יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

הבלוג של אושר ודיכאון ביחד



בטח שמעתם על אופיר ענבר.. כתב פוסט ארוך קורע לב ואז שם קץ לחייו.

הוא לא היחיד.. כל שנה יש כל-כך הרבה שבוחרים בדרך הזאת של אבדון.

בואו אנחנו כחברה נפסיק עם הסטיגמה, נשאל אנשים מה שלומם, נתעניין..

זה לא קל להתמודד עם הפרעת אישיות גבולית(במקרה שלי..) זה המון מצבי רוח, שנה וחצי של פגיעה עצמית.

אני יכולה להתעורר בבוקר מאושרת ולהירדם עם בכי הסטרי.

יש לילות שאני בכלל לא ישנה כי אני פוחדת מהמחשבות שבאותו לפני השינה..

וגם אני חשבתי וחושבת על המוות הרבה.. שדי! נמאס לי להתמודד עם כל החרא הזה ואני רוצה את השקט שלי!! אני רוצה לשלוט במצבי רוח שלי כמו כולם..

אני רוצה להתקשר לחברה ושהיא לא עונה לא לחשוב שהיא בטח מסננת כי לא אוהבת אותי.

אני רוצה לא להיפגע מאנשים שמעירים לי ברחוב ולבכות על זה שבוע..

אני רוצה לחיות!!! להיות משוחררת.. אבל הדיכאון הוא תמיד שם.. כמו צל.

ואני אנצח את זה!!! אני כבר מאוזנת הרבה זמן ב'ה אבל זה כמו כוס זכוכית.. כל רגע יכול להישבר, אבל בשביל זה יש טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, הם עוזרים לי להיות מאוזנת. 

אני אפרת ואני מתמודדת אחת מתוך הרבה שצועקים לעזרה. 

©אפרת ידווב 


תגובות
אין תגובות לפוסט
24.09.2020 | 15:36

איך החיים שלי נראים?

בעיקרון.. אני כבר מתה מבפנים,

רק הגוף חיי.

הנשימות שלי כואבות לי.. זה קשה לנשום שהגוף כלכך כבד ומת..

כואב לי הטיקים האלה בצוואר שאני נכנסת לחרדה.

 

קוראים לי אפרת ואני מתמודדת עם דיכאון קליני.

זה מאובחן כבר 3 וחצי שנים, שלוש וחצי שנים שאני חיה בבועה שלי לבד.. רואה כל יום כל היום רק את הכאב..

זה לילות שאני נלחמת עם עצמי לא להירדם כדי לישון ביום.. לברוח מהחיים.

זה ימים שאני מתעוררת ומצטערת שהתעוררתי שוב. 

זה ימים שהגוף כבד.. כלכך כבד לי..

זה ימים שאני צריכה לקחת כדורים נוגדי דיכאון.

להסתכל במראה לראות את העיניים העצובות האלה נועצות בי מבט של

"את.. זאת שמולי, את משוגעת!!" ולבלוע את הכדורים בשקט.

ועוד כל מיני כדורים שניסיתי, הפסקתי וחזרתי.

זה ללכת לעבודה, להיכשל ולחזור עם בכי הסטרי הביתה כי את לא טובה בכלום.. את לא מסוגלת להיפתח חברתית.

האמון שלך בעולם הזה מת איתך ביחד.

את לא מסוגלת לעבוד 8 שעות ביום.

לא כי את לא רוצה.. את רוצה!!

ואת נלחמת להצליח בזה.. אבל הדיכאון.. הוא תמיד מנצח בסוף..

הדיכאון מכתיב לך את החיים.

וזה לא כי אני מביאה לו מקום.. זה הוא משתלט עלי. 

אני קלועה בבועה הזאת.. וכיף לי שם.

זה נוח לסתום את האוזניים עם מוזיקה, בדרך כלל מוקי כי המילים שלו כלכך חזקות ועוצמתיות והוא מדבר על העולם ומיישר לו מבט. 

הוא שר ואומר כמה העולם הזה חרא.

והיום.. אחרי 3 וחצי שנים יש לי כאבי גדילה, הבועה שלי ששמרתי עליה תמיד מתחילה להתפוצץ, וזה כואב.

כואב מידי..

ואיך מתגברים על כאב נפשי?! חתכים. 

יד שמאל מלאה צלקות..

ככה מעבירים את הכאב הנפשי לכאב פיזי.

וזה כאב של חשיפה לכל מה שכואב בעולם הזה.

בדיוק כמו שיש כאבי גדילה ברגליים שבנאדם מתחיל לגבוהה.. אז אצלי הכאבי גדילה הם בנפש.

וזה מפחיד.. מפחיד מידי. 

יש לי מלחמה בפנים, אפרת שרוצה לצאת החוצה ולחיות ואפרת שפוחדת להתמודד עם העולם..

אחרי 3 שנים התחלתי ללכת לטיפול אינטנסיבי יותר. 

אישפוז יום.

אני שם חצי שנה. 

אבל הפחד הזה לצאת מהבועה הוא פחד משתק.. 

ואל תגידו פשוט תעשי.. כי זה כלכך לא קל וכלכך לא פשוט.. זה פחד משתק. 

פחד מכישלון פחד מהעולם הזה.

בתיכון.. אף אחד לא האמין בי.

לא רצו אותי בכלל.. אז הכניסו אותי על תנאי לשנה אחת.

אבל שמו אותי בכיתה של כל החכמות.. כולם קיבלו 80+ ואני 50- 

בכיתה י עברתי לתיכון אחר.. לכיתה קטנה עם איבחון.

ושם גם הייתה מורה שלא האמינה בי..

מחנכת רעה שרק הורידה אותי יותר נמוך.. ימים וחודשים לא הייתי מגיעה לכיתה.. נשארת במיטה בורחת מהעולם.

אני אפרת ואני חולה בדיכאון.

©אפרת ידווב

 


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה