קהילת בריאות הנפש - ממ"נ


נושאים נבחרים בקהילה

יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה


האתגר הגדול של טיפולי בית נפשיים


Outreach מתוך הבלוג של Outreach



צוות אאוטריצ׳ מציע טיפול נפשי בבית למטופלים אשר אינם יכולים מסיבות פיזיות ו/או נפשיות לצאת מהבית. 

העבודה שלנו בהחלט מאתגרת. אנו מציעים טיפולי בית נפשיים לאנשים הסובלים מהפרעות נפשיות שונות כגון אגרופוביה, מצבי הסתגרות, דיכאון, חרדה קשה ועוד. כמו כן אנחנו מסייעים לאוכלוסיות המוגבלות בתנועה מסיבות פיזיות כגון מגבלות פיזיות, אוכלוסית גיל הזהב ועוד. אנו מנסים לסייע למשפחות במצבי משבר ומתמודדים לא פעם מצבי התנגדות לטיפול ונסיגה חברתית.

ואולם, אחד האתגרים הגדולים ביותר שלנו מגיע דווקא ממקום אחר: גיוס אנשי טיפול לצוות שלנו ושימורם לאורך זמן. 
באאוטריצ׳ פועלים כיום כ-15 אנשי טיפול בעלי תארים שניים בפסיכולוגיה ועבודה סוציאלית, ורבים נוספים פונים אלינו בחיפוש עבודה. ובכל זאת, נדמה שמטפלים מסורים אלה מצויים עדיין בשולי זרם הטיפול המרכזי ועושים עבודה שבעיני רבים אחרים נתפסת כמוזרה, אולי אפילו ׳משוגעת׳.

הדבר המעניין הוא שחלק מהטיפולים האייקוניים של הפסיכואנליזה התרחשו מחוץ לקליניקה. פרויד, מלאני קליין, ויניקוט ואחרים טיפלו במטופלים בבתיהם ובמקומות נוספים במרחבי החיים שלהם. וגם אם אף אחד מהם לא פיתח את הפרקטיקות הללו וכתב עליהן (להוציא את וויניקוט שהתייחס לכך בכתביו), נראה כי חלקם לפחות ראו בטיפול מחוץ לקליניקה ובקשר ישיר עם מציאות חייו של המטופל אופציות תקפות. 

מדוע אם כך ישנה הסתייגות של הקהילה המקצועית בימינו מהאופציה של טיפול פסיכולוגי בבית המטופל? 

ונבהיר - אנחנו לא סבורים שכל הטיפולים הנפשיים צריכים להתבצע מחוץ לקליניקה. אנחנו עסוקים באותם אנשים, מיליונים רבים ברחבי העולם, אשר מסיבות נפשיות ורפואיות שונות אינם מסוגלים להגיע אל הקליניקות בכדי להיות מטופלים בהן. אנו רואים כי בעבודתנו היומיומית, גם פסיכואנליטיקאים אדוקים ביותר יוזמים שיתופי פעולה לגבי מטופליהם או אנשים הפונים לעזרתם, הזקוקים לטיפול מחוץ לקליניקה. כלומר, הכרה בלגיטימיות ובצורך בטיפול פסיכולוגי בבית המטופל – יש, ביקוש עז ומתגבר של אנשים המבקשים טיפול במרחבי החיים, עבורם או עבור בן משפחתם הזקוק לכך – יש, ואפילו השראה מדור הנפילים יש. מה, אם כן, חסר?

חסרים מטפלים מקצועיים ומנוסים אשר מוכנים לטפל מחוץ לקליניקה בהיקף נרחב של שעות ולאורך שנים. נכונותם של מטפלים מומחים לארוז את הידע ואת הטישו בתרמיל, ולצאת עימו על שכמם בכדי לפגוש מטופלים בבתיהם, היא צוואר הבקבוק של המהלך החשוב הזה. הדבר לא נובע לדעתנו מהשגות תיאורטיות לגבי עצם הרעיון אלא מסיבות אחרות.

ראשית, ישנו השיקול הפרגמטי. קל, יעיל ונוח יותר לעבוד מהקליניקה – הן מבחינת הנוחות שהיא מציעה (מזגן, שירותים נקיים וכו'), והן משיקולים כמו ניצול מקסימלי של זמן העבודה (בעוד שבעבודת הקליניקה כל שנדרש הוא להגיע אליה ולחזור ממנה בסוף יום העבודה, טיפול בבית המטופל דורש נסיעה ממטופל למטופל, וביטול זמן יקר בפקקים, חיפוש חניה וכו'). קשה להתווכח עם שיקולים הגיוניים שכאלה, ועם הלגיטימיות שלהם, וגם אנחנו שותפים להכרה בכך שחשוב לשמור על כוחותיו של המטפל ולהשתמש בתבונה בזמנו. עם זאת, מטפלים רבים מתלוננים על קושי להתפרנס מעבודתם בקליניקה, בפרט בשעות הבוקר והצהריים בהן רבים מהמטופלים עובדים ואינם יכולים להגיע לטיפול. כמו כן, רבים מהמטפלים מצרים על המונוטוניות הכרוכה בעבודת הקליניקה, ומבטאים געגועים לעבודת צוות הזכורה להם מימיהם כמטפלים בשירות הציבורי. ובנוסף, קיימת גם האופציה של הטרוגניות, בה מרבית הפרקטיקה מתקיימת בקליניקה, ומיעוטה בבתים. אפשרות זו ודאי ידידותית ללו"ז של מרבית המטפלים. 

שנית, לא ניתן שלא להתייחס לתהליך ההכשרה של המטפלים, בפרט לזה של הפסיכולוגים, המכוון אותם באופן ישיר, בלעדי כמעט, לקליניקה. הכוונה זו באה לידי ביטוי בהדרכות, בטקסטים הנלמדים, בחינוך ל-settingקונבנציונלי ונוקשה, ובהיבטים נוספים של הסוציאליזציה של המקצוע. רוב אנשי הטיפול בארץ לא זכו ללמוד ולהיות מודרכים על טיפול שמחוץ לקליניקה כחלק מלימודי הפסיכותרפיה שלהם. זוהי אופציה שנעדרת ממסלולי ההכשרה, חרף ההכרה הגוברת הן בצורך בה והן בהתפתחות המחקר בתחום בעשורים האחרונים. 

סיבה שלישית להסתייגותם של מטפלים מטיפול נפשי בבית המטופל קשורה, לדעתנו, לחוויה המוגנת שנותנת למטפלים עבודתם בקליניקה. מדובר בהגנה רב מימדית – השליטה בתנאים הפיזיים בהם מתקיים הטיפול, הביטחון האישי של המטפל, תחושת הנוחות שלו כבעל הבית בקליניקה, יכולתו להגן על ה-setting , ועוד. הקליניקה, אם כן, מהווה עוגן עבור המטפל בתחום בו מעטים הם העוגנים. הרי הנפש הינה אין-סופית, מורכבת ומפתיעה, ובהתמודדות עם עבודת נפש לא פלא שהמטפל זקוק למשהו להיאחז בו. לעתים הקליניקה שלו היא המאפשרת אחיזה. 

ומנגד, טיפול בבית המטופל הינו כמשוואה מלאת נעלמים. המטפל מגיע אל המטופל כאורח, פועל בתנאי עבודה שרבים מהם נמצאים מחוץ לשליטתו – שקט או רעש, אורחים לא קרואים הנכנסים לחדר, מטופל המצפה לו בפיג'מה, או אולי ישן במיטתו, חדרים סגורים ובלתי ממוזגים בחודשי הקיץ, ועוד ועוד. ללא ספק, עבודה טיפולית מעין זו שמה את המטפל בפוזיציה חשופה יותר, ומאתגרת אותו לגמישות ולתגובתיות ערה. 

לצד זאת, רבים מהמטופלים הזקוקים לכך שמטפלים יגיעו אליהם לטיפול בית סובלים מקשיים חריפים וממציאות פסיכוסוציאלית מורכבת ביותר. מטפלים הנכנסים לטיפולים כאלה לוקחים על עצמם עול כבד, המתבטא באחריות ובזמן שעליהם להשקיע בטיפול. לתפישתנו, אך אחראי ושקול יהיה להתייחס לכך בכובד ראש, ולעתים אף לסרב לקחת אחריות של מטפל בודד על טיפול מערכתי  מורכב. אלה הם המצבים הדורשים עבודת צוות, המאפשרת החזקה הן של המטופל ומשפחתו והן של המטפל. יתכן ומטפלים רבים יותר היו מוכנים לקיים טיפול נפשי בבית המטופל לו היתה זמינה להם אופציה של השתייכות לקבוצת מטפלים העוסקים בכך, ותומכים זה בעבודתו של זה. 

לסיכום,

יותר ויותר אנשים מבקשים טיפול נפשי שיגיע עד אליהם, ובמקביל – גוברת ההבנה המקצועית, המגובה במחקרים מרחבי העולם, כי זהו מענה חיובי, חשוב ולעתים אף חיוני. גם הקהילה הטיפולית בישראל מכירה בכך, שזו אופציה שאנחנו צריכים לדעת להציע. מה אפשר לעשות כדי שזה יקרה יותר?

מטפלים המאיישים תפקידים ניהוליים יכולים לקדם במערכות אשר בראשן הם עומדים למידה, הדרכות ועשיה רלוונטית לטיפולים המתקיימים מחוץ לקליניקה. והמטפלים יכולים לבחור להיפתח לאופציה הזו; להתעניין בה, ללמוד אותה, לבדוק עם עצמם האם היו מוכנים ומסוגלים להתנסות בה. לדעת שגוף הידע, התיאורטי והמעשי, קיים, וקיימת גם האפשרות לחלוק את המשא עם מטפלים שיהיו שותפים לדרך. דרך מאתגרת, מרתקת, חשובה ומרגשת מאין כמותה. 

 

 

תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה