עבודה חכמה


בכתבה מובאים סיפורים על העסקת בוגרים עם פיגור שכלי בעסקים פרטיים. כמו כן, מתואר המצב בארץ על העסקת אנשים עם מוגבלויות שכליות.

מערכת abiliko פיגור שכלי 28.03.10

עבודה חכמה

עסקים פרטיים בודדים בארץ מוכנים להעסיק עובדים הסובלים מפיגור, למרות העלות הנמוכה של שכרם, המוטיבציה יוצאת הדופן שלהם, והמדד המוסרי שבהעסקתם. המדינה, שמסרבת לתת תמריצים, כנאה מעדיפה שבעלי המוגבלויות יישארו על פסי הייצור האפורים, בשכר אפסי.

מאת: שרי מקובר-בליקוב                                                        יום שישי, 20 באוקטובר 2006, סופשבוע, מעריב


אחת לשבוע יוצאים עובדי יקב הבוטיק "טוליפ" מכפר תקווה שבקריית טבעון ליום בציר בכרם בן זמרה. הגפנים עמוסות, מתפקעות מתירוש, והפועלים עטים עליהן באצבעות שרוטות. רק פרטים קטנים, שוליים, מסגירים כי לא מדובר בעובדים רגילים. תושבי כפר תקווה סובלים מפיגור שכלי בדרגות שונות, ויקב טוליפ הוא אחד העסקים הפרטיים היחידים בארץ שמוכן להעסיק אותם.

דדי דורס אשכולות בסרבל אדום-ירוק. הסרבל הוא מזכרת כואבת משבוע קצר שבמהלכו עבד בתחנת דלק, עד שבאו נהגים שמיהרו, קיללו, התלוננו והוא פוטר. פרצופו של אלי מרובב נתזי מיץ וחרצנים, אבל על כתפו הוא נושא תיק צד גנדרני ובו עט ופנקס, כי תמיד צריך לרשום איזה פרט חשוב.

על כולם מנצח כובע הטמבל העליז של נתן. נתן הג'ינג'י רק בן 54, וכבר מקומט באופן לא טבעי. עורו מחורץ קפלים-קפלים ופיסה מלשונו מבצבצת החוצה באופן קבוע. ארשת פנים של ילד נצחי הכלוא בגוף זקן. השבוע החליט רועי יצחק, הבעלים של היקב, להפוך את נתן למנהל יום בציר. "סיכמנו שאבוא אליו לכפר תקווה בארבע לפנות בוקר, אעיר אותו וביחד נצא לכרם", מספר יצחק. "אבל כשהגעתי נתן כבר חיכה לי בחוץ עם כובע הטמבל ובקבוק קולה ביד. הוא נשאר ער כל הלילה, פחד שיירדם ויחמיץ אותי".

כשרועי יצחק החליט להגשים את חלומו ולהקים יקב משפחתי, היה לו ברור שתושבי כפר תקווה יהיו חלק מהעובדים ומהצוות. "בהתחלה חששתי מאוד" הוא מודה. "שאלתי את עצמי אם אוכל בכלל לתקשר עם הפועלים. פחדתי שלא יבינו את מה שאני אומר ויזיקו לעסק. השקעתי ביקב את כל חסכונותי. אבל כסף זה לא הכל בחיים. יש דברים שעושים גם לנשמה. ואני אמרתי לעובדים, אם כבר נשמה, אז בואו נלך עד הסוף".

ומה היה הסוף?
"תוך יומיים גיליתי שעבודה לצד מפגרים היא חוויה חזקה, מיוחדת. אפשר לנהל איתם שיחה והם מבינים הכל ועובדים יפה. מסדרים, מנקים. מחברים צינורות ואורזים בקבוקים. והם כל כך אסירי תודה. נכון, הם לא מסוגלים לעשה דברים מורכבים, אבל בשביל זה יש פה עובדים אחרים. הבנתי שצריך המון סבלנות, כי הסובלים מפיגור מעצבנים לפעמים, מקשקשים הרבה ובאים בתלונות ילדותיות. אבל הצוות מגבה אותם, כי גם הוא גילה, כמוני, שמדובר באנשים שהם מאה אחוז טוב לב, נאמנות אבסולוטית ותמימות נוגעת ללב".

"העבודה עם מפגרים היא קצת כמו לצאת לטיול עם איש הגשם", מספר היינן תמיר ארצי. "הם זוכרים את כל התאריכים 50 שנה אחורה, ויכולים לפתור תרגילי חשבון במהירות האור. מצד שני, יש להם מגבלות. הם איטיים ונוטים להתווכח. לפעמים אני מוצא את עצמי עובד כמו גננת, מפריד בין מריבות. שולח את נתן לשטוף ידיים ואת אלי להחליף בגדים. ויש ימים שהם לא רוצים ללכת לחוג כי הם רוצים להישאר ביקב וצריך להסביר להם שיש עבודה ויש חיים מחוץ לעבודה.

"אז יש ימים מלחיצים. בפרט אם אני מבקש מדדי להפעיל את המשאבה והוא לוחץ על הכפתור הלא נכון. אבל למדתי להיות יותר קשוב ולהשגיח, ולהזכיר לעצמי שגם אנשים רגילים יכולים לטעות".

מעדיפים לתרום מחשבים

המסגרת העיקרית כיום בישראל לתעסוקת אנשים הסובלים מפיגור שכלי היא המפעלים המוגנים (מע"ש) בפיקוח המדינה, המעסיקים כיום כ-3,300 עובדים בעלי פיגור בעבודה שחורה, מונוטונית ומפרכת, לרוב תוך ניצול כלכלי. אלא שבשנים האחרונות מחלחלת בעולם ההכרה כי סגירת בעלי המוגבלויות במוסדות ייעודיים מקשה על שיקומם ואינה מממשת את זכותם לחיות ולהתפתח בקרב החברה. לישראל הגיעה המגמה באיחור רב, אולם כמה בתי עסק פרטיים החלו בשנים האחרונות להציע לסובלים מפיגור עבודה במסגרת קהילתית רגילה. בדרך כלל, מדובר בחנויות מזון קטנות, מפעלים זעירים או יזמים אידאליסטים, שקולטים לצד עובדים בריאים גם אנשים עם מוגבלויות, ורואים בעסק שליחות חברתית לצד פרנסה. היזמים הללו לא מתוגמלים בתמריצי ממשלה ואפילו לא זוכים להקלות במס.

רובם של 800 הסובלים מפיגור שכלי שהשתלבו בעסקים פרטיים בקהילה עשו זאת בזכות פרויקט "תעסוקה בדרך אחרת", המופעל על ידי המוסד לביטוח הלאומי ואקי"ם ועוסק בהשמת אנשים עם נכויות בשוק העבודה. בראשית השנה אף נחתמה אמנה הקוראת לשילוב אנשים עם צרכים מיוחדים בשוק התעסוקה. לעת עתה חתמו עליה איקאה בנק דיסקונט, רשת חנויות פוקס, שירותי בריאות כללית, ויזה כ.א.ל, טמפו ומלונות שרתון. ביחס לכלל העסקים הגדולים והבינוניים בארץ, זו עדיין טיפה בים.

"החברה בישראל מסרבת להשתמש במפגרים כמשאב כלכלי" מסביר פרופ' אריק רימרמן, ראש וקתדרה למדיניות רווחה על שם ריצ'רד קרוסמן באוניברסיטת חיפה. "להפך, היא משלמת הרבה כסף כרי לדחוק אותם לפינה. אין ספק שהתעסוקה בשוק החופשי משפרת את המיומנויות של האדם עם הפיגור, מעלה את הפרודוקטיביות שלו, והופכת אותו למועיל לחברה ולאדם יצרני. כאשר אנשים עם מוגבלויות משולבים בחברה הם אינם זקוקים לקצבאות הביטוח הלאומי, וחלק מהם הופך מתלוי במוסדות הרווחה למשלם מסים. גם מהבחינה הערכית הרווח עצום: מעסיקים ועובדים הופכים לסובלנים ומפרגנים יותר. הם כבר לא מדברים על 'המפגר הזה' אלא מכירים ומכנים אותו בשמו הפרטי, כי הוא בן אדם כמותם".

אחת החלוצות בשילוב בעלי פיגור שכלי במקומות עבודה רגילים היא פיצריית "פיצה פצה" בתל אביב. "לפני 13 שנה, כשהפיצרייה הקטנה גדלה קצת, פרסמתי בעיתון מודעת דרושים למלצרים", מספר שלומי סלומון, הבעלים. "הראשונים שהתקשרו היו נציגי פרויקט 'עסוקה בדרך אחרת', ששאלו אם אהיה מוכן לקבל לעבודה בחורה עם פיגור. התביישתי להגיד לא, אז בטון לא מחייב אמרתי ושאני מוכן לנסות. חשבתי לעצמי שאפשר לעשות מצווה, אבל להחביא אותה במטבח ולהסתיר מהציבור.

"אחרי כמה שבועות של היכרות נקשרתי אל העובדת מאוד. היא כל כך מאושרת ומרוצה, מלאת רצון טוב, חרוצה ונאמנה. ראיתי בה עובדת רגילה לכל דבר, ולא הרגשתי נוח שהיא יושבת שעות ארוכות מול הכיור במטבח ושוטפת כלים. החלטתי להוציא אותה החוצה אל הלקוחות. הסברתי לה בסבלנות את עיקרי העבודה, הצמדתי לה מלצר מלווה, לימדתי אותה להגיש אוכל לשולחנות, לפנות צלחות ריקות מהשולחן ולהגיש חשבון, ויצאתי לדרך. אז נכון, היו פרפרים בבטן. ולקוחות זועמים. ואנשים חסרי סבלנות שהקימו שערוריות על כל איחור בהגשה או טעות בתפריט. אבל הרוב אהבו אותה, ובתוך זמן קצר גיליתי להפתעתי שחלק גדול מהלקוחות מגיע בעיקר בגללה.

"עם השנים הוספתי עוד ועוד עוברים חריגים לצוות הקבוע, וכיום אנחנו מעסיקים חמישה מלצרים עם פיגור שכלי. הלקוחות אוהבים אותם, והתפתחו יחסי ידידות הדדיים מחממי לב. שלושה מהם מלווים אותי בנאמנות למעלה מעשור, ובמקום עבודה כשלי, שקצב תחלופת כוח האדם בו גבוה, הן הישג ראוי לציון".

הבעיה היא שמעסיקים רבים לא מוכנים לשמוע על רעיון השילוב. "לא חסרות טריקות דלתות" אומרת מיכל לוי, מנהלת משרדי ההשמה של בית אקשטיין, המסייע במציאת מקומות עבודה לאנשים עם צרכים מיוחדים. "לפעמים המעסיקים נחמדים אלינו אפילו נפגשים עם המפגר לכמה דקות, ואז מסיימים ב'לא' תקיף. אנשים אטומים. פלח השוק העיקרי שמוכן לשקול את העסקתם לצד עובדים בריאים הם בעלי העסקים הקטנים, האינטימיים, שמוכנים לקבל עובדים לניסיון. בדרך כלל הניסיון עולה יפה והופך לקבוע. אבל בתי העסק המובילים קשים איתנו, כי למקום גדול אין את הסבלנות והכוח להכיל אנשים עם פיגור. הם מעדיפים לתרום 20 מחשבים ולהגיד "אל תשגעו אתנו'".

הסיבה לכך, סבורים מומחים היא מעמדם הנחות של המפגרים בחברה הישראלית. "אי אפשר לנתק את נושא התעסוקה של האנשים עם הפיגור השכלי מהתפישה הישראלית הרחבה יותר, המבקשת לראות את המפגרים רחוק מהחברה, מדירה אותם ואיננה מסוגלת להאמין ביכולותיהם", אומר פרופ' רימרמן. בעיה נוספת נעוצה דווקא במפעלים המוגנים. "מפעלים המוגנים אוחזים באנשים עם הפיגור השכלי ומקשים עליהם לעבור לשוק החופשי, כי הם יצרנים טובים בשכר נמוך. אחרים סבורים שהעובד לא יצליח בשוק החופשי, ולכן לא ממליצים עליו כמתאים להעברה. וההורים, מצדם, חוששים. הם מודעים לעובדה שבנם החריג ייאלץ לנסוע למפעל באוטובוס, ואולי ייפול בדרך קורבן להתעללות או להצקה. במפעל הפתוח המפגר גם חשוף יותר לעלבונות ולניצול, והורים שהתרגלו למסגרת המגוננת חוששים מהצעד העצמאי. אבל אסור לשכוח שלכל אדם בריא, בכל מקום עבודה, יש סכנה ליפול קורבן לניצול ולעלבונות".

הפרלינים הכי טובים

יובל נו י(31) המוגדר כבעל פיגור שכלי, יזדקק כל חייו להדרכה ולהשגחה. אביו מגלח אותו מדי בוקר, אמו מסייעת לו להתרחץ. הוא אינו יודע לנהוג ולא מסוגל להתגורר בגפו. אבל במפעל השוקולד 'שוקונוי" שהקימו הוריו בנתניה הוא בכיר העובדים. מדי בוקר הוא משכים ונוסע אל המפעל בכוחות עצמו, בשני אוטובוסים. הוא פותח את השערים, מחשב את הקופה, מנטרל את האזעקה וניגש לבנק להפקיד את הכסף. הוא מפעיל את מכונות השוקלד, אוסף את המוצרים, מטפל בלקוחות בחנות ומקבל תשלומים במזומן ובכרטיסי אשראי.

לפני הקמת המפעל נאלץ יובל לעבור שבעה מדורי גיהנום במפעלי תעסוקה מוגנים. "התנאים של הבן שלנו במפעל היו קשים מנשוא" אומר מוטי נוי, אבא ובעל שוקונוי. "היה חם, מסריח, לא נקי, העבודה שחורה ומפרכת כזו שאנשים רגילים לא מוכנים לבצע, והשכר - חרפה בפני עצמה. אף אחד לא חשב לגוון את העבודה המשעממת.

"הבעיה היא לא המפעלים, אלא מדיניות הממשלה שמעודדת מפעלים מוגנים לקלוט עובדים בזול. על פי החוק אדם מוגבל שמקבל קצבת נכות לא יוכל להשתכר יתר מ-2,000 שקל לחודש. סכום גבוה מזה ישלול את קצבתו. המפעלים המוגנים בעידוד הממשלה, מנצלים את החוק. יובל עבד במפעל שמונה שעות מפרכות ביום והשתכר בסוף החודש 600 שקל, פלוס נסיעות.

"ניסינו להילחם בתופעה. היינו בהנהלה של אקי"ם וניצן היינו ממקימי החווה לרכיכה טיפולית, כי תמיד חשבנו שלאנשים כמו יובל התעסוקה היא הדבר החשוב ביותר. המעניקה עניין ומשמעות לחיים, היא נותנת סיבה לקום בבוקר והיא גם מסייעת להכיר אנשים ולהתפרנס בכבוד. לבסוף החלטנו להקים בעצמנו עסק שיסייע לו ולעוד כמה אנשים עם צרכים מיוחדים לעבוד בלי ניצול.

"החלטנו ללכת על מפעל שוקולד. למדנו את הנושא, השקענו את כל כספנו, ומיד עם הפתיחה שילבנו במפעל שוקולייטרית לצד יובל ועוד שלושה עובדים עם צרכים מיוחדים. אנחנו מציעים פרלינים על בסיס שמנת טרייה שכבר נאמר שהם המעולים בארץ. ואנחנו מאוד גאים, כי אנשים שהחברה מצפה מהם לבינוניות ומטה מייצרים את המוצר שנחשב למעולה ביותר".

איך מתנהלת העבודה?
"יובל וחבריו עובדים בכל תחום. הגיוון הוא הדבר החשוב ביותר. במפעלים המוגנים עסק יובל באותה עבודה מונוטונית כל היום. אם היו מושיבים אותי לעבודה בתנאים כאלו, הייתי בעצמי הופך למפגר תוך שלושה ימים. דווקא אנשים בעלי פיגור שכלי מבצעים עבודה מאוד דקדקנית. המפתח הוא רק הסבלנות. עובד רגיל ילמד את החומר בתוך שעה, ויובל בתוך שבוע. אבל עובד רגיל יתחיל לחפף אחרי יומיים ועובד בעל פיגור שהגיע לרמה הנאותה ידאג שהעבודה תיעשה כמו שצריך לאורך זמן.

"אני יכול לומר שהיום יש לנו את הצוות הטוב ביותר שיכולנו לשאוף לו. הבעיה היא שאין מספיק הזמנות וקשה לקיים עסק גדול עם אפשרויות כלכליות מוגבלות. ואני כועס על המדינה. כי לא רק שהיא לא תומכת בנו, היא בעיקר מקשה. אנחנו לא צריכים טובות, לא ביקשנו מענקים וגם לא ציפינו למתנות. אבל אפשר בהחלט לסייע בהקלות מס, בהפחתת ארנונה, בדיוק כפי שנהוג על פי חוק כלפי אוכלוסיות אחרות בארץ. אם המדינה היתה יוצאת בהצהרה שמפעלים המעסיקים מפגרים הם עסקים מועדפים, אז גם המפעלים הגדולים וגם החברות המובילות היו נרתמות לעניין".

"על פי החקיקה הקיימת היום, מעסיק עובדים בעלי פיגור שכלי לא מקבל שום בונוס או מענק תמורת הקליטה. ולכן לא משתלם להעסיק אדם חריג בשכר מינימום ועם תנאים סוציאליים מלאים, כי באותם תנאים אפשר להשיג עובד רגיל", מחדד פרופ' רימרמן. "אם הממשלה היתה רואה במעסיקים הללו פרטנרים, ומעניקה להם מיסוי מופחת והקלות מסוימות, קליטת המפגר במקומות עבודה רגילים היתה הרבה יותר מאסיבית".

המעסיקים העיקריים של עובדים הסובלים מפיגור הם מפעלים קטנים, לרוב מענף המזון או ההיגיינה. הסיבה לכך פשוטה: זהו עיסוק שמייצר עבודות לא מיומנות כאריזה, ניקוי, פירוק וחיבור. בענפים אחרים מגוון התפקידים קטן ומורכב יחסית, ולכן בעלי המפעלים אינם ששים להעסיק עובדים עם פיגור שכלי.

"אין שילוב קל", מזהירה מיכל לוי. "קליטת עובד עם צרכים מיוחדים במפעל רגיל מחייבת ליווי צמוד גם של העובד וגם של המעביד. צריך להסביר למעסיק איך מדברים אל החריג. איך מלמדים אותו ואיך, עם קצת סבלנות ואהבה הופכים אותו לעובד חרוץ ונאמן שיביא לתפוקה מרשימה. יש קשיים בדרך. עזרנו לבחור להיקלט בחברה קטנה לגננות. הוא היה מסוגל לצאת להפסקת סיגריה בת שעתיים, או שביום מסוים הוא החליט להישאר בבית סתם כי לא בא לו לצאת לעבודה. ויש גם בעיה של דחיית סיפוקים. אם העובד המוגבל צריך לצאת לשירותים, גם באמצע הכביש הוא יבקש לעצור כדי לעשות את צרכיו. אבל אותו עוזר גנן הוא בדיוק הדוגמה לקליטה מוצלחת. המעסיק הסביר לו כמה כללי יסוד, המלווה מטעמנו חידד והדגיש מה אסור ומותר, והיום כל הצדדים מרווחים ומרוצים".

באילו עוד בעיות נתקלתם?
"לחלק קטן מהעובדים החריגים יש בעיה עם קבלת סמכות. שידכנו בין בחור צעיר למפעל סיטונאי, ובכל פעם שהמעסיק העיר לו על משהו, הוא קם והתפטר. השגנו לו מקום עבודה חדש, וההתפטרויות חזרו על עצמן. בסוף הוא הבין שמדובר בדפוס התנהגות לא מקובל, ועם הזמן הוא למד לקבל סמכות. והיתה בחורה שעבדה בחנות למוצרי קוסמטיקה. היתה לה בעיה עם המיניות שלה היא היתה מסוגלת לגשת למחסן עם כל מי שזרק בה מבט. עשינו במקום העבודה תהליך של הסברה, והיא למדה להציב גבולות".

מרבית העובדים החריגים אינם נזקקים לליווי אינטנסיבי, והם משתלבים מהר ובקלות במקומות העבודה. כך למשל מועסק גיל קטלוני, בן 37 עם פיגור שכלי, בחברת סלקום בנתניה זה שבע שנים. "אני עובד במחלקת הדואר על מכונת ביול אוטומטית, ויש לי עמדת מחשב וסיסמה אישית", הוא מפרט. "תפקידי לחלק דואר להנהלה ולעובדים ולעשות שליחויות. אני אוהב לחשב שכר. אני טוב בחשבון ואני עושה דברים חשובים".

איך מתייחסים אליך?
"ברצינות, כמו לכל אדם מבוגר. הדרישות ממני הן רבות, אבל אני גאה בהישגים שלי ויש לי בוס וחברים לעניין. אני תמיד אומר שנפלתי על מחלקה יותר מדי טובה".

אנחנו מלאי סטיגמות

אחד הקשיים המרכזיים בהשמת הסובלים מפיגור בעסקים פרטיים הוא הסטיגמות הנלוות למצבם. קשה להאמין, אבל בישראל יש עדיין מי שמקשרים בין פיגור שכלי לאלימות. "בשנים האחרונות התחילו לדבר על הסובלים מפיגור באופן אחר", אומרת מיכל לוי. "אני רואה את החשיפה החיובית של הסובלים מפיגור בסרטים, בכתבות בכלי התקשורת, בהרצאות ובהצגות. אבל כמעט בכל מקום עבודה שאני פונה אליו, השאלה הקבועה היא "אם הוא יתפרץ עלי? האם הוא ישתגע ויתחיל להרביץ'. אנשים מכל הסוגים ומכל השכבות עדיין מאמינים שמפגרים מסוכנים לסביבה.

"גם כשצולחים את שלב הדעות הקדומות, הקליטה לא פשוטה. למרבית האוכלוסייה עם פיגור שכלי יש תפישה עצמית ירודה וקושי להתמיד. הפועל החריג יאמר לעצמו פעמים רבות אני חולה, קשה לי לקום בבוקר, קשה לי להצליח בעבודה. אחרי שנים ארוכות של ישיבה במוסד המוגן, תרופות ועבודה מונוטונית, צריך להיכנס לשגרת עבודה תובענית, להתמודד עם אנשים בריאים שמתייחסים אליך בגובה, ויש לזה מחיר. לכן אנחנו שולחים אל בעלי העסקים אנשי מקצוע רציניים שמדריכים את המפגר בתחילת דרכו ומלמדים את הסביבה הבריאה שמדובר בעובד, שרוצה ויכול לתרום. בסופו של דבר העובד המוגבל מצליח ונהנה, המעסיק מפיק כוח עבודה בזול, יחסית, וגם תורם לחברה ומקום העבודה מקבל ערך מוסף. כי אנשים חוזרים הביתה ואמרים יש אצלנו אדם כזה וכזה, ואנחנו עזרים אבל אולי הוא גם עוזר לנו".

כך בדיוק הרגישה דנה לנציאנו, 30, המייסדת והבעלים של מפעל הסבונים המעוצבים "ידיים". ארבע שנים היא משלבת לצד עובדים בריאים גם פגועי נפש וקשישים. "הפנייה הראשונה אלי היתה מהאגודה לנפגעי נפש, שבדקה אם אוכל להעסיק עובדים חריגים בתשלום", נזכרת לנציאנו. "חשבתי שזו תהיה תחושה מדהימה לשתף במפעל שלי אנשים שאין סיכוי שימצאו מקום עבודה רגיל. והיתה בהצעה גם נוחות כלכלית, כי עובדים חריגים עולים פחות באופן משמעותי. הם מוכנים לעבוד בחצי משרה, בשכר נמוך, יחסית, ובגלל שהם עובדים מעט שעות, אני פטורה מתשלומים ומתנאים סוציאליים. חשבתי שאוכל לעמוד בזה, כי הצלחנו לייצר פס יצור מגוון, המון פעילות של אריזה, קשירה, חיבור ויציקה שכל עובד כמעט בכל תחום יכול למצוא לעצמו תפקיד".

אבל גם ללנציאו היו חששות. "פחדתי ממה שיקרה לתוצרת, מאיכות המוצרים ומקצב העבודה, כי באותה תקופה נדרשו מאיתנו מסות גדולות בזמן קצר. ופחדתי מהחריגים עצמם, כי אנחנו הרי מלאי סטיגמות על אנשים פגועי נפש בתחילה לא הסכמתי להישאר איתם לבד. אבל המציאות לימדה אותי שההחלטה היתה נכונה. הופתעתי לטובה מהמצב הנפשי של העובדים. הבנתי שפגוע נפש יכול להיות גם אישה אחרי פרידה שנכנסה לדיכאון, והיא בסדר גמור, והעבודה עושה לה טוב. וזה גם יכול להיות מישהו עם בעיות תקשורת שעובר טוב יותר ממני. נוצר בינינו קשר מקסים, כי כשאנשים עם פיגור מרגישים שאוהבים ומכבדים אותם, הם מחזירים אהבה גדולה. עד היום כשאני נכנסת בבוקר למפעל, כולם צועקים לי במקהלה 'דנה, בוקר טוב'. אז אולי זה קצת כמו כיתה א', אבל זה גם מאוד מרגש".

נתקלת בקשיים?
"פה ושם, כמו עם כל העובדים. פעם היה אצלנו עובד מבוגר שהתאהב במדריכה שלי, בחורה יפה ואנרגטית, והיה משוכנע שהיא מחזירה לו אהבה ושמחר חתונה. כשהתברר שהכל פנטזיה היו התפרצויות זעם קשות. הוא הורחק לשבועיים ונרגע. והיו עובדים אחרים שלעתים, בעיקר לפני חגים, לא עמדו בלחץ והיה צריך לגייס סטודנטים שיסייעו. אבל זה חריג. בשוטף, העסק מתנהל מצוין".

אז את ממליצה?
"מאוד. לגמרי. אני חושבת שלתת הזדמנות לבן אדם חריג להשתלב במערכת בריאה זו מתנה. לא לחריג. למעסיק".

1,500 שקל בחודש

לא כל בעלי המפעלים שמגייסים עובדים עם מוגבלויות חושבים על המצווה. רבים מהם מחשבים בעיקר את שכר המצווה. האפשרות להעסיק עובד בשכר מינימום מותאם (הנמוך משכר מינימום) קוסם לבעלי עסקים קטנים. כל עוד הם מתייחסים יפה אל העובד, קובעת לוי, ולא מנצלים אותו מעבר למה שהחוק מתיר, המעשה הטוב נותר בעינו.

כך מתנהלים הדברים במפעל הקטניות בראל שבמושב נס הרים הסמוך לירושלים, המעסיק בין היתר שני עובדים בעלי פיגור שכלי. אחד מהם הוא א', איש גבוה וחסון, מחייך תמיד, חורק בסוליות נעליו הכבדות על אדמת הכורכר המנוקדת שעועית שומשום וכוסמת. א' עושה את עבודתו היטב, בזריזות של שד. מפעיל את מכונת הניקוי. מסובב את הנפה הגדולה. סוחב על גבו שקים כבדים של קמח מצה וקמח תירס. המלאכה קשה. השמש קופחת. ריח הקטניות חד ועכור. אבל א' מחייך.

"הישראלים לא אוהבים לעסוק בעבודות כפיים", אומר ירון, הבעלים, "הם רואים בזה ביזיון. אם הם כבר מוכנים לבוא, הם מוכנים לבוא, הם רוצים שכר גבוה. אבל מוגבלים כמו א' רואים בעבודה אצלי כבוד גדול. א' מגיע לכאן כל בוקר ברכבת ואני אוסף אותו. 'אני הפועל', הוא אומר לי, 'ואתה, הבוס שלי, מחכה לי בתחנה'".

א' שותק ומעמיס. המכנסיים מאובקים. החולצה ישנה, כובע המצחייה מנומר. הוא מטפס בלוליינות על הכלוב של הכוסמת. זורק משם שקיות גדולות. מסדר אותן בערימות ישרות על המלגזה. "אם לא יהיה ישר כמו לולב הכל ייפול", הוא אומר.

"פועל רגיל יתלונן שכואב לו הגב" מתמוגג ירון. "פועל רגיל מתעייף, כל רגע קפה. כל חצי שעה סיגריה. אבל הוא מבסוט. לא מחכה לסוף היום כדי לברוח. לא שואל אותי אף פעם מה השעה. כולם אוהבים אותו אותו. הוא בן אדם. הוא נותן תפוקה לא ברמה של מאה אחוז, אבל 80-90 בטח. הוא מנקה את הסחורות,ממלא מכלים, עובד בהזדמנות. אז אולי לפועל פשוט ייקח ללמוד את העבודה שבוע ולא שלושה שבועות, אבל בסוף הוא ילמד. הוא לא חמור. הוא בן אדם".
כמה אתה משלם לו?
"1,500 שקל לחודש, שמונה שעות כל יום".
כמה אתה משלם לעובד רגיל לאותן שעות?
"בערך 3,500 שקל".
למה אין שוויון?
"כי כל הצדדים מרוצים".
א' ביקש ממך פעם העלאה בשכר?
"מעולם לא".
ואם היה מבקש?
לא הייתי נותן".

תמונת המצב העולה משוק התעסוקה לסובלים מפיגור אינה מעודדת, והסיפורים שהובאו בכתבה הם עדיין בגדר החריג. מפעל "שוקונוי" בסכנת סגירה. בתי עסק מעטים בלבד מוכנים לקלוט לניסיון עובדים הסובלים מפיגור. הממשלה מתקצבת את מוסדות התעסוקה המוגנים, אבל לעסקים הפרטיים מאושר רק שכר מינימום מופחת. משרד האוצר מסרב להעניק הקלות או תמריצים למקומות עבודה שקולטים אנשים עם מוגבלויות. כל היתר תלוי ברצונו הטוב של הציבור, ובנכונותו לקבל את השונה.

"בהחלט קורה שילדים מגיעים אלינו ליקב ומפחדים", מודה רועי יצחק מיקב "טוליפ". "לפני חצי שנה הצענו להשכיר את חצר היקב לאירועים. באו הורים עם הילד בר המצווה לבדוק את המקום. הילד ראה את נתן ולא היה מוכן להתקרב. ההורים התלהבו, אבל הילד לא הסכים בשום אופן להביא את החברים שלו למקום עם 'אנשים כאלה'. באיזשהו שלב ההורים לקחו אותנו לצד ושאלו אם נוכל להפיק את האירוע בלי המפגרים. אנחנו נעלבנו מעצם השאלה. בשום פנים ואופן, אמרנו להם. בסוף היתה חגיגת בר מצווה מפוארת ושמחה מאוד. ומי שניצח על המלאכה ושימח את הילדים, במיוחד אותם, היו העובדים הסובלים מפיגור".

נס קטן

בשלוש השנים האחרונות פועל בירושלים בית קפה המופעל כולו על ידי צעירים עם פיגור


בית הקפה "על הפסים" בירושלים, מיסודה של "אקים ירושלים", נולד כחלק מחיפוש פתרונות לצעירים עם פיגור השוהים בדיור מוגן ומחפשים תעסוקה פחות משעממת ומונוטונית מאשר שזו שמציעים המוסדות המוגנים. לפני שלוש שנים גובשה קבוצה של צעירים עם פיגור, שכבר היו בעלי ניסיון בעבודה במסעדות ובבתי קפה - תמיד מאחורי הפרגוד, בקצה המטבח, מעולם לא בחזית - והחליט על הקמת בית קפה עצמאי הפתוח לציבור הרחב.

כדי לצאת לשוק החופשי היה על הקבוצה לקבל הכשרה אינטנסיבית לא רק בהגשה ובמלצרות אלא גם באסתטיקה והופעה חיצונית. מסעדת "וילג' גרין" הירושלמית אימצה את הצעירים וחזונם, הצמידה לכל אחד מהם מלצר ותיק ואפשרה להם ללמוד את העבודה המעשית בעזרת הצוות והלקוחות.

"בתחילה עשינו עם הצעירים סימולציות במלצרות רק באופן וירטואלי", נזכרת דליה פורן, מנהלת הפרויקטים בעמותה, "הבאנו להם קוסמטיקאיות ומומחים לייצוגיות, כדי לטפח גם את הצר האסתטי של עבודת ההגשה. בתוך תקופה של כמה חודשים הסתיימה ההכשרה, ולפני שלוש שנים פתחנו את בית הקפה בשכונת בקעה בירושלים, ליד הפסים המיתולוגיים של הרכבת שכבר איננה עוברת שם".

בשנה הראשונה נפתח בית הקפה רק פעמיים בשבוע, ושירת את קרובי המשפחה של החריגים ואת ידידי עמותת אקי"ם ירושלים. בשנה השנייה התווסף למקום ציוד מקצועי וגם הגינה, קסומה ופסטורלית, טופחה והתרחבה ונפתחה לקהל הרחב.

"התחילו להגיע אנשים מכל הסוגים והמיגים. חברי כנסת ומפורסמים אימצו את המקום לישיבות קבועות, ומשפחות התעקשו לקיים שם אירועים קטנים כדי להעביר מסר חינוכי לצד השמחה והחגיגה. עם הזמן תפס המקום תנופה והחל לקבל הזמנות בקצב גבוה ממה שהיה מסוגל להכיל.

"המלצרים מאושרים" אומר בהתרגשות ויקטר ליפק מנהל מערך הדיור באקי"ם ירושלים. "המדים ממלאים אותם בגאווה ובתחושת מעמד, והעבודה עם ציבור בריא מעניקה להם אפשרות להרגיש כאחד האדם. חלומם הוא לצאת החוצה ולהשתלב בעוד ועוד מסעדות ובתי קפה בשוק הפתוח. אבל בפרונט. לא מאחורי הפרגוד".

כתבות נוספות בתחום התעסוקה

 
 

תאריך עדכון: ‏יום שני, 13 באפריל ‏2009

 




תגובות

יש להתחבר לאתר על מנת להוסיף תגובה חדשה

אין תגובות לכתבה
למעלה