגות דומים ובשניהם נעשים שימוש באותם מנגנוני הגנה.

 

ד"ר יהודה שינפלד בספרו "פסיכיאטריה" משנת 1981 בהביאו דוגמא לגורמים פסיכוגניים מציין ילדים אוטיסטים באופן הבא -

 

"ילדים אשר אמותיהם חסרו את התכונות האימהיות הבסיסיות הנ"ל. אמהות אלה יכולות להיות מאד אינטליגנטיות ואף לתפוס עמדה בכירה בחברה, אך הן חסרות את אותן תכונות של רוך, אהבה, חום והגנה המופנים כלפי הילד. צעירים אלו אינם מפתחים אגו נורמלי. הם בעלי קשיים בהבחנה בין עצמם לאחרים. ילדים אלו לא למדו להתייחס אל אנשים אחרים, ולמעשה נשארו בעולמם בלבד, בדומה לינקות הצעירה או למצבים הפסיכוטיים."

 

הפעם הראשונה שאוטיזם שולב בסיווג והאבחון הבינלאומי למחלות של ארגון הבריאות הבינלאומי היה במהדורה התשיעית בשנת 1975. במהדורה זו הקריטריונים לא תוארו, אבל האוטיזם סווג תחת קטגוריה של פסיכוזות. סווג זה שונה במהדורה העשירית אשר פורסמה בשנת 1993.

אוטיזם כהפרעת התפתחות מקיפה

המונח "הפרעת התפתחות מקיפה" (pervasive developmental disorders ובקצור PDD) הונהג בפעם הראשונה במהדורה השלישית של המדריך האבחוני והסטטיסטי למחלות נפש (DSM-III) של איגוד הפסיכיאטרים האמריקאים בשנת 1980 כקטגוריה כללית לאוטיזם ומצבים הקרובים לו. מינוח אשר הרחיב מאוד את המונח הישן "אוטיזם של הילדות" ונוסף המונח "אוטיזם לא טיפוסי".

 

הקריטריונים של DSM-III מהווים ניסיון לקבוע קריטריונים אובייקטיביים, אופרטיביים מדויקים, שאינם משתמעים לשתי פנים ושאינם מתמקדים בסיבתיות. במהדורה המתוקנת של DSM-III משנת 1987 גבולות הקטגוריה "הפרעת התפתחות מקיפה" הורחבו עוד יותר והמונח "אוטיזם של הילדות" הוחלף ב"הפרעה אוטיסטית" והמונח "אוטיזם לא טיפוסי" שונה לאוטיזם שאינו מובחן, שאין לו הגדרה מדויקת (not otherwise specified ובקצור PDD-NOS). בקורת רבה הוטחה בעקבות השינויים במהדורה המתוקנת אשר גרמו לפגיעה בסגוליות של ההגדרה אשר הביאה להכללת אוכלוסייה גדולה יותר ולירידה ברגישות האבחנה (ילדים רבים הוגדרו כאוטיסטים מה שהתברר אח"כ כשגוי). כמו כן היא הייתה שונה מאוד מהקריטריונים שנקבעו במהדורה העשירית של הסיווג והאבחון הבינלאומי למחלות של ארגון הבריאות הבינלאומי (ICD-10) משנת 1993. חוסר דמיון זה מנע השוואה במחקרים ובסטטיסטיקה.

 

בשנת 1994 המהדורה הרביעית של המדריך האבחוני והסטטיסטי למחלות נפש (DSM-IV) התפרסמה והיא הייתה הרבה יותר דומה להגדרות של ICD-10. ובפעם הראשונה תסמונת רט ותסמונת אספרגר הוכנסו תחת הסיווג של PDD.

 

תחת הסיווג של PDD הוכנסו חמש לקויות:

  1.  אוטיזם
  2.  תסמונת רט(Rett) – תסמונת זו לא תיכלל בעתיד תחת PDD
  3.  הפרעה ניוונית של הילדות(Child Disintegrative Disorder - CDD): תסמונת נדירה המתבטאת בנסיגה ברורה בכמה תחומים (יכולת התנועה, שליטה על הסוגרים ומיומנויות חברתיות ולשוניות) לאחר לפחות שנתיים של התפתחות תקינה, ולפני גיל עשר.
  4.  תסמונת אספרגר(Asperger Disorder) מאופיינת בליקוי בתפקוד חברתי ותחומי עניין מוגבלים, אבל באינטליגנציה תקינה. ילדים עם תסמונת אספרגר מפתחים כישורים לשוניים (אוצר מילים, דקדוק וכדומה) באופן תקין, אבל מתקשים בשימוש החברתי של השפה.
  5.  הפרעת התפתחות מקיפה לא מובחנת (PDD-NOS -Pervasive Developmental Disorder Not Otherwise Specified).

הרחבה על PDD-NOS
שימוש בקטגוריה זו תיעשה רק אם מדובר הפרעה מקיפה וחמורה בהתפתחות יחסי הגומלין החברתיים אשר מלווה בהפרעה ליקוי משמעותי במיומנויות תקשורת מילוליות ולא מילוליות או דפוסי התנהגות, התעניינות ופעילות מוגבלים חוזרים ונשנים ותבניתיים (סטריאוטיפי). באופן כללי, תתקבל אבחנה של PDDNOS אם יש למאובחן תופעות המזוהות עם אוטיזם, אבל לא מתקיימים בו כל התנאים הדרושים לאבחנה של אוטיזם והוא אינו עונה על הקריטריונים של אחד מארבעת ההפרעות המנויות למעלה, וכאשר נשללה האפשרות לסכיזופרניה (Schizophrenia), להפרעת אישיות סכיזוטיפי (Schizotypal Personality Disorder) ולהפרעת אישיות נמנעת (Avoidant Personality Disorder). אנשי המקצוע משתמשים באבחנה זו בדרך כלל במקרים של "אוטיזם קל", ולפעמים משתמשים גם בביטוי "קווים אוטיסטים".

 

בשנת 2000 התפרסמה המהדורה המתוקנת של DSM-IV והיא כללה קריטריונים הרבה יותר ברורים בקשר הפרעה התפתחותית מקיפה לא מובחנת (NOS-PDD).

 

בארץ רבים משתמשים במונח PDD כקיצור ל-PDD-NOS. כמו כן אנשי מקצוע לא ממהרים לאבחן ילדים צעירים מאוד באבחנה החד משמעית "אוטיזם" שהיא אבחנה מחייבת, ומשום כך כדי לצאת ידי חובה הם משתמשים בשם הכללי PDD. גישה זו תורמת לבלבול בקשר למונח, משום שהמונח עצמו מתייחס לקבוצה של לקויות, ואינו משמש כאבחנה בפני עצמו. אם האבחנה המסוימת היא PDD-NOS, עדיף להשתמש במפורש בשם זה.

 

אוטיזם כהפרעה נוירו-התפתחותית

כאמור, כיום חמשת הפרעות כונסו תחת קטגוריה אחת הנקראת הפרעת התפתחות מקיפה (PDD). היום ישנה נטייה בקרב בעלי המקצוע לבטל את חמשת הפרעות (מלבד תסמונת רט) כל אחת מארבעת ההפרעות יכונו הפרעה על רצף האוטיזם (Autism Spectrum Disorders), ובקיצור ASD, בשלוש דרגות חומרה. ראו את הקריטריונים בהצעה של ה-DSM-V שיפורסם כנראה בשנת 2013.

 

היסטוריה של אוטיזם בישראל

ההיסטוריה של האוטיזם בארץ קשורה קשר הדוק להיסטוריה שלו בעולם וקשורה קשר הדוק לא פחות לאירועים, למגמות ולהתייחסות בתחומי החקיקה, החינוך והטיפול באנשים עם מוגבלויות בארץ.

 

כמקובל בעולם, גם בישראל, עם הקמת המדינה, ילדים עם אוטיזם הוכנסו לבתי חולים לנפש ואלה שתפקידו ברמה של פיגור שכלי שולבו במסגרות של אנשים עם פיגור שכלי. בשנת 1974 הוקמה אלו"ט, אגודה לטיפול באוטיסטים על ידי קבוצת הורים. כיום אלוט אינו משמש רק כמסנגר, כמקדם זכויות ילדים ובוגרים אוטיסטים בישראל, כולל פעולות חקיקה, אלא כספק שירותים ללשכות הרווחה ברשויות המקומיות, בדומה לאקים ישראל.

 

בשנת 1977 הוקם בית הספר הראשון לאוטיסטים "יחדיו". בעקבות חקיקת חוק חינוך מיוחד ב-1988, האחריות לחינוך ולטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים הועבר למשרד החינוך. בד בבד עם ההכרה, שהתפשטה ברחבי העולם, שאוטיזם אינו הפרעה נפשית, אינה סוג של פסיכוזה, אלא הפרעה התפתחותית נוירולוגית, מסגרות חינוך מיוחד נפתחו עבור תלמידים אוטיסטים במקום להכניסם לבתי חולים לחולי נפש. כיום מופעלים בישראל פועלות יותר מ-150 כיתות גן ובתי ספר בכל רחבי הארץ.

 

עד שלהי שנות השמונים, ילדים ובוגרים הושמו במסגרות פסיכיאטריות, כמענה יחיד למצוקת ההורים או כמענה לצרכיו של האוטיסט. ב-1988 נפתחה מסגרת חוץ ביתית ראשונה "עופרים" ברמת השרון (כיום פועלים 15 מסגרות). מסגרת התעסוקה הראשונה נפתחה בשנת 1992 מתוך הצורך במסגרת יומית, שיקומית – תעסוקתית, לאוטיסטים מעל גיל 21 שאינם נמצאים במסגרת טיפולית אחרת. בשנת 2000 נפתח "בית לורן" המרכז למשפחה המתמודדת עם לקויות על הרצף האוטיסטי, מרכז ראשון וייחודי בארץ לתמיכה, להדרכה ומאגר מידע לבני משפחה בה חי ילד/בוגר עם PDD/אוטיזם.

העברת האחריות לטפול ממשרד הבריאות למשרד הרווחה

 

ההכרה שאוטיזם אינו הפרעה נפשית אלא הפרעה התפתחותית נוירולוגית לא פסחה על ישראל. עד שנת 1999 ילדים ובוגרים עם אוטיזם טופלו עד 1999 באמצעות משרד הבריאות. ב-1999 הועברה האחריות לטיפול באוכלוסיית האוטיסטים למשרד הרווחה, ליחידה לטיפול באוטיסטים באגף התקון. תקציב משרד הבריאות שממן מוסדות חוץ ביתיים עבור אוטיסטים הועבר למשרד הרווחה. תקציב שאושר היה 16,108,000 ש"ח ועד סוף 1999 נוצל מתוכו קצת פחות מ-80%. בשנת 2000 התקציב לטיפול חוץ ביתי גדל לעשרים מליון ש"ח. אך, עדיין לא הוקצו תקציבים לטיפול בתוך הקהילה. מרכז השלטון המקומי התנגד לדרישה שהרשויות המקומיות ישתתפו בטיפול זה. בשנת 2001 כבר הוקצו התקציבים המתאימים גם לצורך הטיפול בקהילה, אך עד סוף 2001 נוצל קצת יותר מאחוז אחד מתקציב זה. והיחידה לטיפול לאוטיסטים החלה לפעול במרץ. גופים שונים שנתנו שירותים בתחום זה אף הם תוקצבו, אך גם שם התקציב נוצל בחלקו הקטן (25%). בשנת 2002 עד 2005 התקציבים גדלו ועמם הניצול התקציבי - דהיינו מתן השירותים החל להתרחב.

 

בתקציב 2006 הופסק מתן תקציבים ישירות לגופים נותני שירותים. ותקציבם ניתן דרך הרשויות המקומיות, לפי מכסות כנהוג. התקציב לטיפול חוץ ביתי עלה ל-47 מילון ש"ח והטיפול בקהילה עלה ל-12 וחצי מליון ש"ח. באפריל 2006 היחידה לטיפול באדם עם אוטיזם/הפרעה התפתחותית מקיפה פרסמה חמש הוראות מנכ"ל, המסדירות את מתן השירותים הסוציאליים. היחידה החלה לתת מענה גם לאוכלוסייה שאינה אוטיסטית אלא גם אלא שהוגדרו כסובלים PDD. במשרד הרווחה הוחלט, בהחלטה מנהלית, כי ילדים ובוגרים עם אוטיזם המלווה בפיגור שכלי קל או בינוני יקבלו את השירותים המגיעים להם באמצעות היחידה לטיפול באדם עם אוטיזם, והשאר יקבלו שירותים באמצעות האגף לטיפול באדם עם פיגור שכלי.

 

האבחון וההכרה של היחידה עדיין לוקה, מכוון שאין ועדה מוסמכת לקבלת החלטה מקצועית. הפסיכולוג מטעמו של היחידה לאוטיזם סומך אך ורק על מסמכים המגיעים אליו מן הקהילה. הבדיקה במשרד הרווחה העלתה, שהיחידה לטיפול באדם עם אוטיזם באגף לשירותי תקון ואגף השיקום רוכשים את שירותיהם של פסיכולוג קליני וקלינאית תקשורת שאינם עובדי המשרד, ואלה הם הקובעים מי זכאי לקבל שירותים במימון המשרד – מצב שאינו תקין מבחינה מנהלית.

 

זאת ועוד, במצב ששרר בעת הביקורת, הגורמים הממשלתיים המספקים שירותים לאנשים עם מוגבלויות לא קבעו במשותף הליך אבחון מוסכם, שלפי תוצאותיו קובע כל אחד מהם אלו שירותים הוא ייתן לפונה. לפיכך אדם הסובל ממוגבלות נאלץ לעבור הליכי אבחון להכרה בזכאותו אצל כל גורם בנפרד. (מתוך: דוח מבקר המדינה, דוח שנתי 55ב, עמוד 745).

 

מבחינת משרד החינוך ומשרד הרווחה ההכרה באוטיזם או PDD תיעשה על ידי פסיכיאטר לילד ולנוער או פסיכולוג קליני או מנהל מכון להתפתחות הילד המוכר ע"י משרד הבריאות.

נוהלי אבחון וטיפול במשרד הבריאות

ביוני 2007, מנכ"ל משרד הבריאות, פרופסור אבי ישראלי, הוציא נוהל לאבחון הפרעת התפתחות מקיפה (PDD), וקבע שרק דוח שיעמוד בתנאים של הנוהל יהיה קביל במוסדות המדינה לצורך הענקת זכויות. וזו תמצית התנאים:
הרופאים המוסמכים לקביעת האבחנה הם: פסיכיאטר ילד ונוער, נוירולוג ילדים, ורופא ילדים עם ניסיון של שלוש שנים לפחות במכון להתפתחות הילד. במהלך האבחון יש להשתמש לפחות באחד מכלי האבחון המקובלים לאבחון הפרעת התפתחות מקיפה, כאשר הכלי חייב להיות מותאם לגיל הילד. בדוח של כל איש מקצוע חובה לציין באיזה כלי השתמשו, ובאילו מרכיבים בכלי בו השתמשו היו ליקויים אצל הנבדק. קביעת האבחנה תתבסס על בדיקה גופנית, נוירולוגית ורפואית התפתחותית רגשית ואבחון של פסיכולוג התפתחותי או קליני. כמו כן הקביעה תתבסס גם על דוחות של אנשי מקצוע בריאות נוספים בהתאם לצורך.

בתאריך 10/4/2011 משרד הבריאות פרסם חוזר מנהל רפואה 15/2011 - "אמות מידה לטיפול בריאותי מקדם לילדים המאובחנים ברצף האוטיסטי". מטרת החוזר היא לקבוע אמות מידה לטיפול בריאותי מקדם לילדים המאובחנים ברצף האוטיזם ובכך, ליצור אחידות בין נותני הטיפול במסגרות שבאחריות שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות (גני תקשורת). העקרונות במסמך מתייחסים לשני סוגי מסגרות לילדים אוטיסטים, לגנים המופעלים ע"י משרד החינוך ולמעונות השיקומיים בחסות משרד הרווחה ומשרד הבריאות.

המאבק למתן גמלאות בשל ילד נכה לידלים עם הפרעת התפתחות מקיפה

בתחילת 2006, המוסד לביטוח לאומי התנגד להעניק לילדים עם PDD-NOS גמלה בשל ילד נכה בגובה המקסימלי, כפי שהוא מעניק לילד עם אוטיזם. האגודה הלאומית לילדים אוטיסטים (אלו"ט) והעמותה לילדים בסיכון הגישו עתירה לבג"ץ נגד המוסד לביטוח לאומי בספטמבר 2006, בה הן דורשות כי המוסד יחזור לשלם גמלה בשל ילד נכה לכל הילדים הסובלים מליקוי של הפרעה התפתחותית נרחבת (PDD), המכונה לעיתים לקות הרצף האוטיסטי (ASD), לרבות PDD NOS ותסמונת אספרגר וזאת לאחר שלטענתן שונתה מדיניותו בנוגע לגמלאות אלה, בניגוד לחוק הביטוח הלאומי ולתקנותיו.
המשמעות המעשית של העתירה הייתה דרישה מהמוסד לבטוח לאומי להעניק גמלה בשיעור הגבוה ביותר בשל ילד עם PDD NOS בלי מבחני תפקוד ותלות בזולת.

 

בתגובתו המקדמית לעתירה טען המוסד לבטוח לאומי, כי דין העתירה להידחות על הסף, כי מפאת מגבלות תקציביות, אין להכיר בכל ילד בעל צרכים מיוחדים בתורת "ילד נכה" הזכאי לגמלת נכות. כמו כן, המוסד לבטוח לאומי אישר בתגובתו, כי הוא אכן שינה ממדיניותו הקודמת, ולפיה ניתנה בעבר הכרה לילדים הלוקים בליקויי הרצף האוטיסטי כזכאים לגמלאות האמורות. הוא הוסיף, כי הניסיון מלמד כי לא כל הילדים המאובחנים כלוקים בליקויי הרצף האוטיסטי, הם בעלי נכות הדומה למצבם של ילדים אוטיסטיים, ולכן הכרה אוטומטית בזכאות לגמלה של בעלי נכות כזו אינה במקומה.

 

בשנת 2006, בהסכמת המוסד לבטוח לאומי, ניתן צו ביניים, לפיו עד להכרעה בעתירה לא ייזום המוסד לבטוח בדיקות והערכות חדשות לגבי ילדים שזכאותם לגמלה הוכרה בעבר על פי המדיניות הקודמת, וזאת, גם אם הגיע מועד המעקב השגרתי שלהם. בהמשך, הובהר בצו הביניים, כי כל ילד אשר אובחן כסובל מליקויי רצף אוטיסטי יהיה זכאי לגמלה המוענקת מתוקף תקנות הביטוח הלאומי לילדים אוטיסטיים. עם זאת, הובהר, כי המשיב יהיה רשאי לערוך בדיקות מטעמו לצורך איבחון מצבו של הילד, ולא יהיה חייב לאמץ ממצאי איבחון שיוגשו לו מטעם מבקש הגמלה. צווי הביניים הללו בוטלו עם הינתן צו מוחלט במובן זה שהמוסד לביטוח לאומי מאמץ את דו"ח ועדת שטיינברג, על מסקנותיו ועל המלצותיו. בכלל זה, מודגשת קביעתה העיקרית של ועדת שטיינברג לפיה ילדים הסובלים מליקויי הרצף האוטיסטי, היינו מליקוי של הפרעה התפתחותית מסוג PDD, או ASD, לרבות הליקויים המכונים PDD NOS ותסמונת אספרגר, הינם "ילדים במצב פסיכיאטרי-התנהגותי דומה לאוטיזם", כמשמעות המונח לצרכי קבלת קצבאות נכות שונות מתוקף תקנות הביטוח הלאומי (דמי מחיה, עזרה ללימודים וסידורים לילד נכה), תשנ"ח-1998.

 

בחודש מאי 2008, מינה שר הרווחה, מר יצחק הרצוג, ועדת מומחים בראשות הפרופסור אברהם שטיינברג לדון בפן המקצועי של הסוגיות המועלות בעתירה. כתב המינוי הסמיך את הוועדה להערכת הרצף האוטיסטי לצורכי גמלה מהביטוח הלאומי לבחון שאלות שונות, ובין היתר את השאלה העומדת במוקד עתירה זו: "האם ילדים הסובלים מלקות הרצף האוטיסטי (PDD או ASD, לרבות PDD NOS ותסמונת אספרגר) הינם במצב פסיכיאטרי-התנהגותי דומה לילד הסובל מאוטיזם?" כמו כן, התבקשה הוועדה לחוות דעתה באשר למבחנים שיש לערוך לשם אבחון ילדים הסובלים מליקויים כאמור, ובאשר לאפשרות להעניק להם גמלה באופן מדורג, בהתאם לממצאים שייקבעו באותם מבחנים.

 

מסקנות ועדת שטיינברג הם כי התקנות "כוללת בצורה ברורה את כל הרצף האוטיסטי, היינו PDD או ASD לרבות PDD NOS ותסמונת אספרגר". עוד המליצה הוועדה, כי לילדים עד גיל 7 שאובחנו כסובלים מליקויי הרצף האוטיסטי תוענק גמלה מלאה. לעומת זאת, ביחס לילדים בגילאי 7 ומעלה, המליצה הועדה להעניק להם גמלה באופן מדורג, בהתאם לחומרת ההפרעה התפקודית בה הם לוקים, וללא קשר לאבחנה הספציפית בתוך הרצף האוטיסטי. דוח הוועדה מוסיף ומפרט את מסקנותיה לענין יכולת האבחון ומידת הדיוק באבחון הליקויים האמורים בגילאים שונים, ומתייחס למבחנים שיש לערוך לשם אבחון נכון של ליקויים אלה.

 

המוסד לבטוח לאומי אימץ, בהודעתו האחרונה מיום 13/5/2009, את דוח ועדת שטיינברג ומסקנותיו, לרבות קביעת הוועדה בדבר האופן הנכון והראוי לאבחן ילדים הנמצאים על הספקטרום האוטיסטי. המוסד לבטוח לאומי  הביע הסכמה למתן צו מוחלט בעתירה, אשר יעגן מסקנות אלה בצו אופרטיבי. כמו כן, הוא מבקש כי יעוגנו בצו זה גם הנהלים שהוא גיבש כחלק מיישום והטמעת מסקנות הוועדה, על פי הפרשנות שהוא נותן להן. אלו"ט והעמותה לילדים בסיכון התנגדו לאימוץ הנהלים כמבוקש, בטענה כי תוכנם אינו מתיישב עם מסקנות הוועדה והמלצותיה.

 

בית המשפט העליון קבע, בפסק דינו 7879/09 מיום 19/07/2009, כי יש מקום לעגן בצו את מסקנות והמלצות ועדת שטיינברג, אשר שני הצדדים מבקשים לאמצן, אך אין מקום לעגן בצו את הנהלים שגיבש המוסד לבטוח לאומי לצורך אבחון ילד כלוקה ברצף אוטיסטי וזאת מהטעם הבא: הנושא הבסיסי במחלוקת בעתירה זו מתייחס לפרשנותן של תקנות הביטוח הלאומי (דמי מחיה, עזרה ללימודים וסידורים לילד נכה), התשנ"ח-1998, ותחולתו של המונח "ילד הסובל מאוטיזם או מפסיכוזה וכן ילד במצב פסיכיאטרי-התנהגותי דומה לליקויים האמורים" על ילד הסובל מליקוי של רצף אוטיסטי. מוקד העתירה איננו בהליכי האבחון שנועדו לאבחן ילד כסובל מליקוי של רצף אוטיסטי. ועדת שטיינברג קבעה את העיקרון כי מי שלוקה ברצף אוטיסטי עונה על דרישת התקנות וזכאי לגמלה. עקרון זה - הנטען על ידי אלו"ט והעמותה לילדים בסיכון ומוסכם גם על המוסד לבטוח לאומי - הוא שצריך להיכלל בצו המוחלט. לעומת זאת, דרכי האבחון ושיטות האבחון, והנהלים שגיבש המוסד בעניין זה, אינם חלק מהסעדים המבוקשים בעתירה, והם כלל לא עמדו לדיון ולבירור במסגרתה. משכך, אין בסיס מוסכם להכללת נהלי המוסד בעניין דרכי האבחון במסגרת הצו המוחלט.

 

בפסק דין של בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 29086-09-10 מיום 8/2/2011, קבע כי זימון להמשך קביעת הזכאות לגמלת ילד נכה במקרה של קביעת זכאות זמנית מעת הוצאת צווי הביניים על ידי בג"ץ ועד ליום 19/7/09 , נחשב כבדיקה מחדש על פי התקנות. ובדיקה מחדש מנוגדת להתחייבות המוסד לבטוח לאומי לבג"ץ, שלא יבדוק מחדש בתקופת צווי הביניים. ולכן, לא היה מקום כי הדבר ייעשה על דרך של קביעת זכאות זמנית וזימון לדיון בהמשך הזכאות.

 

 

מאמרים נוספים על הספקטרום האוטיסטי

 
 

תאריך עדכון: יום חמישי, 18 באוגוסט 2011

 




תגובות

יש להתחבר לאתר על מנת להוסיף תגובה חדשה

אין תגובות לכתבה
למעלה