"אני נכה וזקוקה למכשיר הנשמה כדי לחיות. האם ניתן לוותר עליי בזמן מגפה?"


כשהקורונה החלה לתפוס תאוצה בעולם, האקטיביסטית הנכה אליס וונג החלה לחשוש מהרגע שבו רופאים יידרשו להכריע מי להנשים ומי לא, כי ידעה שחיים עם נכות נתפסים ככאלה שאינם ראויים לחיות.

מערכת abiliko 24.04.20

אליס וונג, אקטיביסטית אמריקאית עם מוגבלות, מאתגרת את התפיסות הציבוריות בנוגע לנכות ומציפה סוגיות והתלבטויות מוסריות שאינן תיאורטיות אלא ממשיות מאוד, כפי שראינו בשבוע האחרון במסמך של ועדת הביואתיקה.

 

אליס וונג, יושבת בכיסא גלגלים ממונע ועוטה מסכת חמצןאליס וונג, עוטה מסכת חמצן. מתוך חשבון הטוויטר

בימים אלה של מגפה, כותבת וונג בטור באתר VOX, שבהם רופאים מתמודדים עם דילמות בלתי אפשריות להנשים ומי לא, מי לחבר למכונות ומי לאפשר למות, מי שווה את המאמץ והמשאבים ומי פחות, יש איזו תפיסה שעל הקשישים, החולים והנכים ניתן לוותר כי אין להם "איכות חיים"; תפיסה שחיים עם נכות, כאב ומחלה אינם ראויים להילחם עבורם.
זה לא המצב. וונג חיה עם שלושתם והיא מרגישה חיונית יותר מאי-פעם בזכות החוויות והיחסים שהיא עברה וחוותה. אותם אנשים "בסיכון גבוה" הם דווקא החזקים, התומכים והעמידים ביותר בחברה.היא מזכירה ומכריזה שאנשים עם מוגבלות ראויים וזכאים לחיים כמו כל אחד אחר, שהם אולי מוחלשים ומודרים ממוקדי קבלת ההחלטות בעניינם, אך הם יודעים לתמוך אחד באחר כקהילה חזקה, בדומה לקהילות מוחלשות פוליטית כמו הלהט"ב והשחורים.
בסיום הטור היא כותבת:
"נכים אינם נזק משני מקובל בעת מגיפה. אני רוצה להאמין שהעתיד אינו שייך לי אלא לנו. כשאחד מאיתנו נופל כולנו סובלים ומאבדים משהו. זמן ומכשירי הנשמה הם משאבים מוגבלים בימינו, אך יש לנו את היצירתיות, האומץ המוסרי והכוח המאחד לעצב עולם שבו יש מקום לכולנו."

 

לטור המלא באתר VOX





תגובות

יש להתחבר לאתר על מנת להוסיף תגובה חדשה

אין תגובות לכתבה
למעלה